דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יולי, 2010

מירי רוזובסקי, כל הדרך הביתה, עם עובד, 2001

אל יצירותיה של מירי רוזובסקי התוודעי לפני כשנה בספרה המצויין, "פעם בחיים" (כנרת, זמורה-ביתן, 2009) בו מתוארים חייהם של בני משפחה הניצבים אל מול חזרתו המפתיעה של האב שנטש לפני שנים רבות. שיבתו של האב מעוררת משנתם זכרונות ישנים המעצבים במידה רבה את ההווה. מלאכת המופת בה מתוארות הדמויות מקנה לכתיבתה של רוזובסקי אמינות ההופכת את ספרה ליצירה ספרותית מצויינות המשלבת עלילה סוחפת והתבוננות עמוקה על החיים המשפחתיים. הרושם העז שהותבע בי בעקבות הקריאה ב "בפעם בחיים", הוביל אותי לחפש יצירות נוספות פרי עטה של המחברת. ביום חמישי האחרון נפלה בידי ההזדמנות לרכוש את ספרה הראשון שראה אור בדפוס, "כל הדרך הביתה". בשונה משני ספריה האחרים ספרה מהווה אסופה של סיפורים קצרים ועל כן הוא שונה במהותו מרומנים בהם ניתנים לקורא מאות עמודים בהם הוא יכול לבנות מערכת יחסים ענפה עם הדמויות. הסיפורים הקצרים עובדים על עיקרון של התאהבות מיידית. או שהניצוץ בעיניים נדלק או שאתה מסיים את הסיפור במעין תחושה עמומה ולא ברורה המתקשה להסביר מה בדיוק עברת בדקות האחרונות. לשמחתי הרבה מרבית הסיפור

רון קורי, הכול משנה, ידיעות אחרונות, 2009

במרכז ספרו של רון קורי, "הכול משנה", ניצבת משפחה לא מתפקדת החיה בשולי החברה. האב, ג'וני, שויתר על קריירת בייסבול מצליחה לטובת שירות בויטנאם בה איבד חלק מידו הימנית. האם, המכורה לטיפה המרה, והבנים, רודני וג'וניור, הנצבים במרכזה של העלילה. הגיבור המרכזי הינו ג'וניור, ילד מחונן החוזה את סוף העולם. יכולותיו הבלתי רגילות פותחות בפניו נקודות מבט מגוונות על הסובבים אותו וכך אירועים שונים מקבלים באמצעותו פרשנויות בלתי שיגרתיות. יחד עם זאת, קצת מפתיע שילד מחונן שהמספר ממקם אותו כאחד מארבעת האנשים החכמים החיים על פני כדור הארץ, מפיק תובנות כל כך באנליות על המציאות. לאורך העלילה חשתי לא פעם אבוד. הקפיצות הלא מוסברות בזמן במקום ונקודת המבט שבה מסופרת העלילה הופכים את הספר לאסופה של סיפוריים אשר אינם מתגבשים לכדי עלילה רציפה בה הדמויות מקבלות עומק. יחד עם זאת, הסיפורים האקראים היו מעניינים ומושכים. כמו כן, הודות לתרגום המצויין של דנה אלעזר הלוי, היה לי קשה להניח את הספר מהיד. אפשר לומר שספרו של קורי מהווה טיוטא מצויינת וניתן לשער שליטוש ועריכה נוספת היו יוכלים להפוך את הח

מייקל קונלי, סניגור במבחן, מודן, 2007.

הזעה מרובה, שמש קופחת ואוויר דחוס הם רק חלק ממאפיני הקיץ. מי לא נתקל בתחושת הכבדות העוטפת אותנו כבר בשעות הבוקר המוקדמות ומלווה אותנו לכל אורך היום. החמימות הבלתי נסבלת מובילה לכך שאנו חומקים בשקט ממשימות מורכבות, מחפשים פינה שקטה ומוצלת כמו לביאה בלב הסוואנה האפריקאית וממתינים בתחינה לבואה של הבריזה הגואלת. כל יציאה ממפתן הדלת נראת לפתע כמו קטע הלקוח מהסרט "משימה בלתי אפשרית". ככלל, נראה שהאווירה השולטת בחודשי הקיץ מסתכמת בתחינה נואשת: "תעשו טובה, פשוט תניחו לזמן לחלוף". את מקומם של הרומנים הכבדים המצריכים כושר זיכרון ורמת קשב גבוהה מחליפים בהדרגה ספרים שלא מאפשרים לך להתנמנם על הספה. כוונתי היא כמובן לספרי מתח (פשיעה, ריגול וכו') הגורמים לך לעקוב אחר העלילה בנשימה עצורה. לסוגה זו משתייך ספרו המצויין של מייקל קונלי "סניגור במבחן" (מודן, 2007) במרכז הספר ניצב הארל, סניגור פלילי ממולח המוכן למכור את נשמתו לשטן כל עוד הוא משלם במועד. הפעם, יוצא הסניגור שבע הקרבות להגן על תוקף נשים המואשם בניסיון לאונס ורצח. התיק השגרתי מסתבך במהירות והקורא נסחף למערב

אלישיב רייכנר, באמונתו-סיפורו של הרב יהודה עמיטל, ידיעות אחרונות 2008.

לפני כשבוע נלקח לישיבה של מעלה הרב יהודה עמיטל (קליין) מייסדה של ישיבת גוש עציון ומרבניה הבולטים של הציונות הדתית. במהלך השנים נקשר שמו בעיקר עם דעותיו היוניות החורגות במידה רבה מהנוף המוכר בציונות הדתית הנוטה להזדהות בשלושים השנים האחרונות עם מחנה הימין. הדימוי ה"שמאלני" שדבק בו העמיד בצל חיוור את מורשתו הרוחנית שנתפסה בציבור הדתי כהערות שוליים לעמדתו בדבר החזרת שטחים והכרה במדינה פלסטינאית. היום כאשר החזרת שטחים נראת כקונסנזוס ועיקר הויכוח ניסוב על גודל השטח שיוחזר, נראים הויכוחים סביב עמדותיו של הרב עמיטל כמעט כויכוחי סרק. יחד עם זאת דחיקתו לשוליה של הציונות הדתית נשארה בעינה. על כן ניסונו של אלישיב רייכנר להתחקות אחר דמותו והגותו של הרב עמיטל, נראתה בעיני כניסיון חשוב בחשיפת אישיותו והגותו אל מעבר לספרה הפוליטית המצומצמת (בה לא הצטיין במיוחד). בספרו מנסה המחבר להתחקות אחר דמותו של הרב עמיטל תוך שהוא מסתייע במגוון רחב של מקורות: קטעי עיתונות, יומנים, ראיונות עם הרב עצמו ועם מגוון רחב של דמויות שליוו אותו לאורך הדרך. על אף ההשקעה הרבה בגיוס המרואיינים והמקורות דמותו של

דבורה רוברטסון, רשלנות, כתר 2010

כל מי שהזדמן לשמיעת הספדים, לביקורי שבעה או לקריאתם של ספרי זיכרון מכיר את היגיעה הנפשית ההולכת ומתעצמת עם שמיעתם של דברי הספד המקבלים לא פעם ממד קלישאתי, ההופך את הנפטר לחלק חסר זהות בין שלל הנפטרים. אישיותו שהתעצבה בעשורי חייו משתטחת לכותרות המשכיחות את אישיותו הייחודית: "הצדיק שהקדיש את חייו למען הכלל" ,"האם המסורה", "אהבתו הרבה לנכדיו". אין בליבי טרוניה על המספידים והכותבים, אכן קשה לתמצת מסכת חיים הנפרסת על פני אין ספור של אירועים לכמה פסקאות. הקושי בהתמודדות עם מוות וזיכרונו של המת הולך ומתעצם ככל שהנפטר צעיר יותר בשנים, תחושת ההחמצה וחוסר האונים של הסובבים אל מול המוחלטות של המוות יוצרת ריק מילולי שכמעט ולא ניתן למילוי. ספרה של דבורה רוברטסון, סופרת אוסטרלית בתחילת דרכה, "רשלנות" (כתר, 2010) נענה לאתגר זה. במרכז ספרה של רוברטסון ניצבות חמש דמויות המתמודדות כל אחת בדרכה עם תחושת האובדן והריק שנשארה בעולמם לנוכח המפגש המפתיע עם המוות. פרל, ילדה מופנמת בת שמונה, החוזה במותו של אחיה. אמה, לילי, המנסה בדרכה שלה למצוא אפיקים לשמר את זכרו