דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אפריל, 2010

מירה מגן, ימים יגידו אנה, כתר 2008

בעת שירותי הצבאי היה עולמי הרוחני בעומק הבוץ שדבק בסוליות נעלי הצבאיות.האטימות הרגשית שסיגלתי לעצמי לא איפשרה לי להפתח ליצירות תרבותיות. קראתי ולא ידעתי מה קראתי, המילים החליקו עלי כמים הניגרים על סלע אשר אינם חודרים בנקל. לאחר השחרור כשטסתי למזרח השמים החלו להתבהר, מבעד לענני הגבריות החלו לחדור קרני שמש של רגשות, שהאירו נדבכים חדשים בחיי. אולם הייתה זו אפיזודה חולפת, עם נגיעת גלגלי המטוס באדמת ארץ הקודש חזרו העבים לסורם. המפגש עם האקדמיה נשא עימו כמיהה לידע מזוכך שאינו מוסתר על ידי רגשות. ביצרתי את עולמי בכרכים כבדי משקל הרואים את החיים מבעד לזכוכיות: זכוכית מגדלת, טלסקופ, משקפת. על אף הזוויות השונות תמיד נשארה החציצה העולם שם ואני כאן. מיום שפגשתי את בת זוגתי חל בי המפנה, אט אט הרמתי את הראש מן הדפים. אצבעותי ניתקו משורות שחורות וצפופות שנראו כחומות בלתי חדירות.התחלתי לגלות שמלבד השחור והלבן של אותיות הדפוס ישנם גוונים נוספים. כאדם שהפסיק לעשן והחל להנות מריחה של הפריחה ומטעמם של מאכלים, כך הסתובבתי בעולם. בהדרגה מצאתי עניין בספרים שעד כה תוייגו על ידי כ"ספרות נשית"

אסף ענברי, הביתה, ידיעות אחרונות 2009

מלבד זיכרון עמום מחגיגת ביכורים בה השתתפתי בילדותי, לא התוודעתי ישירות לתנועה הקיבוצית. את החסר השלמתי בשורה של מיתוסים חלוצים ופנטזיות בלתי ממומשות. החברה הקיבוצית הצטיירה בעיני כחברת מופת, השקועה בפסטורליות ארוטית. בה אנשים אידיאליסטים משקיעים את מרצם בשירות החברה והמדינה. בצבא, הועמדתי לראשונה אל מול קיבוצניקים בשר ודם. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שבין דמיוני למציאות ניצבת תהום. אלו שפגשתי היו בני דור ההפרטה, זהותם הקיבוצניקית באה לידי ביטוי באהבתם למאיר אריאל, בשתיית בירה גולסטאר בבקבוקים של חצי ליטר ובסגידה לסרט "מבצע סבתא". לאידאלים הסוציאליסטים לא נשאר כמעט זכר, ומרבית הסיפורים המינים שנקשרו לבני הקיבוצים בשנות התיכון התגלו כאגדות אורבניות. הפער שנגלה לעיני המשיך להטריד אותי במהלך לימודי באוניברסיטה, בהם התוודעתי לראשונה להוגים כא.ד גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואחרים. בעקבות קריאה בחיבוריהם הרבים שמילאו מדפים בספריית האוניברסיטה נסקתי לגבהי האידיאולוגיה, אולם ההיכרות האינטלקטואלית לא סיפקה את השאיפה להכיר את ההוויה הקיבוצית לעומקה. במהלך חופשת הפסח, בעו

בין רוצחים לנרצחים- מקבץ ספרים ליום השואה והגבורה

כשמלאו לי י"ג שנים ביקשתי לבר המצווה את האינציקלופדיה של השואה. זה נראה לי טבעי, אפילו נורמלי. כשילדים יצאו לרוץ ברחובות או שיחקו בגם-בוי, אני דיפדפתי בין דפי הכרומו, אצבעותי עברו על מפת אירופה ושפתי תירגלו שמות של מקומות רחוקים ומזרי אימה. באותה העת הפרטים ההיסטורים התערבבו בזכרוני אבל התמונות המשובצות באינציקלופדיה חרטו בי את רשמיהם. בביתנו ישנם שלושה מדפים המוקדשים לשואה, ספרי זיכרון של קהילות (רמברטוב וקליש), יומנים (הנער משה), ספרי היסטוריה, ספרי זיכרונות ואלבומים. בקיצור, קיר זיכרון ספרותי המביט עליך בכל שעות היום. זמינותו של הידע והעיסוק היום יומי בשואה הובילו לכך שבמהלך השנים קראתי עשרות יומנים וספרי זיכרון, שלקחו אותי שוב ושוב לעיירות היהודיות של מזרח אירופה, לגטאות, לבורות ההריגה. עד כדי כך, שלפעמים הרגשתי שאני הופך להיות חלק מהם. העולם האסוציאטיבי שלי לא ינק מהמציאות הישראלית השמשית בה חייתי, אלא, מיערות העד של אירופה, מהמרחבים בהם שועטות רכבות עמוסות ביהודים מזרחה. מאות אלפי הספרים שנכתבו על היבטיה השונים של השואה מחזקים בי את הסברה שזהו האירוע ההיסטורי הנכתב ביות

מירה מגן, וודקה ולחם, זמורה ביתן 2010

שני תיקי תרמילאים מונחים על המיטה, רשימת הציוד הולכת ומתמלאת. ביגוד טרמי, מזון, גופיות, גרביים, בגדי יציאה, מכנס טיולים. העט רושמת בחריצות והחפצים נעלמים במהירות בקרביו של תיק הטיולים. רגע לפני מתיחת הרצועות וסגירת האבזמים אני נזכר שלא לקחנו ספרים. איך אפשר לצאת לטיול למזרח ללא ספרים. אבל אילו ספרים לקחת? האם ספרי פילוסופיה כבדים בהם לא הספקת להרהר במהלך התואר? או שאולי כדאי להצטייד בספרי פרוזה הנקראים ביעף ללא צורך בהתרכזות יתרה? אורית, הניחה ביד בוטחת את ספרה של מירה מגן, "בשוכבי ובקומי אישה". הסתכלתי בספר ובה במבט מזלזל ודחסתי לתיק, לצידם של הספרים עבי הכרס. המטוס המריא, נחתנו ואני מתייסר עם ספרי שאינם מתאימים לאווירה, לחוויה למקום. עקשנותי איננה מניחה לי ואני שב ומנסה להנות מקריאתם. אני בפיהוקי ואורית בעיניים בורקות שקועה בספרה של מירה מגן. בלילה לאחר שנרדמה אני מתגנב לתיקה מוציא את הספר ומתחיל בקריאה. כך התוודעתי לראשונה ליצירתה הספרותית של מירה מגן. שנה וחצי לאחר מכן כשפניתי לקרוא את ספרה "וודקה ולחם" כבר לא נצרכתי לתעלולי התגנבות אלא פניתי אל החיבור ב

גדי טאוב, אלנבי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

במרכזו של הספר עומדות שלוש חשפניות ושלושה גברים פתטים המנסים לרכוש את ליבן. בין תיאורי המין המאופיינים לא פעם בפלסטיות רבה הגולשת לפורנוגרפיה, משחיל טאוב דיאלוגים שטחיים המדגישים את עולמם הרדוד של הגיבורים. על הציר שבין הדאנסבר נטול השם ומועדון החשפניות האפלולי נפרסות דירות מזוהמות, דירות יוקרה ומרחבים תל אביבים חסרי יחוד. כולם מקנים לקורא תחושה של סתמיות, כמו מסטיק למוח. אולם למסטיק הזה היה טעם ממכר שאינך יכול לירוק בצד הדרך. וכך על אף שהלסתות כואבות ממלאכת הלעיסה, אתה ממשיך וממשיך.... לאחר חמש מאות דפים הדמויות ממשיכות להיות פלקטיות, חסרות מניעים אמיתיים. אומללות בבדידותן התל אביבית, מוזנחות, זרוקות בשוליים של תל אביב. שאף פעם לא נראו יותר סתמיים מאשר תיאוריו של טאוב. תחושת ההחמצה מחזקת את השאלה, כיצד אינטלקטואל ברמתו מצליח להוציא מתחת ידיו, ספר כה שיטחי שמלבד זקפות רגעיות לא הצליח לעורר ולו תובנה אחת. בקיצור ספר טיסה במסווה אינטלקטואלי. או כמו שאשתי אומרת, "ספרות פורנוגרפית מכובדת". המאפשרת לך להתענג על תיאורים של זיונים ולשמור על הבעה מחוכמת. ייתכן שזה סודו של גדי

קרלוס רואיס סאפון-משחקו של המלאך, זמורה ביתן, 2009

מחברו של רב המכר "צלה של הרוח" יוצא למסע חדש ברחובותיה של ברצלונה ערב מלחמת האזרחים בספרד. אולם דרושים רק כמה דפים על מנת להבין שבמסע הזה כבר היינו. שוב במרכז העלילה ניצב ילד חלוש וחסר משפחה הרודף אחר אהובתו. כמובן שהילד זוכה לפטרון מגונן. כך שיכור מריח אהובתו ומרצונו ליצור ולפרוץ כסופר צעיר. יוצא הגיבור לשורה של מסעות מסתוריים בעיר השסועה. הדימיון מתבלבל עם המציאות. מה שמשאיר את הקורא במעין תחושה של פנגווין בלב הסהרה. לסיכום, נראה שהמחבר חס על רשימות שנשארו על שולחנו מהימים בהם כתב את ספרו הקודם. ובעצה אחת עם המוציא לאור עשה מלאכת מחשבת של קופי פייסט שהולידה יצירה ממוחזרת הנפרסת על פני 540 עמודים. אפשר לדלג.

מילות פתיחה

לרגל יום הולדתי העשרים ושמונה החלטתי להתחיל לכתוב יומן קריאה, שבו אתעד את הספרים אותם אני קורא. עבורי ספר איננו רק אוגדן של מילים המתרקמות למשפטים, עבורי הספרים מהווים תחנות וציוני דרך בשביל המתפתל של חיי. שלאורכו פזורים ספרים שפתחו בפני דלתות, שהעמיקו את תבונותי, שהרחיבו את אופקיי. ההתחקות מהווה תיעוד להתפתחותי האינטלקטואלית שאיננה נעה על ציר לינארי, אלא זוהי התפתחות ספיראלית המאפשרת נקודות מבט מגוונות על הקו הרציף של החיים. אני מקווה שהתיעוד יאפשר לי לפתח נקודת מבט נוספת על חיי, על האופנים בהם אני מתבוננן ומפרש את המציאות. כפי שאמרתי הקובץ איננו נוצר יש מאין, קדמו לו מאות ספרים שעיצבו את עולמי אולם אין להם רישום אלא בתודעתי. גם המילים שעתידות להרשם בקובץ אינן יכולות לסכם את החוויה במלואה אלא רק שבבים של התרשמויות כלליות. אולם אף במעט יש כדי לתת הצצה חטופה לעולמי.