עונת החתונות, האם אזכה לפזז באשכנזית?


אחרי הדממה של חודש עונת החתונות חוזרת ובגדול, אולמות השמחות שהיו שוממים בחודש ספטמבר שבים להמות בחוגגים, הרחבות גדושות בדודות מפזזות והמשחטות שבות לעבוד במלוא המרץ על מנת להשביע את רעבונם של המוזמנים. מלבד הנסיעות לאולמות מרוחקים, כתיבת צ'קים, הנעות אברים והבאסה שלרוב מסתיימת בתחושה של מחנק, חתונות הן זמן מצויין לצפות בתהליכי העומק המעצבים את החברה הישראלית. במידה מסויימת, חתונה היא כמו מרכך כביסה מרוכז במיוחד: יש לך מספר רב של פעולות במוצר אחד. בחתונה אפשר לצפות ביחסים בין הורים וילדים, בקונפליקטים משפחתיים, בסטטוסים חברתיים ובמפגשים בין תרבותיים המדגישים פעם נוספת את המציאות האקלקטית בה אנו חיים.

כשאחי הגדול התחתן, אי שם בשנות התשעים, אולם האירועים בבית הכנסת הגדול היה נחשב לשיא הפאר. להקה חיננית ניגנה מוזיקה חסידית והאורחים הסתובבו במעגלים שהפיקו אנרגיה שיכלה בקלות לפתור את המשבר בשוק החשמל הישראלי. לקראת סופה של החתונה (23:30 לכל המאוחר) המוזיקה החסידית התחלפה בשירה הפראי של יהודית רביץ "בוא לריו" ובני הישיבה עם חולצותיהם הלבנות חבשו על ראשיהם כובעי פלסטיק ופיזזו עם קסטנייטות. באותם רגעים הרגשתי שאני נמצא בממפגש סודי של תנועה חתרנית המוליכה את העולם הדתי אל הקצה. הרכבת שהלכה והתארכה כללה מלבד החבורה העליזה של בני הישיבה, שתי בחורות צעירות, שמן הסתם הרגישו שהמוזיקה המשחחרת ודפיקות הקסטניטות מבשרות את שחרורה של האישה הדתית. אולם, פרץ האינדבידואליות המשכר נשבר כעבור שני שירים עם השמעתו של השיר "ובנה ירושלים" שהחזיר את כולם לאווירה של כבדות ראש ולמקצב מונוטוני המקל על זכירת תנועות הריקוד, העברת משקל מרגל לרגל תוך הכנסה והוצאה של היד מן המעגל.

כמעט עשרים שנה חלפו, העוף המכובס כבר לא נראה במחוזותינו, את יינות וינשטוק החליפו משקאות תוצרת חוץ, פרחי הלילך שהונחו על השולחנות הושלכו לקרן זווית ואת מקומם תפסו נרות ושנדלירים. גם רחבת הריקודים שפעם נצבעה בלבן ושחור כבר איננה אותה רחבה. בציבור הדתי (לייט) מעדיפים די-גי' שנותן שנים שלושה סבבים של מעגלים חסידיים המתחלפים במהירות למוזיקה קצת יותר עדכנית. ההגמוניה של הזמר החסידי נשברה ובפליי-ליסט ניתן למצוא לצידם של שירי ה"שמחם שמחם" את טובי הזמר המזרחי, מוזיקה ישראלית מקורית ואפילו כמה שירים לועזיים. חדירתה של מוזיקה שאיננה דתית לרחבת הריקודים של הציבור הדתי איננה תהליך חד צדדי, גם בחתונות חילוניות למהדרין ניתן למצוא את מיטב הלהיטים החסידיים. יש משהו קצת אירוני בחבורה של צעירים וצעירות שיכורים המתחבקים זה עם וזה תוך שהם זועקים בדבקות שלא הייתה מביישת את חסידי קרלין "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך!".

זליגתה של התרבות החילונית לחברה הדתית מחד ושל התרבות הדתית לחברה החילונית מאידך משקפת את תהליכי העומק המעצבים את שתי החברות המשפיעות זו על זו. על אף התחזקותו של השיח הסטריאוטיפי השב ומתעצם בכל פעם שתהליך השלום יוצא מתרדמתו, שתי החברות מקיימות בינהם דיאלוג מתמיד, אשר אינו נצרך לסדנאות דו-קיום מחויכות אלא הוא מתקיים הלכה למעשה בשגרת היום יום. השירות הצבאי המשותף, המסגרות האקדמיות, העולם הצרכני וההשתלבות בשוק העבודה מובילים לכך שכל צד מציץ בין חרכי הגדר ועומס מלוא העין רעיונות, כללי התנהגות וקודים תרבותיים הנאגרים במעמקי הזיכרון ופורצים החוצה כהתקף אפילפסי בלתי נשלט בהזדמנויות שונות ובלתי מתוכננות.

מלבד הטשטוש שבין קודש לחול, החתונות הישראליות מתאפיינות באקלקטיות בלתי רגילה. אני לא חושב שקיים עוד מקום אחד בעולם שבערב אחד מנגנים מוזיקת אינסטרומנטאלית קלילה, רוק מקומי, מוזיקה מזרח תיכונית ולבסוף סאשן מועדונים והכל עבור אותו קהל. אין דבר יותר הזוי מזוג ששורשיו נטועים אי שם בפולין המתמוגג משירה המרטיט של אום-כולתום "אינתא עומרי" ולאחר מכן פותח בריקוד יווני סוער לצלילי שירו של אריס סאן "בום פאם".

ההשתוממות מהמפגש התרבותי המרתק מהולה אצלי לרוב בתחושה טורדנית של צער עמוק המצנן את הלחיים הסמוקות מאלכוהול וריקודים. לכורדים יש את "דללה דללה" למרוקאים את "ציפה דריפה" לתימנים את "אבא שאול" ולאשכנזים.... טוב, לאשכנזים יש מוזיקה חסידית מבית מדרשם של ישיבות בני עקיבא. אולם זוהי איננה מוזיקה שורשית שנכתבה בהרי הקרפטים או בעיירות של תחום המושב, זוהי מוזיקה ארץ ישראלית בעלת מקצבים קלילים ומקפיצים שאין בינם לבין המורשת היהודית האשכנזית דבר וחצי דבר. בכל עשרות החתונות בהם השתתפי לא זכור לי פעם אחת בהם נשמע ניגון חתונה מסורתי, בהם הונפו רגלים על פי כלליו של ריקוד מסורתי.

את העושר התרבותי שהתחבר במשך מאות בשנים החליף וואקום תרבותי שהתמלא בהדרגה במקצבים ארצישראלים שכטבעם לוקחים מפה ומשם מתוך ניסיון ליצור תרבות חדשה. התרבות הישראלית החדשה אינה מהווה נחלה בלעדית של בני הציונות הדתית, אף האשכנזים החילונים נקרעו מתרבותם המסורתית, אשר הוחלפה באחת בשירי ארץ ישראל ובריקודי עם שעברו גיור כהלכה. אלו ואלו נמצאים מעברו של ערפל סמיך החוצץ בינם לבין התרבות האשכנזית שנשארה אי שם באירופה.

רבות דובר על "נס הצלת התורה בימנו", במסגרתו אנו עומדים נפעמים אל מול ההשתקמות המספרית של עולם הישיבות שכעמט ודעך בעקבות השואה. אל מול התאוששות זו שבה ועולה השאלה, האם ניתן להחיות גם את התרבות העממית האשכנזית? אינני מתכוון רק להוצאתם המחודשת של ספרי י.ל פרץ ושלום עליכם הפותחים צוהר לעולם השטיבלך שחלף לבלי שוב. אלא לנדבכים תרבותיים נוספים כמו מנהגים, ריקודים ושירים שנשתכחו מן הלב.
בעודי רוקע בעקבי לצלילי מוזיקה מזרח תיכונית אני שב ונסחף במחשבות, האם אזכה לפזז באשכנזית?

תגובות

  1. אברהם היקר,
    כמו תמיד נהניתי מאוד לקרוא ולהסחף איתך ממש ברקיעות ופיזוזים.
    רק שאלה קטנה - מה זה "ציפה דריפה" למרוקאים?
    כנראה שפיספסתי זאת במהלך שנות הפיזוזים.
    מחכה לביקורת הבאה
    ענת

    השבמחק
  2. אברהם יקר.
    למצער, לא תזכה לפזז באשכנזית, אך אין זה נכון שהתרבות האשכנזית העממית איננה בין החיים עוד.

    אכן, לא תמצא את ה"המוזיקה האשכנזית" בחתונות מפוארות המתהדרות במאות אנשים החולקים שמחה רגעית חולפת. את המוזיקה האשכנזית הקיימת כמו אז גם היום תמצא בין כתלי הבית, בקרבת חבר מרעים מצומצם סביב שולחן השבת - המוזיקה האשכנזית חיה וקיימת בזמירות השבת.

    אנו, האשכנזים לא מאמינים בשמחה הרגעית החולפת, גם קשה לנו השבטיות. אנו מאמינים בסבלינו המתמשך, באפסיות האדם אל מול כוחות האל הגדולים ממנו, באכזבה אדוקה המובילה לאמונה נצרכת. אנו מתבוססים במזון עניות ובעודנו נוגסים בגפילטע הקר והרטוב אנו מנגנים נעימות אשכנזיות אפופות עצב וערגה, כמיהה וביקורתיות על כל אלה שהם אינם אנחנו. ככה זה כשהטוב שהיה לנחלה נעלם בבת אחת ומפנה מקומו אל הרע והמכוער ביותר). לא נעים להודות בכך אבל האשכנזי הוא יסוד אדם סובל. בסבלו נכון לו להתפרק בחתונה לצלילי תרבויות שונות מאושרות יותר, אך הוא לא ייתן לאותו המאורע משלו, בסיסו שמור לעניות וסבל. אותי אישית זה משעשע, לא הייתי רואה בכך עלבון. אשכנזיות היא אליטיזם. אשכנזיות היא קידוש הקשר אל-אינדווידואל. אשכנזיות היא זיכרון נצחי למדון אב וכניעות בן. מה לזה ולחתונות? מה לזה ולאושר רגעי חולף?

    יפה כתבת, בהחלט. אבל האשכנזיות היא הרבה יותר מורכבת מפלייליסט חתונות וככזו כבודה במקומה, וטוב שכך.
     

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה