חפש בבלוג זה

יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי , כתר, 2010


כבר זמן רב יאיר לפיד הינו אחד הפרצופים המוכרים במדינה, חיוכו הכובש נשקף מבעד למסכי הטלוויזיה שבוע אחר שבוע, הגיגיו מודפסים בטור קבוע בעיתוני סוף השבוע וספריו זוכים לתהודה המקפיצה אותם הישר עם צאתם לראש טבלת רבי המכר. ללא צל של ספק- אישיות מפורסמת. אולם - על אף הפרסום כמעט ואיננו יודעים מהם דעותיו בנושאים העומדים במרכז הוויתה של החברה הישראלית.עמדותיו מוסתרות היטב בבליל אינסופי של מילים נעימות וקולחות אשר אינן מאפשרות לקורא להבין מהן דעותיו האמיתיות. הזדמנות נדירה להיכרות עם העולם התרבותי ממנו מגיע יאיר לפיד מצויה בספרו האחרון, "זיכרונות אחרי מותי-סיפורו של יוסף (טומי) לפיד". בספרו, מתחקה יאיר אחר סיפור חייו של אביו החל מילדותו בנובי-סאד הרחוקה ועד לכס שר המשפטים וסגן ראש הממשלה בישראל בראשית שנות האלפיים.

הספר כתוב מנקודת מבט של האב שנלקח לישיבה של מעלה, המביט בחייו ברטרוספקטיבה משועשעת ומפוכחת. בינות לאינספור אנקדוטות, מתגבשת לעיני הקורא דמותו של לפיד האב, אושיה תרבותית שחוללה תמורה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. עד לגיל שלוש עשרה חי טומי בנינוחות יחסית בבית בורגני מתבולל שנהנה ממטעמיה של החברה האירופאית. פלישתם של הגרמנים להונגריה טרפה את הקלפים והנינוחות הבורגנית הוחלפה עד מהרה באימה הנאצית. יחד עם אמו הצליח טומי לשרוד את המלחמה בשורה של צירופי מקרים מצמררים. אין ספק שחוויות המלחמה השאירו את חותמם בנפשו של טומי שהפך מילד תפנוקים לנער מחושל. אחרי שנתיים תחת השלטון הקומוניסטי הוא עלה לארץ ישראל והתגייס לצבא, מכאן מתחיל תהליך ארוך בו מעצב הגיבור את זהותו הישראלית: לימודי משפטים, קריירה עיתונאית, קשרים פוליטים, פעילות עסקית ולבסוף קריירה פוליטית מטאורית. הפרטים הרבים המשובצים לאורך העלילה מראים שיאיר ערך תחקיר מדוקדק, ואכן כתיבתו הקולחת מתחקה אחר חייו של אביו. התחקיר המעמיק הופך את הקריאה לסיפור ההולך ומבשיל לעיניו של הקורא. יחד עם זאת, עולמו ההגותי של טומי נשאר חבוי. ברור לכל שטומי היה עיתונאי מוכשר ובעל יוזמה, אולם מהם דעותיו? לא פעם לפיד הבן מעיד על אביו שהוא אינטלקטואל בעל תפיסת עולם מגובשת, האומנם?

קריאה זהירה מגלה לנו דמות נהנתית, אלטיסטית הנהנת להקיף את עצמה בשורה של דמויות הדומות לה. שוב ושוב מצטייר טומי כבורגני מדושן החי לו בניתוק מזהיר מהחברה הישראלית. אביא שני ציטוטים המראים את הלך הרוח המאפיין את הקבוצה החברתית אליה משייך יאיר את אביו, "למרבה המזל לא השתלבנו בלבנט. לא נכבשנו בידי סלסולי הזמרה של המזרח, ולא בידי סלסולי הפאות של גליציה ואודסה. ישראל, על שלל היביטיה השונים, היא מדינת היי-טק מערבית מפותחת, ליברלית, עם מסורת דמוקרטית שאינה ניתנת לערעור" (עמ' 200). על איזו ישראל מדובר, האם מיליון יוצאי חבר העמים, מיליון ערבים ומיליון חרדים הם היסודות של המסורת הדמוקרטית שאיננה ניתנת לעירעור? מדינה ליברלית? לדעתי, אנחנו אחת המדינות השמרניות. האם הוא אי פעם ביקר בשכונות בירושלים?

כמה מאות עמודים מאוחר יותר ניתן למצוא פיסקה בה מסביר לפיד מדוע בחר במשרת שר המשפטים על פני משרד הפנים: "אם יש לי ברירה לנסוע למאהל בדואי בנגב, לשבת בשמש עם השיח' וראש המועצה ולאכול כבש בידיים, או לשבת עם כבוד השופט ברק ולשתות קפה בכוסות פורצלן בבית המשפט העליון, אני מעדיף את האפשרות השנייה" (עמ' 360). מדהים כמה אוריינטאליזים והתנשאות יכולה לשאת פיסקה אחת. כמו כן מעניין לראות מהם השיקולים של מנהיג מפלגה המעיד על עצמו כמובילה של אלטרנטיבה פוליטית.

כאביו, יאיר, הוא איש של מילים היודע לכתוב ולהתנסח. אולם, מתחת לניסוחיו הבונים חומה בין המציאות לבין האנינות האירופאית אליה הם רוצים להשתייך, לא מסתתר הרבה תוכן. כדרכו, יאיר מנסה להתחמק מראייה ביקורתית, אביו זוכה להבנה בלתי נדלת ולמעט מאוד ביקורת ולו הקטנה ביותר. האופורטיוניזים שהיווה נר לרגליו מצטייר כפרגמטיות, סגנונו המשתלח והבוטה ההופך את הזולת למושא ללעג ולבוז מצטייר כחביבות סבאית שניתן להעביר בחיוך קל. כמו בתוכניותיו בטלוויזיה, יאיר פוסח בקלילות מעל מהמורות תוך שהוא מציג פעם אחר פעם תמונה אידילית, המנציחה את הסדר הקיים ללא העלאת שאלות. סיפורו של טומי כפי שהוא מסופר על ידי בנו הוא סיפורה של אליטה מנותקת, שעשתה במדינה ובתקשורת כבשלה. סיפורו הוא סיפורה של קליקה שנהנתה להתבונן בסובבים אותה בהתנשאות סלחנית. זו הייתה קליקה של יהודים מרכז אירופאים בעלי מקצועות חופשים שחיו בלבנט והעמידו פנים שהם יושבים ומתענגים על שטרודל בבתי הקפה של וינה. תמונת עולמם לא הכילה מזרחים, לא היו בה עיירות פיתוח ובעיקר לא הייתה בה מצוקה, לעומת זאת הייתה בה בעיקר נינוחות מנכרת.

על אף שאולמרט ירד מעל הבימה הפוליטית ושינוי נמחקה כלא הייתה, עדיין ישנה סכנה שקבוצה זו תשוב אל הבימה הפוליטית. כמיהתו של יאיר לפיד לצעוד בעקבותיו של אביו למשכן הכנסת יכולה להפוך בקלות לכוח אלקטורלי של ממש. אני ממליץ למצביעים הפוטנציאלים לקרוא את ספרו של לפיד המפגיש אותנו עם בורגנות ריקנית, נהנתית וגזענית המסתתרת מאחורי תלי תילים של שפה מתייפייפת.



הרמן קוך, ארוחת הערב, כתר, 2010


אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת.

בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב משפחתית עתירת מנות במסעדת גורמה בה משתתפים שני זוגות: פול וקלייר, סרג' ובבט. פול וסרג' הם זוג אחים אשר ביניהם שוררת יריבות ארוכת שנים. פול, מורה כושל, מביט באחיו, פוליטיקאי רב תהודה, בבוז. תחושת הניכור שחש פול כלפי אחיו, מהווה אך דוגמא לניכור המתקיים בין פול לבין העולם הסובב. ניכור אשר יהווה ציר מכונן בעלילת הספר. בהדרגה, נחשף הקורא לשלל סיפורים משפחתיים העולים במהלך הארוחה. פול, שדרך עיניו מסופר הסיפור, מרעיף על הקורא מגוון רחב של זיכרונות, תובנות והגיגים. אט אט התמונה האידילית של משפחה מבוססת הנהנית מארוחת גורמה, מתחלפת בתמונה קודרת החושפת בפני הקורא שורה של תקריות אלימות המלוות את ההיסטוריה המשפחתית. התיאורים הפלסטיים של מעשי האלימות אינם מאפשרים לקרוא את הספר בנינוחות, לא פעם חשתי שאני צופה ב"תפוז המכני" או ב"רוצחים מלידה". תיאורי האלימות המיותרת יצרו בי תחושה של סלידה עד כדי כך שנאלצתי להרחיק ממני את הספר. הניסיונות הפתטיים של בני המשפחה להצדיק את המעשים המתוארים, הצטיירו בעיני כהתגלמותו של ניוון מוסרי וחברתי. יחד עם זאת, ספרו של קוך אינו מצליח ליצור כתב האשמה כנגד כהות החושים של החברה הבורגנית אותה הוא מתאר, וזאת משום שהספר אינו דן באופן עמוק בהשלכות המוסריות של המעשים. הדמויות השיטחיות והסטריאוטיפיות הנגלות לאורכו של הסיפור, אינן מצליחות לחדור לעומקן של הסוגיות המועלות, וכל שנשאר לקורא הוא להיחשף לקורותיה של משפחה מופרעת, המובלת על ידי אב פסיכופט המנחיל לבני המשפחה סדר מוסרי אלטרנטיבי.

בסיום הקריאה חשתי תחושה של החמצה: מחד, קוך הצליח לכתוב עלילה סוחפת המתרחשת לרוב סביב ארוחת ערב אחת, הישג ספרותי ראוי לציון. מאידך, הסוגיות המוסריות העולות אינן זוכות לבירור מעמיק משום שככל שמתקדמים בקריאה מתגלה האב כפסיכופט שאינו יכול להימדד על פי אמות המידה המקובלות. הפנייתו של הסיפור אל עבר הא-נורמאלי מעקרת את נקודת המוצא של הספר לפיה, אלימות חסרת פשרות יכולה להתרחש גם במשפחות "הנורמאליות" ביותר.

לסיכום, ספרו של קוך מהווה יצירה ספרותית אשר לא מאפשרת לקורא להישאר באדישות נינוחה. זוהי יצירה המעוררת בך רגשות עזים של גועל, תמיהה ובעיקר תסכול. המשפחה המתוארת הנראת במבט ראשוני כמשפחה ככל המשפחות מתגלת בהדרגה כאי של אומללות. הקורא צופה בהדרדרות המתגלה שוב ושוב באירועי האלימות הבלתי נשלטים. הקורא עומד נדהם ומקווה שזו נקודת השיא אולם, כמו בטיפוס על הר, בכל פעם מחכה פסגה חדשה גבוהה יותר. ככל שהאוויר נעשה דליל יותר, עולות ומתחזקות השאלות המוסריות, אולם, קוך איננו מספק לקוראיו מסכת חמצן המקילה על הדלילות, קוראיו נאלצים להתמודד עם השאלות הנוקבות בכוחות עצמם. שווה קריאה לבעלי לב חזק.

האנס פאלאדה, לבד בברלין, ידיעות אחרונות, 2010.



את הקלישאה הבאה אנו מרבים לומר בלי להניד עפעף: "לי זה לא יקרה". כך אנו מפטירים בעודנו לוחצים על הגז ומגבירים מהירות בכביש מהיר או בלגימת כוסית אחת יותר מדי ששולחת אותנו ישירות לתא השירותים הקרוב. התופעה המתוארת איננה מאפיינת רק יחידים אלא היא תוקפת חברות שלמות המצליחות בעזרתה להימנע מטיפול בתופעות חברתיות מטרידות. לאחרונה ישבתי עם קבוצה של בני נוער ושוחחנו על הימצאותם של צעירים ערבים בשכונה, במהלך השיחה שמעתי טענות מטענות שונות שהדירו שינה מעיני: "הם רק רוציים להשיג את הבנות שלנו", "אנחנו צריכים שכונה נקיה מערבים", "למה יהודים קונים אצל ערבים?", "ברור שאם יש לי ילד ערבי בכיתה אני לא אשב לידו". אל דאגה, אלו סתם מילים של נערים מתבגרים המחפשים קצת ביטחון בעולם כאוטי, לנו זה לא יקרה. זה קורה אצל עמים חסרי תרבות כמו הגרמנים, ההולנדים והצרפתים. שם זה יכול לקרות, אצלנו? עם מסורת דמוקרטית מפוארת כמו שלנו?! אין סיכוי.

ספרו של האנס פאלאדה (רודולף דיטצן) ,"לבד בברלין",המתאר את החיים בברלין בין השנים 1944-1940, מראה איך מהר מאוד הבלתי אפשרי הופך לחלק משגרת היום יום. בספרו, מתחקה פאלאדה אחר זוג המחליט בעקבות נפילת בנם לעשות מעשה ולקרוא תיגר על שלטונה הטוטאליטרי של המפלגה הנאצית. זוג הפועלים יוצא למלחמה חסרת סיכוי במערכת משומנת ורבת עוצמה כאשר באמתחתו סט גלויות ומוטיבציה. לאורך השנים מחלקים השניים מאות גלויות ברחבי ברלין, בהם הם קוראים לעם לחשוב באופן חופשי ולערער על "אמיתות" התעמולה הנאצית. לצד סיפורם, מתחקה פאלאדה אחר סיפוריהם של דמויות נוספות החיות לצד בני הזוג: רוזנטל- קשישה יהודיה החיה בסמיכות לדירתם של השניים, איש הגסטפו- קומיסר אשרייך החוקר את התיק, אנו קלוגה- מהמר כפייתי ורודף נשים הנקלע למאורעות בעל כורחו, בורק האוזן- המלשן השכונתי ועוד רבים נוספים. מגוון רחב של דמויות יום יומיות המאכלסות את רחובותיה של ברלין מציג אנשים החיים את חיי היום יום, ללא מחשבות גדולות או כמיהות מרעישות. הסתמיות בה מאופיינות מרבית הדמויות מדגישה אצל הקורא את התחושה שהאימה הטוטאליטארית איננה מתרחשת על פלנטה אחרת אלא היא אפשרות סבירה במציאות המודרנית בה אנו חיים.

הדמויות הנאציות המתוארות לאורך הספר, מצטיירות כדמויות אופורטיוניסטיות ובהמיות המנסות לנצל את הסדר החדש על מנת להעצים את כוחם החברתי. הדימוי המעוות שנוצר יוצר בקרב הקורא תחושה של בוז וסלידה, בעיקר באופן שבו מתואר השופט החוקר בחלקו האחרון של הספר. לדעתי, זוהי נקודת החולשה המרכזית של הספר וזאת משום שהוא הופך את הנאציזם לגרוטסקי ומגוחך. הפיכתם של פעילי הס.ס לחבורה של בריונים שתויים, מעוותת את המציאות ויוצרת דימוי מעוות כאילו המפלגה הנאצית איגדה חבורה של שתיינים ובטלנים שנטלו בידיהם את מושכות השלטון בעוד שלמעשה, בין חברי הס.ס ניתן היה למצוא אקדמאיים רבים, שראו בעבודתם שליחות אנושית ממדרגה הראשונה. לקורא המדושן נוח לאמץ את תיאורו של פאלאדה המרחיק את הזוועה מלב ליבה של החברה המערבית אל עבר שוליה הסהרוריים.

כתיבתו העזה של פלאדה אינה מצליחה להשאיר את הקורא באדישות נינוחה. לאורך הקריאה, חשתי שלפני יצירה ספרותית העומדת בשורה אחת עם המשפט של קפקא (בעיקר פרק 32), והאירוניות המאפיינת את כתיבתו של מיכאל בולגקוב (בספרו המשובח "הביצים הגורליות"). התיאורים הראליסטים מחד והציניות האירונית מאידך מטלטלים את הקורא בין צחוק לאימה. תיאורים אלה יוצרים מעין נדנדה של רגשות בה הקורא מטולטל מקצה אחד למשנהו. פאלאדה מצליח להעביר ולו במעט את מציאות החיים בשלטון טוטאליטרי בו אינך יודע מה ילד יום וגורלך מוטל בידיהם של אנשים שבהינף קולמוס יכולים לשלוח אותך אל מותך.

לסיכום, ספרו של פאלאדה מאפשר לקורא העברי הצצה אל עבר מציאות החיים בגרמניה של שנות המלחמה וזאת לא מתוך פריזמה יהודית. ההבנה של החיים בצל שלטון כוחני וחסר מעצורים השולט בכל תחומי החיים, מאפשרת לראות את ההתנהגות היום יומית של האוכלוסיה הגרמנית מעבר לתפיסה השבלונית של רוצחים ונרצחים. עליבותם האנושית של כלל הדמויות מדגישה שוב ושוב שאת הזוועות הגדולות מכולם לא ביצעו מנגנונים, אלא אנשים כמוני וכמוך.

איזה מזל ש"לי זה לא יקרה"......

מתעניינים בספרים נוספים המתארים את החיים בגרמניה מזווית גרמנית, כנסו לביקורת על הספר- נער קריאה

קרלו שטרנגר, אינדבידואליות הפרוייקט הבלת אפשרי, עם עובד, 1999


לפני זמן לא רב מילים כמו פסיכולוג, טיפול, או רחמנא ליצלן- פסיכיאטר, היו מלוות במבטים רבי משמעות, הנהונים כבדים וציקצוקי לשון. מופע שלם של מחוות הבאות להדגיש לבן שיחתך שהוא איננו משתתף בשיחה קלה על ענייני דיומא, אלא לפניו נגלים רזים דרזים. שיחות מעין אלו לא התקיימו באוטובוסים או בשולחנות שבת בהם השתתפו ילדים, אלא, הן נשמרו בקפידה לשיחותיהם של מבוגרים, אשר היו פותחים את דבריהם ב"שלא נדע מצרות" ולאחר מכן ממשיכים בשטף לתאר בעיניים בורקות את מסתרי נפשו של הזולת.

עידן הניו-איג' מחד ועלייתן של תוכניות הריאלטי והראיונות החושפניים מאידך, הובילו לכך שההתערטלות הנפשית הופכת לכדי נורמה. החציצה בין הפרטי לציבורי היטשטשה. המרקע הטלוויזיוני, האינטרנט והעיתונים היומיים עמוסים בסיפורים אישים בהם מספרים ידוענים ושאינם ידוענים על כל פרט ופרט המרכיב על עולמם הנפשי: אישפוזים פסיכאטריים, הפרעות אכילה, טיפולים תרופתיים והתקפי חרדה הפכו להיות לחלק מאוצר המושגים בהם אנו נתקלים חדשות לבקרים. לפתע, המילים כבר לא נלחשות בהדרת כבוד אלא, הן נאמרות בקול רם וברור. בשיח הציבורי ההפרעות השונות הפכו לדבר מדובר, עד לכדי כך שאלו שאינם סובלים מתחילים לתור במהירות אחר הפרעה ולו הקלה ביותר. הרי אדם ללא הפרעה מעיד על עצמו שהוא נורמאלי ומשעמם, סתם בורגני ההולך לעבודתו ושב לביתו בסוף יום. ללא דרמות וללא בכי בלתי נשלט, בקיצור, אדם משעמם וחסר ייחוד. מתוך כך, צצו להן אינספור הפרעות המאפשרות לנו להרגיש מיוחדים: חיינו אינם נגועים בשיגרה משמימה אלא הם רצופים בהתרחשויות מסעירות שעלי לספר בכובד ראש ולנתחם פעם אחר פעם.

סברה נוספת להתרחבות הפופולריות של הטיפול הפסיכולוגי נעוצה בסדר הקפיטליסטי בו אנו חיים. בעולם בו האדם נמדד מדי יום על פי תפוקות, מטשטשים במידה רבה המרכיבים האינדבידואלים. הטיפול הפסיכולוגי עומד כקונטרס לכך. המטופל אינו מרגיש עוד כחפץ, על ספת הפסיכולוג הוא הופך לסובייקט שיש לדון בכובד ראש בתחושותיו, ברצונותיו ובמאוויו. האנושיות שבה אליו כאשר הוא עוצר מהמרוץ החומרי ומביט פנימה אל עבר הרבדים הסמויים מן העין.

השינויים בשיח הציבורי ובמאפיינים התרבותיים הובילו לכך שהטיפול הפסיכולוגי על שלל היבטיו הפך לדבר שבשגרה. מבט חטוף על סביבתי הקרובה מגלה שכמעט כל מכרי הלכו, הולכים או יילכו בעתיד הנראה לעין לסוג של טיפול. הפכנו לחברה של מטופלים הכמהים לעצירה ממרוץ החיים ולמבט מבין ומתחשב אשר כה חסר לנו בעולם המנוכר בו אנו חיים. קרלו שטרנגר בספרו, "אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי", פותח בפני הקורא צוהר לעולם זה.

הספר חושף בפני הקורא את סיפוריהם של שישה ממטופליו של שטרנגר, פסיכולוג קליני העוסק בסוגיות של עיצוב זהות. מטופליו, עירוניים מצליחים הכלואים בסבך האפשרויות הבלתי נגמרות של העולם המערבי, שופכים את מר ליבם בפניו של שטרנגר הנחלץ לעזרתם באמצעות טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. מלבד חשיפתם של הסיפורים האישיים שטרנגר מנתח בספרו מושגים מעולם הטיפול.

הספר, שתורגם לעברית לפני למעלה מעשר שנים, סימל בעת הוצאתו פריצת דרך, זאת משום שהוא חשף בפני הקורא המצוי את "מחברותיו הסודיות של המטפל". ההיחשפות לסיפורים האישיים והניתוחים המקצועיים הקנו לקורא תחושה של מציצנות נעימה. כיום, כאשר בכל פינת רחוב מתגוללים נבכי נפשו של האדם, תחושת המציצנות העולה מבעד לדפי הספר התעמעמה ונשארה רק תחושה מייגעת של ארכאיות. הספר הרווי בסיפורים על יחסים חד מיניים, סדו-מאזוכיסטים, תסביכי אב ואם הפך בהדרגה לאוסף של סיפורים הנגלים יום אחר יום בשידורי תוכניות הבוקר. הילת החדשנות שאפפה אותם עברה מן העולם, ונראה שהיום עשר שנים לאחר צאתו של הספר הם נראים כה נורמאלים וחסרי יחוד עד שאינך מבין מדוע הם זכו לראות אור בדפוס. תל אביב ההוללת הנחשפת מבעד לדפים נראית מפוהקת כמעט כמו המרכז המסחרי בנתיבות בצהריי אוגוסט.

בשונה מספרו האחרון, "אני פרוייקט מיתוג" (זמורה ביתן,2010) המציג יריעה אינטלקטואלית עשירה, "אינדבידואליות פרוייקט בלתי אפשרי" מתמקד בעיקר בתחום הדעת הפסיכולוגי. פעמים רבות במהלך הקריאה חשתי שאני קורא חוברת הדרכה לפסיכולוג המתחיל ולכן הפיהוקים לא איחרו מלהגיע. בתום הקריאה שמחתי שקראתי את יצירותיו של שטרנגר מהסוף להתחלה, נראה שכתיבתו הפופלארית השתבחה עם השנים. השיח הסגור של הקליקה הפסיכולוגית המאפיין את ספרו "אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי" פינה את מקומו לחוויה אינטלקטואלית מגוונת הדנה באופני עיצוב זהותו של היחיד. לאלו המתעניינים בתחום הזהות אך אינם חפצים בהעמקה בפסיכולוגיה אמליץ לוותר על ספרו של שטרנגר ,"אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי" ולדלג ישר לספרו האחרון, "אני פרוייקט מיתוג", המצליח לעורר למחשבה.

ביקורת על ספרו של שטרנגר- אני פרוייקט מיתוג

ביקורת על ספרו של שטרנגר-העצמי כפרוייקט עיצוב