חפש בבלוג זה

מירי רוזובסקי, כל הדרך הביתה, עם עובד, 2001

אל יצירותיה של מירי רוזובסקי התוודעי לפני כשנה בספרה המצויין, "פעם בחיים" (כנרת, זמורה-ביתן, 2009) בו מתוארים חייהם של בני משפחה הניצבים אל מול חזרתו המפתיעה של האב שנטש לפני שנים רבות. שיבתו של האב מעוררת משנתם זכרונות ישנים המעצבים במידה רבה את ההווה. מלאכת המופת בה מתוארות הדמויות מקנה לכתיבתה של רוזובסקי אמינות ההופכת את ספרה ליצירה ספרותית מצויינות המשלבת עלילה סוחפת והתבוננות עמוקה על החיים המשפחתיים. הרושם העז שהותבע בי בעקבות הקריאה ב"בפעם בחיים", הוביל אותי לחפש יצירות נוספות פרי עטה של המחברת. ביום חמישי האחרון נפלה בידי ההזדמנות לרכוש את ספרה הראשון שראה אור בדפוס, "כל הדרך הביתה". בשונה משני ספריה האחרים ספרה מהווה אסופה של סיפורים קצרים ועל כן הוא שונה במהותו מרומנים בהם ניתנים לקורא מאות עמודים בהם הוא יכול לבנות מערכת יחסים ענפה עם הדמויות. הסיפורים הקצרים עובדים על עיקרון של התאהבות מיידית. או שהניצוץ בעיניים נדלק או שאתה מסיים את הסיפור במעין תחושה עמומה ולא ברורה המתקשה להסביר מה בדיוק עברת בדקות האחרונות. לשמחתי הרבה מרבית הסיפורים המרכיבים את הקובץ השאירו בי תחושה עוצמתית המעלה באחת את רמת האנדרנלין בדם.העלילות הקולחות המאפיינות את שמונת הסיפורים הנמצאים בקובץ הובילו לכך שסיימתי לקרוא את מאה שישים ושבעה העמודים בפחות מעשרים וארבע שעות.
כדרכה, מנסה רוזובסקי לקלף את שכבת הפלסטיק העוטפת לא פעם סיטואציות משפחתיות וזוגיות, המקנות לא פעם אשליה של יציבות וחמימות בעוד שלמעשה הן מסתירות מערכת רוחשת וגועשת של לבה רגשית המאיימת לפרוץ בכל רגע ולהחריב את סביבותיה. הקובץ נפתח בתיאור יום נישואיו של גיל. היום האמור להיות היום המאושר בחייו מעלה מעל לפני השטח זכרונות ילדות מודחקים ותהיות לגבי מהותו של הקשר. התמודדותו של גיל עם מימוש רצונותיו האישיים מחד והנורמות החברתיות מאידך יוצרות בסופו של דבר מציאות המאופיינת בקונפליקט. אולם, כדרכה, רוזובסקי איננה מיישבת בין הקונפליקטים, אלא הללו ממשיכים להתקיים אף בסוף הסיפור. דבר ההופך את הקריאה לתהליך בו מתמודד עם הקורא עם היצירה ונשאר להתחבט עימה אף שזו מגיעה לסיומה.
במחשבה לאחור, נראה לי שזהו הקו המאפיין את קובץ הסיפורים, הם נפתחים בתיאור של סיטואציות חיים שכביכול נראות שיגרתיות: יום חתונה, התאהבות בגיל הנעורים, פטירתו של בן זוג, היכרות בין בני זוג, שגרת חיים במשרד. אולם, הסיטואציות שנדמות במבט שגרתי כבאנליות מהוות אך כסות למערכות יחסים מורכבות אשר פעמים מתפרצות בקול שאון ופעמים ממשיכות לבעבע ללא יכולת להתפרץ מעל לפני השטח. הימנעותה של רוזובסקי מדרמות מאולצות או מסיומים דרמטיים מדי מקנים לסיפורים את אמינותם. הגיבורים מחליטים לא פעם שעל אף הקשיים או הפיתויים הטמונים בהתחלות חדשות לשמור על חזותם של חיי היום היום ה"נוחים" ולא לשבור את כללי המשחק החברתיים. רגישות זו לנפש האדם הכמהה מחד לשינוי ומאידך תרה אחר הסטטוס-קוו המנחם מהווה את סוד כתיבתה של מירי רוזובסקי. מומלץ!
נ.ב- בפעם הבאה שאכנס לחנות הספרים אחפש את ספרה השלישי, "אותה האהבה כמעט" (זמורה ביתן, 2005).

רון קורי, הכול משנה, ידיעות אחרונות, 2009


במרכז ספרו של רון קורי, "הכול משנה", ניצבת משפחה לא מתפקדת החיה בשולי החברה. האב, ג'וני, שויתר על קריירת בייסבול מצליחה לטובת שירות בויטנאם בה איבד חלק מידו הימנית. האם, המכורה לטיפה המרה, והבנים, רודני וג'וניור, הנצבים במרכזה של העלילה. הגיבור המרכזי הינו ג'וניור, ילד מחונן החוזה את סוף העולם. יכולותיו הבלתי רגילות פותחות בפניו נקודות מבט מגוונות על הסובבים אותו וכך אירועים שונים מקבלים באמצעותו פרשנויות בלתי שיגרתיות. יחד עם זאת, קצת מפתיע שילד מחונן שהמספר ממקם אותו כאחד מארבעת האנשים החכמים החיים על פני כדור הארץ, מפיק תובנות כל כך באנליות על המציאות.
לאורך העלילה חשתי לא פעם אבוד. הקפיצות הלא מוסברות בזמן במקום ונקודת המבט שבה מסופרת העלילה הופכים את הספר לאסופה של סיפוריים אשר אינם מתגבשים לכדי עלילה רציפה בה הדמויות מקבלות עומק. יחד עם זאת, הסיפורים האקראים היו מעניינים ומושכים. כמו כן, הודות לתרגום המצויין של דנה אלעזר הלוי, היה לי קשה להניח את הספר מהיד. אפשר לומר שספרו של קורי מהווה טיוטא מצויינת וניתן לשער שליטוש ועריכה נוספת היו יוכלים להפוך את החיבור לספר ראוי.
מלבד הכשלים הספרותיים הוטרדתי בעיקר מהנחת היסוד הפילוסופית העומדת בבסיס הספר הטוענת שלאינספור האירועים הקטנים המרכיבים את חיינו ישנה משמעות. לשם הבהרת הנקודה אצטט מדבריו של קורי:
"יש לך יסוד סביר לחשוב שדריכה על דבורה אינה גורם משמעותי כל כך במסלול חייו של אדם. אך טעות בידך. מפני שלולא דרכת על הדבורה ההיא, היא הייתה מוסיפה לחיות ומתחילה להאביק שדה מאחורי תחנת כיבוי האש הנטושה שבקצה הצפוני של העיר...והארי בויד, מיליונר קשיש, ...היה מתפעל כל כך מיופיים של פרחי הבר האלה, שמרכז עוני שתכנן להקים בקהילה במרחק ארבעים קילומטר דרומה היה מוקם במקום זאת באזור תחנת כיבוי האש הנטושה ההיא, ומשנה את חייהם של אלפי ילדים" (עמ' 361).
המסר העולה מהפסקה הוא שלכל אירוע המתרחש בחייך ישנה השפעה מכרעת על המציאות. תפיסה זו איננה מייחדת את יצירתו של קורי וניתן למצוא את ביטויה אף ביצירה הקולנועית הנעשת בארה"ב בשנים האחרונות. כדוגמת הסרטים: "אפקט הפרפר" ו"דלתות מסתובבות" המראים כיצד בחירות אקראיות וחסרות חשיבות לכאורה משנות את נתיב חיינו באופן מובהק. תפיסה זו שעונה על גירסה פופולארית של תורת הכאוס הגורסת שכל משק כנפיים של פרפר מחולל שינוי במציאות הסובבת. לפי תורה זו, אין כל הפרדה בין עיקר לטפל, בין חשוב ללא חשוב, וזאת משום שלכלל הפעולות הנעשות במציאות ישנה משמעות שווה. למעשה, גישה זו מרוקנת את מושג המשמעות מכל תוקף והופכת אותו למושג שאיננו מסייע בהגדרת והבהרת המציאות (משום שאם הכל הוא בעל משמעות אז לשום לשום דבר אין משמעות, משום שמושג המשמעות איננו קיים עוד) ומכאן למעשה המשמעות הופכת לחסרת משמעות. גישה זו המשטחת את השיח מאפיינת במידה רבה את התרבות הפוסט מודרנית בה אנו חיים, המנסה לטשטש את ההבדלים בין תחומים באמצעות הבניה של מסגרת שיח אחידה שבה כביכול כולם שווים ואין הפרדה ברורה בין טוב לרע ובין עיקר לתפל. הגישה השטחית שבמבט ראשוני כל כך קוסמת מהווה את הציר המכונן עליה נבנית עלילתו של הספר,"הכול משנה", המהווה למעשה קשקוש ניו-איג'י המסתתר תחת שפה קולחת ועלילה רציפה ומהירה הסוחפת את הקורא במשך מאות עמודים הנדמים לאכילה בלתי מרוסנת של סופגניות דוטנס, המשאירות בסוף האכילה טעם לוואי תפל של חומר משמר וכמות בלתי סבירה של סוכר מעובד.
שומר נפשו ירחק.

מייקל קונלי, סניגור במבחן, מודן, 2007.


הזעה מרובה, שמש קופחת ואוויר דחוס הם רק חלק ממאפיני הקיץ. מי לא נתקל בתחושת הכבדות העוטפת אותנו כבר בשעות הבוקר המוקדמות ומלווה אותנו לכל אורך היום. החמימות הבלתי נסבלת מובילה לכך שאנו חומקים בשקט ממשימות מורכבות, מחפשים פינה שקטה ומוצלת כמו לביאה בלב הסוואנה האפריקאית וממתינים בתחינה לבואה של הבריזה הגואלת. כל יציאה ממפתן הדלת נראת לפתע כמו קטע הלקוח מהסרט "משימה בלתי אפשרית". ככלל, נראה שהאווירה השולטת בחודשי הקיץ מסתכמת בתחינה נואשת: "תעשו טובה, פשוט תניחו לזמן לחלוף". את מקומם של הרומנים הכבדים המצריכים כושר זיכרון ורמת קשב גבוהה מחליפים בהדרגה ספרים שלא מאפשרים לך להתנמנם על הספה. כוונתי היא כמובן לספרי מתח (פשיעה, ריגול וכו') הגורמים לך לעקוב אחר העלילה בנשימה עצורה.
לסוגה זו משתייך ספרו המצויין של מייקל קונלי "סניגור במבחן" (מודן, 2007) במרכז הספר ניצב הארל, סניגור פלילי ממולח המוכן למכור את נשמתו לשטן כל עוד הוא משלם במועד. הפעם, יוצא הסניגור שבע הקרבות להגן על תוקף נשים המואשם בניסיון לאונס ורצח. התיק השגרתי מסתבך במהירות והקורא נסחף למערבולת של התרחשויות המצריכה את הארל להשתמש בכל התכסיסים המשפטיים העמודים לרשותו. מלבד התיאור הקצבי של האירועים המקנה תחושה של צפיה בסדרת מתח מהוקצעת (חוק וסדר), מצליח קונלי להעלות שאלות אתיות העומדות בסיס עבודתו של הסניגור הפלילי. האם חובתו של העו"ד להגן על כל אדם? מהם הגבולות בין צדק לבין משפט? האם ישנה חשיבות לאמת? ומהו בכלל מקומו של הצדק בעולם המונע על ידי כסף? שאלות אלו המהוות שאלות יסוד בפילוסופיה של המשפט, משולבות לאורך הספר ביד אומן, כך שהם שבות ועולות אולם הן אינן מסיטות את הקורא מהציר המרכזי עליו נעה העלילה.
את הספר קראתי בפחות מארבעה ימים, בהם הצטערתי על השעות בהם הנחתי אותו מהיד. נשארתי ער עד שעות מאוחרות וכל זאת על מנת לא להפסיק את העלילה במרוצתה. נראה שבמצב רוח המנומנם שמשרה הקיץ המזרח תיכוני, ספרות המתח מהווה זריקת אנדרנאלין הכרחית. יחד עם זאת אינני יודע אם "סנגור במבחן" הוא ספר המתאים לחופשה רומנטית, משום שככל הנראה לא תרצו להניח אותו מהיד, דבר העלול ליצור משברים זוגיים לא פשוטים. לאלו ממכם המעוניינים לרבוץ על שפת הבריכה או להתפרקדן על כסא נוח אל מול חופי הים והכנרת, הספר יכול להיות פרטנר אידיאלי.
בקיצור, "סניגור במבחן" מהווה משב רוח מרענן לימות הקיץ, מומלץ בחום.

אלישיב רייכנר, באמונתו-סיפורו של הרב יהודה עמיטל, ידיעות אחרונות 2008.

לפני כשבוע נלקח לישיבה של מעלה הרב יהודה עמיטל (קליין) מייסדה של ישיבת גוש עציון ומרבניה הבולטים של הציונות הדתית. במהלך השנים נקשר שמו בעיקר עם דעותיו היוניות החורגות במידה רבה מהנוף המוכר בציונות הדתית הנוטה להזדהות בשלושים השנים האחרונות עם מחנה הימין. הדימוי ה"שמאלני" שדבק בו העמיד בצל חיוור את מורשתו הרוחנית שנתפסה בציבור הדתי כהערות שוליים לעמדתו בדבר החזרת שטחים והכרה במדינה פלסטינאית. היום כאשר החזרת שטחים נראת כקונסנזוס ועיקר הויכוח ניסוב על גודל השטח שיוחזר, נראים הויכוחים סביב עמדותיו של הרב עמיטל כמעט כויכוחי סרק. יחד עם זאת דחיקתו לשוליה של הציונות הדתית נשארה בעינה. על כן ניסונו של אלישיב רייכנר להתחקות אחר דמותו והגותו של הרב עמיטל, נראתה בעיני כניסיון חשוב בחשיפת אישיותו והגותו אל מעבר לספרה הפוליטית המצומצמת (בה לא הצטיין במיוחד).
בספרו מנסה המחבר להתחקות אחר דמותו של הרב עמיטל תוך שהוא מסתייע במגוון רחב של מקורות: קטעי עיתונות, יומנים, ראיונות עם הרב עצמו ועם מגוון רחב של דמויות שליוו אותו לאורך הדרך. על אף ההשקעה הרבה בגיוס המרואיינים והמקורות דמותו של הרב נשארת כחידה בלתי מפוענחת. הקפיצה בין האירועים והזמנים השונים לא מאפשרת לקורא לגבש תמונה בהירה בדבר דמותו של עמיטל. מלבד זאת אין חלוקה בין סוגי המקורות השונים וכך תלמיד שישב בשולי בית המדרש מקבל מעמד שווה לשותף לדרך. בנוסף על אף שהמחבר מודה לרב על השעות הרבות שהקדיש לו בראיונות כמעט ואין בספר תובנות רטרוספקטיביות . היעדרותם של הקול האותנטי מחד והמבנה הסדור של ביוגרפיה מאידך הופכים את הספר במידה רבה לגירסה חיוורת של ספרות השבחים החרדית. המפארת את דמותו של הרב תוך הדחקתן של השאלות היכולות להאיר את הגיבור באור שלילי. לאורך כל החיבור הרגשתי שרייכנר נוגע בנקודות רגישות אך יחד עם זאת הוא איננו מפתחם, מתוך רצונו לשמור על תדמיתו של הרב כאיש שיחה המגשר בין קוטבי העם. אירוני כיצד דמות שיצאה כנגד הזרם והשמיעה את קולה גם במחיר של תשלום אישי כבד זכתה לביוגרפיה כה ממלכתית ושבלונית (שכל כך מאפיינת את הוצאת ידיעות אחרונות) המעמעת את ייחודה.
"באמונתו"יכול להיות מתנת בר-מצווה עבור משפחה דתית –לאומית המעוניינת להמשיך ולהתמוגג ממציאות חייה. הספר משלב בחובו את כל המרכיבים הדרושים לבנייתו הרוחנית של חתן הבר מצווה, אמונה בלתי מסוייגת, למדנות ואהבת ישראל. תוך השמעת ביקורות מרומזות שאינן מטלטלות את עולמו הרוחני של חתן השמחה. מי שחפץ בניתוח מעמיק של אישיותו או תורותיו של הרב עמיטל, לא ימצא בספרו של רייכנר את מבוקשו.
למרות אכזבתי לא הכל שחור, "באמונתו", שופע באנקדוטות מעניינות על ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות ששינו את פניה של הציונות הדתית מקום המדינה ועד ימנו אנו. מבת בריתה של תנועת העבודה לסמן ימני המוביל את ההתיישבות ביש"ע. כמו כן שזורים בספר אמירות ואירועים מרגשים . התרגשתי בעיקר מתהתיאורים בהם נחשפות תגובותיו של הרב לנוכח נפילת תלמידי הישיבה במלחמות ישראל. בתיאורים אלו נפתח לעיני הקורא צוהר לעולמו הפנימי של הרב, "הרב עמיטל כינס את בני השיעור שלי באחד הימים בדירה שלו באלון שבות. הוא דיבר על כך שהימים הנוראים תמיד קשים לו. הוא סיפר על יום הכיפורים שחווה בגטו, אולי גם על יום הכיפורים של מלחמת יום העצמאות, ואחר כך הוא דיבר על יום הכיפורים של השנה שעברה, שבו פרצה המלחמה. הוא התרגש ופרץ בבכי. אלו לא היו כמה דמעות, אלא בכי. היינו צעירים מאוד, המומים ומאוד נבוכים מהבכי שלו. הוא הרגיש במבוכה שלנו ואמר 'אתם הכותל המערבי שלי. כולם פונים אלי, אבל גם אני צריך לפנות למישהו'. קטעים אלו המדגישים את ייחודו נבלעו לצערי בינות לים המלל המתייפף המאפיין את הספר.
בקיצור, נראה שמסכת חייו והגותו המורכבת של הרב עמיטל עדיין ממתינים למחקר אמיץ שיוכל לבוחנם בעיניים ביקורתיות. הנמנע מאפולוגטיקה של תלמיד המנסה להשיב את רבו מן הגלות למרכז הבמה של הציונות הדתית.

דבורה רוברטסון, רשלנות, כתר 2010

כל מי שהזדמן לשמיעת הספדים, לביקורי שבעה או לקריאתם של ספרי זיכרון מכיר את היגיעה הנפשית ההולכת ומתעצמת עם שמיעתם של דברי הספד המקבלים לא פעם ממד קלישאתי, ההופך את הנפטר לחלק חסר זהות בין שלל הנפטרים. אישיותו שהתעצבה בעשורי חייו משתטחת לכותרות המשכיחות את אישיותו הייחודית: "הצדיק שהקדיש את חייו למען הכלל" ,"האם המסורה", "אהבתו הרבה לנכדיו". אין בליבי טרוניה על המספידים והכותבים, אכן קשה לתמצת מסכת חיים הנפרסת על פני אין ספור של אירועים לכמה פסקאות. הקושי בהתמודדות עם מוות וזיכרונו של המת הולך ומתעצם ככל שהנפטר צעיר יותר בשנים, תחושת ההחמצה וחוסר האונים של הסובבים אל מול המוחלטות של המוות יוצרת ריק מילולי שכמעט ולא ניתן למילוי. ספרה של דבורה רוברטסון, סופרת אוסטרלית בתחילת דרכה, "רשלנות" (כתר, 2010) נענה לאתגר זה.
במרכז ספרה של רוברטסון ניצבות חמש דמויות המתמודדות כל אחת בדרכה עם תחושת האובדן והריק שנשארה בעולמם לנוכח המפגש המפתיע עם המוות. פרל, ילדה מופנמת בת שמונה, החוזה במותו של אחיה. אמה, לילי, המנסה בדרכה שלה למצוא אפיקים לשמר את זכרונו של בנה המת. אדם לוגן, אומן, המנסה לשמר דרך האומנות את רגעי המוות החמקמקים. אנה, אישה בגיל העמידה, שאיבדה את ביתה במעשה רצח על רקע רומנטי. סוניה, אישה בשנות השישים לחיה, החיה בבדידות לאחר מותו הפתאומי של בעלה שהיווה את נקודת המשען המרכזית בחייה.
באמצעות הדמויות השונות מאירה רוברסטון אופנים שונים להתמודדות עם האובדן, תוך שהיא איננה פוסחת על הפער המתקיים בין הרצון שלנו לזכור לבין היכולת האמיתית להמשיך ולקיים את המת במסגרת חיינו היום יומים.
"אנה ניסתה מאד להפוך את שיח הוורדים למקום מיוחד. בכל בוקר היא מזגה קפה לספל האהוב עליה ולקחה אותו על תחתית דרך המרפסת וירדה במדרגות אל החצר האחורית. ליאו קנה ספסל אבן והציב אותו ליד שיח הוורדים. אנה הייתה מתיישבת ולוגמת את הקפה ומחכה בסבלנות למצוא שם את טניה. הספל היה מתרוקן...ספסל האבן הכאיב לגבה...אנה רצתה מאוד שלא כך יהיה, אבל היא דיברה אל עצמה" (עמ' 88).
החיפוש אחר נקודה פיזית המנכיחה את המת המאיים להשתכח, מובילה את הגיבורים ליצור אופני זיכרון אלטרנטיבים הבאים לידי ביטוי באנדרטאות רשמיות, ביצירות אומנות ובמעשים קטנים המזכירים את האדם שעד לאחרונה היה נוכח בחייהם של הגיבורים. עוצמתו של הספר איננה מצויה בהתחקות אחר אופני ההנצחה השונים, אלא באופן התמודדותן של הדמויות עם תחושת האובדן. הרגישות המאפיינת את כתיבתה של רוברטסון, מצליחה לקחת את הקורא אל שבילים נסתרים של רגשות שאינן נראים מהאוטוסרדה של השכול.
הספר "רשלנות",רלוונטי עוד יותר במדינה כמו ישראל בה מונומנטים של שכול וזיכרון מעטרים כל גבעה רעננה. השכול הציבורי הנגלה לעניינו שוב ושוב משכיח לא פעם את כאבם הפנימי של המשפחות, אשר איננו סדור במבנים לשוניים וארכיטקטונים המבנים שכול מהוגן שנוח לעיכול. אלא שבמציאות השכול מגיח, ומפלח כמו התקף אולקוס שאתה יודע על קיומו אולם בכל פעם הוא מפתיע אותך מחדש.
ספר נוגע ללב ומומלץ בחום, אני מחכה בצפיה לספר הבא של דבורה רוברטסון.