חפש בבלוג זה

מירה מגן, ימים יגידו אנה, כתר 2008





בעת שירותי הצבאי היה עולמי הרוחני בעומק הבוץ שדבק בסוליות נעלי הצבאיות.האטימות הרגשית שסיגלתי לעצמי לא איפשרה לי להפתח ליצירות תרבותיות. קראתי ולא ידעתי מה קראתי, המילים החליקו עלי כמים הניגרים על סלע אשר אינם חודרים בנקל. לאחר השחרור כשטסתי למזרח השמים החלו להתבהר, מבעד לענני הגבריות החלו לחדור קרני שמש של רגשות, שהאירו נדבכים חדשים בחיי. אולם הייתה זו אפיזודה חולפת, עם נגיעת גלגלי המטוס באדמת ארץ הקודש חזרו העבים לסורם. המפגש עם האקדמיה נשא עימו כמיהה לידע מזוכך שאינו מוסתר על ידי רגשות. ביצרתי את עולמי בכרכים כבדי משקל הרואים את החיים מבעד לזכוכיות: זכוכית מגדלת, טלסקופ, משקפת. על אף הזוויות השונות תמיד נשארה החציצה העולם שם ואני כאן.
מיום שפגשתי את בת זוגתי חל בי המפנה, אט אט הרמתי את הראש מן הדפים. אצבעותי ניתקו משורות שחורות וצפופות שנראו כחומות בלתי חדירות.התחלתי לגלות שמלבד השחור והלבן של אותיות הדפוס ישנם גוונים נוספים. כאדם שהפסיק לעשן והחל להנות מריחה של הפריחה ומטעמם של מאכלים, כך הסתובבתי בעולם. בהדרגה מצאתי עניין בספרים שעד כה תוייגו על ידי כ"ספרות נשית". לפתע לא נזקקתי לגופות שוטטות דם ומרגלים הנסים על נפשם על מנת להנות מיצירה ספרותית טובה.חיפשתי אחר סיפורים שייחדדו את רגישותי לסובב, שיפתחו את הנקרות שנאטמו בעובדות ובציניות.
ספרה של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה" (כתר, 2008) מהווה יצירה ספרותית העונה על צורך זה במלואו. במרכזו ניצבת משפחת חייט-טיילור העוזבת בכל קיץ את ביתה בשכונת קרית יובל שבירשלים ועוברת לחוף ימה של תל אביב כדי להפעיל קיוסק. את הפסטורליות (שמעולם לא הייתה) קוטעת תאונה המכניסה את בני המשפחה לסערת רגשות. המצריכה אותם להגדיר מחדש הן את זהותם והן את מערכות היחסים המתקיימות ביניהם.
בספרה מדברת מגן בכמה קולות. שרה האחות המתגוררת בהתנחלות, בני הזוג רחל (חלי) ומיכאל (מייק), הבת אנה והעוזר אדיסו.המנהלות כל אחת בדרכה מאבק הישרדותי אל מול הקשיים שהציבו להם החיים. הכתיבה האמפטית המאפיינת את מגן מראה שהדמויות אינן עונות לתבניות המוכנות של משפחה קשת יום, עולים, נכים ומתנחלים. אלא הן מקיימות עולם עצמאי ועשיר שאינו מתכופף בפני הסטריוטיפים והנורמות המקובלות. לאחר שקראה תיגר על ההבניות החברתיות נפנת מגן לערער את יציבותם של מושגים העומדים בבסיסו של הסדר החברתי: אהבה, נישואים, נאמנות, עושר ואמונה נבחנים על ידה שוב ושוב. תוך שהם מקבלים בכל פעם זווית חדשה המראה לקורא שהמובן מאליו אינו מובן כלל.
ההתדיינות עם האל המהווה מוטיב חוזר בכתיבתה של מגן איננה נעדרת אף מספרה הנוכחי. הדמויות מעלות שוב ושוב שאלות המקשות הן על הדרך בה האל מנהיג את עולמו והן על הפרשנות שניתנת לה על ידי שליחיו. באמצעות שרה מראה מגן שהשאלות אינן נחלתן הבלעדית של חילונים וילדים, אלא הן אוכלות בפה מלא אף מבוגרים הנראים מבוצרים בעולמם. סימני השאלה המרחפים לכל אורכה של העלילה והעדרותם של סימני קריאה החלטיים, מדגישים את בגרותו של החיבור. הפותח בפני הקורא עוד ועוד נדבכים המעוררים הן את הרגש והן את האינטלקט.
מעטות הפעמים בהם דמויות ספרותיות עמדו מולי בצורה כה ממשית. הזדהתי עם מצוקותיהם, כאבתי את כאב ורציתי יותר מכל לחבקם.
מומלץ בחום.

אסף ענברי, הביתה, ידיעות אחרונות 2009


מלבד זיכרון עמום מחגיגת ביכורים בה השתתפתי בילדותי, לא התוודעתי ישירות לתנועה הקיבוצית. את החסר השלמתי בשורה של מיתוסים חלוצים ופנטזיות בלתי ממומשות. החברה הקיבוצית הצטיירה בעיני כחברת מופת, השקועה בפסטורליות ארוטית. בה אנשים אידיאליסטים משקיעים את מרצם בשירות החברה והמדינה.
בצבא, הועמדתי לראשונה אל מול קיבוצניקים בשר ודם. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שבין דמיוני למציאות ניצבת תהום. אלו שפגשתי היו בני דור ההפרטה, זהותם הקיבוצניקית באה לידי ביטוי באהבתם למאיר אריאל, בשתיית בירה גולסטאר בבקבוקים של חצי ליטר ובסגידה לסרט "מבצע סבתא". לאידאלים הסוציאליסטים לא נשאר כמעט זכר, ומרבית הסיפורים המינים שנקשרו לבני הקיבוצים בשנות התיכון התגלו כאגדות אורבניות.
הפער שנגלה לעיני המשיך להטריד אותי במהלך לימודי באוניברסיטה, בהם התוודעתי לראשונה להוגים כא.ד גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואחרים. בעקבות קריאה בחיבוריהם הרבים שמילאו מדפים בספריית האוניברסיטה נסקתי לגבהי האידיאולוגיה, אולם ההיכרות האינטלקטואלית לא סיפקה את השאיפה להכיר את ההוויה הקיבוצית לעומקה.
במהלך חופשת הפסח, בעודי שרוע על הספה בניסיון לעכל את מזונות החג, זיפ-זפתי בין הערוצים השונים. באורח מקרי לחלוטין עצרתי את שיטוטי בראיון עם הסופר, אסף ענברי, מחבר הספר "הביתה" (ידיעות אחרונות, 2009). התבוננותו הנוקבת בסיפור האנושי שמאחרי המושג, קיבוץ, הליכה עלי קסם. במילים מדודות הוא הצליח להבהיר מהי אותה הוויה קיבוצית וכיצד היא עיצבה את המציאות הישראלית לטוב ולרע. לפתע ההבנה מהו סידור עבודה ומהו פקק שפכו אור חדש על תרבות הסמוך וחוסר המקצועיות ששורה בDNA של מגזרים שלמים במשק הישראלי ("גדליה לא יכול היום בנוי אז שיעבוד לגד"ש, יהיה בסדר"). נפעם מהתובנות שעלו משיחתו של ענברי הבנתי שככל הנראה יצירתו הספרותית תפתח בפני את הצוהר לעולם שכה רציתי להכיר, כבר  ביום למחרת ניצבתי בחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את ספרו, הביתה.
הספר סוקר בשפה תמציתית את קורותיהם של שבע צעירים יהודים המחליטים לקשור את גורלם ברעיון הסוציאליסטי. החבורה איננה מסתפקת בריקודים סביב המדורה ובדיוני סרק, אלא, פונה לקיום פעילויות ציוניות שראשיתן הפצת חומרי תעמולה וסופם עלייה לארץ ישראל. בהגיעם, הם מקימים פלוגת עבודה, המקדישה את זמנה לשורה של מפעלים חלוצים,ששיאם הוא בניית קיבוץ אפיקים שבצפון בקעת הירדן. הקמת הקיבוץ מהווה אך תחנה נוספת בשורת התחתנות  העוברות בין שנותיו של הקיבוץ מיום הקמתו ועד הפרטתו.
על אף שהספר אינו ארוך בהיקפו (276 עמ'), הוא מצליח להתחקות אחר מגוון  השינויים שהתחוללו בחברה הקיבוצית לאורך השנים; המפגש עם שארית הפליטה, טקסי ההתבגרות, המשבר לנוכח הבנים שהחליטו לנטוש את הקיבוץ, המאבקים בדבר ההפרדה שבין הציבורי לפרטי ולבסוף הצעדים הזוחלים בהם הופרט הקיבוץ. לצידם של האירועים המכוננים מתוארות אנקדוטות אישיות המאפשרות להציץ באירוניה אל מאחורי הקלעים של החברה הקיבוצית, דבר המקנה לסיפור קלילות משעשעת.
ההיצמדות לעובדות היבשות פגעה במידה רבה בממד האומנותי של היצירה שכאמור כתובה בתמצתיות רבה. מאבקים חברתיים כדוגמת מעמדן של נשים בחברה הקיבוצית מתוארים בלקוניות, שאיננה חושפת ולו במעט את הממד היצרי שעמד מאחוריהם. לעומת זאת פרטים יבשים ומלאים פורטו בדקדקנות של רשימות המכולות של החברים.
אל מול העושר העלילתי והתובנות הסוציולוגיות מאירות העיניים, בולטת דלותן של שבעת הדמויות הראשיות הטובעות בים של שמות ותאריכים המקשים על זיהויים כדמויות מפתח. מלבד זאת, ההסתפקות בתיאור ריאלי של מעשי הדמויות וההימנעות מכתיבתן של מחשבות ורצונות הקנו לגיבורי הסיפור חזות פלקטית שהקשתה עלי  להזדהות עם הגיבורים. ייתכן שזו הסיבה לכך שענברי הוסיף בפתיחת החיבור דף מבואי המנסה לשרטט בקווים כללים מי הם שבעת המופלאים שחייהם ניצבים במרכזה של העלילה.
לסיכום, "הביתה" מגלם ניסיון נועז לספר את סיפורה של התנועה הקיבוצית, מראשית ימיה ברוסיה ועד לקריסתה בסוף המאה העשרים. המפגש שעורך ענברי בין החלום לבין המציאות היום יומית יוצר עלילה גדושה אך מרתקת הפותחת בפני הקורא צוהר לעולמה של אחת הקבוצות שעיצבו את פניה וזהותה של החברה הישראלית בעשורי העיצוב שלה.

ספרים נוספים על החוויה הקיבוצית











יעל נאמן, היינו העתיד, אחוזת בית, 2011.









בין חברים, עמוס עוז, כתר, 2012

בין רוצחים לנרצחים- מקבץ ספרים ליום השואה והגבורה

כשמלאו לי י"ג שנים ביקשתי לבר המצווה את האינציקלופדיה של השואה. זה נראה לי טבעי, אפילו נורמלי. כשילדים יצאו לרוץ ברחובות או שיחקו בגם-בוי, אני דיפדפתי בין דפי הכרומו, אצבעותי עברו על מפת אירופה ושפתי תירגלו שמות של מקומות רחוקים ומזרי אימה. באותה העת הפרטים ההיסטורים התערבבו בזכרוני אבל התמונות המשובצות באינציקלופדיה חרטו בי את רשמיהם. בביתנו ישנם שלושה מדפים המוקדשים לשואה, ספרי זיכרון של קהילות (רמברטוב וקליש), יומנים (הנער משה), ספרי היסטוריה, ספרי זיכרונות ואלבומים. בקיצור, קיר זיכרון ספרותי המביט עליך בכל שעות היום. זמינותו של הידע והעיסוק היום יומי בשואה הובילו לכך שבמהלך השנים קראתי עשרות יומנים וספרי זיכרון, שלקחו אותי שוב ושוב לעיירות היהודיות של מזרח אירופה, לגטאות, לבורות ההריגה. עד כדי כך, שלפעמים הרגשתי שאני הופך להיות חלק מהם. העולם האסוציאטיבי שלי לא ינק מהמציאות הישראלית השמשית בה חייתי, אלא, מיערות העד של אירופה, מהמרחבים בהם שועטות רכבות עמוסות ביהודים מזרחה.
מאות אלפי הספרים שנכתבו על היבטיה השונים של השואה מחזקים בי את הסברה שזהו האירוע ההיסטורי הנכתב ביותר. בכל שנה ושנה נגדשים המדפים בספרים העוסקים ברוצחים, בנרצחים, בצופים ובמסיעים. ניתן להסביר את הגרפומניה בהשתוקקות שלנו כבני התרבות המערבית המעלה על נס את הראציונאליזם למצוא את הפשר במאורעות. זאת באמצעות בניה של ציר לינארי אשר דרכו ניתן לראות כיצד הפכה השמדת היהודים מרעיון אבסטרקטי למציאות יום יומית. לדעתי, הניסיון להבנת המאורעות נידון לכישלון. זאת משום שהקורא הממוצע אינו יכול להקדיש את מרבית זמנו לקריאה היסטורית ולכן מוצא עצמו טובע בעובדות ונשאר בסופו של דבר עם תיאור כללי ומכני בו אין שמות ופרצופים אלא משלוחים ומספרים.
הרוצחים והנספים אינם מהווים נתונים סטיסטים שיש לכמתם. מאחורי המספרים מסתתרים סיפורים אנושיים של אנשים רגילים שחיו, אהבו ושנאו. הניסיון לצייר את הרוצחים כבני שטן ואת הנרצחים כמלאכים מעקר את הממד האנושי המצוי בלב ליבם של האירועים. שימוש בטרמינולוגיה כמו "החיה הנאצית", "המפלצת הנאצית" וכו' עוקרת את השואה אל מחוץ להיסטוריה האנושית ומציבה אותה במסגרת דמונית, שבה נאבקים בני האור ובני החושך. אני רוצה להציע שני כיווני קריאה המחזירים הן לרוצחים והן לנרצחים את אנושיותם.
הכיוון האחד, סיפורם של מבצעי הרצח. במסגרת זו אני ממליץ על שלושה ספרים שעוררו עם הדפסתם פולמוסים מרתקים.
"אייכמן בירושלים- דין וחשבון על הבאנליות של הרוע" (בבל,2000) ספר זה מהווה תרגום לרשימותיה של חנה ארנדט אשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בראשית שנות השישים. כתיבתה המפוכחת, משילה מאייכמן את התדמית המיתולוגית שרקמה עבורו הקטגוריה וחושפת דמות אנושית של פקיד אפרורי היושב במשרדו ומנווט רכבות אל יעדם. הבאנליות, העומדת במוקד אישיותו, חושפת בפני הקורא כיצד מיליונים נשלחים אל מותם בידי פקידים המבצעים את המוטל עליהם.
שני ספרים נוספים שיש לקוראם בזה אחר זה הינם חיבוריהם המרתקים של ההיסטוריונים דניאל יונה גולדהגן, "תליינים מרצון בשירות היטלר" (ידיעות אחרונות, 1998) ו"אנשים רגילים" (ידיעות אחרונות,2004) של כריסטופר בראונינג. במוקד כתיבתם ניצבות יחידות משטרה שהוציאו לפועל את השמדת היהודים. השוטרים המתוארים השתתפו בהוצאות להורג המוניות, בשילוח למחנות ובביזה. באמצעות יומנים, מכתבים ועדויות מתחקים שני ההיסטוריונים אחר עולמם של הרוצחים. המסקנות השונות אליהן מגיעים גולדהגן ובראונינג בדבר המניעים המובילים אנשים רגילים לביצוע רצח עם, פותחים פתח לדיון פילוספי חשוב בדבר מעמדו של האדם בחברה בירוקרטית ומתועשת.
הכיוון השני,הינו סיפורם של הנרצחים. לאחרונה, עם פריחת ההוצאות הפרטיות, משפחות רבות פונות להדפסת ספרי זכרונות אישיים. קריאה אינטנסיבית בספרות זו מקנה תחושה שהסיפורים ממוחזרים, ונראה שרובם שבויים באותן מסגרות שיח המשטחות את הזיכרון והופכות אותו לאוסף של קלישאות. אל מול ים המלל, ניצבות שלוש יצירות שקראתי לאחרונה, המהוות מעין מגדלור המסמן לקוראים חוף מבטחים.פרימו לוי "הזהו אדם" (עם עובד, 1988), שמואל פיזאר "כעוף החול" (שוקן, 1985), אידה פינק "כל הסיפורים" (עם עובד, 2004). ייחודם מצוי ביכולת מחבריהם להשיל מעל הדמויות את הפלקטיות הפלסטיקית שהודבקה לקורבנות השואה. גיבוריהם אינם מלאכים מורמים מעם, אלא בני אדם המנסים לשרוד במסגרתה של מציאות כאוטית. אנושיותם של הגיבורים, מאפשרת לקורא לצאת מעמדתו הפטרונית של אדם המשקיף מן החוץ ולהזדהות עם הדמויות. הכתיבה חסרת היומרות, אשר איננה מסתתרת מאחורי קלישאות או מבנים מיתולוגיים (ערבות הדדית, הסבא היהודי וכו') מטלטלת את הקורא שאינו יכול להמשיך ולהתבצר מאחורי מעטה ציני, אלא, הוא נצרך להתייצב בעיניים מוכות תימהון אל מול המאורעות.
לסיכום, עקירתה של השואה מההיסטוריה והפיכתה לאירוע מיתולוגי מהווה נסיון להעתיק את המאורעות מספרה אנושית לספרה תיאולוגית. תהליך זה מעקר את הקורבנות מאנושיותם ואת הרוצחים מאחריותם. הספרים עליהם הצבעתי משקפים מגמה נגדית אשר בה השואה מהוווה חלק אינטגראלי מההיסטוריה האנושית. ראייתה של השואה כאירוע שנעשה על ידי בני אדם מדגישה ביתר שאת הנפיצות הקיימת בחברה האנושית, הנעה על הרצף שבין אופרות שמיימיות לעשן המשרפות.

מירה מגן, וודקה ולחם, זמורה ביתן 2010



שני תיקי תרמילאים מונחים על המיטה, רשימת הציוד הולכת ומתמלאת. ביגוד טרמי, מזון, גופיות, גרביים, בגדי יציאה, מכנס טיולים. העט רושמת בחריצות והחפצים נעלמים במהירות בקרביו של תיק הטיולים. רגע לפני מתיחת הרצועות וסגירת האבזמים אני נזכר שלא לקחנו ספרים. איך אפשר לצאת לטיול למזרח ללא ספרים. אבל אילו ספרים לקחת? האם ספרי פילוסופיה כבדים בהם לא הספקת להרהר במהלך התואר? או שאולי כדאי להצטייד בספרי פרוזה הנקראים ביעף ללא צורך בהתרכזות יתרה? אורית, הניחה ביד בוטחת את ספרה של מירה מגן, "בשוכבי ובקומי אישה". הסתכלתי בספר ובה במבט מזלזל ודחסתי לתיק, לצידם של הספרים עבי הכרס. המטוס המריא, נחתנו ואני מתייסר עם ספרי שאינם מתאימים לאווירה, לחוויה למקום. עקשנותי איננה מניחה לי ואני שב ומנסה להנות מקריאתם. אני בפיהוקי ואורית בעיניים בורקות שקועה בספרה של מירה מגן. בלילה לאחר שנרדמה אני מתגנב לתיקה מוציא את הספר ומתחיל בקריאה. כך התוודעתי לראשונה ליצירתה הספרותית של מירה מגן. שנה וחצי לאחר מכן כשפניתי לקרוא את ספרה "וודקה ולחם" כבר לא נצרכתי לתעלולי התגנבות אלא פניתי אל החיבור בצעדים בוטחים, בידיעה שלפני מונחת יצירה ספרותית של ממש.
במרכז ספרה של מגן "וודקה ולחם" ניצבת עמיה, אישה בסוף שנות השלושים אשר עוזבת יחד עם בנה בן החמש את המולת העיר ואת עבודתה בבנק. לטובת מגורים במושב בנחלתו של זקן ממורמר וניהול מכולת כושלת. בעוד שבעלה עוזב את עבודתו כעורך דין מצליח ופונה לעסוק בדייג בימה של אילת. עד מהרה מבין הקורא שיציאתם הרומנטית מהמולת העיר לשלוותם הפסטורלית של המושב וחוף ימה של אילת. מסתירה סערה של רגשות וספקות המטלטים את עולמם של הגיבורים.
לצידה של עמיה מתקבצות דמויות נוספות המתייסרות כל אחת בבדידותה. נדב- הכמהה לדמות אב. אדון לוי, החי בגפו ומשקיף על העולם מחלונו. בנו עמוס, המצוי בגלות מרצון המרחיקה אותו מכל נפש חיה. גדעון בעלה, השבוי במצוקותיו. שאול הרנוי, הכלוא בדירת רווקים חרף שנותיו. מדונה- החצויה בין העולם שהחריבה לעולם שעדיין איננו בנוי די צורכו. ביכולת ספרותית מרשימה מפגישה מירה מגן בין הסיפורים המשלימים זה את זה בפרספקטיבות המגוונות שהן מקנות לחיים.
לצד הממד הבינ-אישי מתקיים בספר ממד נוסף שבו מתדיינים הדמויות עם השמיים (בלשונה של מגן). המתיחות מעלה שאלות הרות גורל בדבר הקשר שבין האדם לאלוהיו ולמוסדות "המייצגים" אותו עלי אדמות. גיבוריה של מגן אינם מניחים לאל להתבצר בהיכלו השמימי, אלא הם מקשים עליו בקושותיהם, במצוקותיהם, בכעסם המוטח כלפיו פעמים בהתרסה ופעמים בתחינה.הפניות החוזרות ונשנות אל עבר ריבונו של עולם, הופכת אותו לדמות נוכחת-נפקדת בעלילה. בכתיבתה של מגן אף נציגי האל אינם נשארים בחביונם, ההלכה, בית הכנסת ומוסדות החינוך זוכים לעיסוק האימביוולנטי המאפיין את כתיבתה הנעה על הרצף שבין התקשרות לדיכוטומיה.
המתח שבין העולם המסורתי לעולם המחולן מתבטא אף בשפה בה משתמשת מגן. אשר לצד עברית עכשווית, "את טועה, מותק. בא לי על בריטני ספירס" או "התלבשתי בגדים מחרמנים והלכתי". משלבת עברית מסורתית ומתפייטת,"טובים מאורות שברא אלוהינו,יצרם בדעת בבינה ובהשכל". הצבתן של שתי השפות זו לצד זו פותחת בפני הקורא צוהר לבלילה התרבותית המאפיינת את החברה הישראלית של שנות האלפיים. הכורכת יחדיו את הקודש והחול את העברית-אנגלית-ערבית לשפה אחת העוקפת את החלוקות החברתיות בין יהודים לערבים, דתיים וחילונים.ורוקמת תחתיהם שפה חיה שאיננה עונה להגדרות קטגוריאליות המנסות להשית סדר בכאוס התרבותי הנגלה בכל פינה.

אם נחזור לנקודת ההתחלה, בפעם הבאה שאארוז תיק לטיול חוצה יבשות או סתם למילואים, אוודה שיש עימי את אחד מספריה של מירה מגן. המצליחה בכתיבתה הקולחת לרקום סיפורים החודרים מבעד לציניות ולעייפות ומזעזעים את נימי הנשמה.

גדי טאוב, אלנבי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.


במרכזו של הספר עומדות שלוש חשפניות ושלושה גברים פתטים המנסים לרכוש את ליבן. בין תיאורי המין המאופיינים לא פעם בפלסטיות רבה הגולשת לפורנוגרפיה, משחיל טאוב דיאלוגים שטחיים המדגישים את עולמם הרדוד של הגיבורים. על הציר שבין הדאנסבר נטול השם ומועדון החשפניות האפלולי נפרסות דירות מזוהמות, דירות יוקרה ומרחבים תל אביבים חסרי יחוד.

כולם מקנים לקורא תחושה של סתמיות, כמו מסטיק למוח. אולם למסטיק הזה היה טעם ממכר שאינך יכול לירוק בצד הדרך. וכך על אף שהלסתות כואבות ממלאכת הלעיסה, אתה ממשיך וממשיך....
לאחר חמש מאות דפים הדמויות ממשיכות להיות פלקטיות, חסרות מניעים אמיתיים. אומללות בבדידותן התל אביבית, מוזנחות, זרוקות בשוליים של תל אביב. שאף פעם לא נראו יותר סתמיים מאשר תיאוריו של טאוב. תחושת ההחמצה מחזקת את השאלה, כיצד אינטלקטואל ברמתו מצליח להוציא מתחת ידיו, ספר כה שיטחי שמלבד זקפות רגעיות לא הצליח לעורר ולו תובנה אחת. בקיצור ספר טיסה במסווה אינטלקטואלי. או כמו שאשתי אומרת, "ספרות פורנוגרפית מכובדת". המאפשרת לך להתענג על תיאורים של זיונים ולשמור על הבעה מחוכמת. ייתכן שזה סודו של גדי המסתיר מתחת חזותו האינטקלטואלית ילד קטן ומפוחד המפנטז בסתר על העולם האפל שמעבר לשער הגיא.

קרלוס רואיס סאפון-משחקו של המלאך, זמורה ביתן, 2009

















מחברו של רב המכר "צלה של הרוח" יוצא למסע חדש ברחובותיה של ברצלונה ערב מלחמת האזרחים בספרד.
אולם דרושים רק כמה דפים על מנת להבין שבמסע הזה כבר היינו. שוב במרכז העלילה ניצב ילד חלוש וחסר משפחה הרודף אחר אהובתו. כמובן שהילד זוכה לפטרון מגונן. כך שיכור מריח אהובתו ומרצונו ליצור ולפרוץ כסופר צעיר. יוצא הגיבור לשורה של מסעות מסתוריים בעיר השסועה. הדימיון מתבלבל עם המציאות. מה שמשאיר את הקורא במעין תחושה של פנגווין בלב הסהרה.
לסיכום, נראה שהמחבר חס על רשימות שנשארו על שולחנו מהימים בהם כתב את ספרו הקודם.
ובעצה אחת עם המוציא לאור עשה מלאכת מחשבת של קופי פייסט שהולידה יצירה ממוחזרת הנפרסת על פני 540 עמודים.
אפשר לדלג.

מילות פתיחה

לרגל יום הולדתי העשרים ושמונה החלטתי להתחיל לכתוב יומן קריאה, שבו אתעד את הספרים אותם אני קורא. עבורי ספר איננו רק אוגדן של מילים המתרקמות למשפטים, עבורי הספרים מהווים תחנות וציוני דרך בשביל המתפתל של חיי. שלאורכו פזורים ספרים שפתחו בפני דלתות, שהעמיקו את תבונותי, שהרחיבו את אופקיי.
ההתחקות מהווה תיעוד להתפתחותי האינטלקטואלית שאיננה נעה על ציר לינארי, אלא זוהי התפתחות ספיראלית המאפשרת נקודות מבט מגוונות על הקו הרציף של החיים. אני מקווה שהתיעוד יאפשר לי לפתח נקודת מבט נוספת על חיי, על האופנים בהם אני מתבוננן ומפרש את המציאות. כפי שאמרתי הקובץ איננו נוצר יש מאין, קדמו לו מאות ספרים שעיצבו את עולמי אולם אין להם רישום אלא בתודעתי. גם המילים שעתידות להרשם בקובץ אינן יכולות לסכם את החוויה במלואה אלא רק שבבים של התרשמויות כלליות. אולם אף במעט יש כדי לתת הצצה חטופה לעולמי.