יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי , כתר, 2010


כבר זמן רב יאיר לפיד הינו אחד הפרצופים המוכרים במדינה, חיוכו הכובש נשקף מבעד למסכי הטלוויזיה שבוע אחר שבוע, הגיגיו מודפסים בטור קבוע בעיתוני סוף השבוע וספריו זוכים לתהודה המקפיצה אותם הישר עם צאתם לראש טבלת רבי המכר. ללא צל של ספק- אישיות מפורסמת. אולם - על אף הפרסום כמעט ואיננו יודעים מהם דעותיו בנושאים העומדים במרכז הוויתה של החברה הישראלית.עמדותיו מוסתרות היטב בבליל אינסופי של מילים נעימות וקולחות אשר אינן מאפשרות לקורא להבין מהן דעותיו האמיתיות. הזדמנות נדירה להיכרות עם העולם התרבותי ממנו מגיע יאיר לפיד מצויה בספרו האחרון, "זיכרונות אחרי מותי-סיפורו של יוסף (טומי) לפיד". בספרו, מתחקה יאיר אחר סיפור חייו של אביו החל מילדותו בנובי-סאד הרחוקה ועד לכס שר המשפטים וסגן ראש הממשלה בישראל בראשית שנות האלפיים.

הספר כתוב מנקודת מבט של האב שנלקח לישיבה של מעלה, המביט בחייו ברטרוספקטיבה משועשעת ומפוכחת. בינות לאינספור אנקדוטות, מתגבשת לעיני הקורא דמותו של לפיד האב, אושיה תרבותית שחוללה תמורה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. עד לגיל שלוש עשרה חי טומי בנינוחות יחסית בבית בורגני מתבולל שנהנה ממטעמיה של החברה האירופאית. פלישתם של הגרמנים להונגריה טרפה את הקלפים והנינוחות הבורגנית הוחלפה עד מהרה באימה הנאצית. יחד עם אמו הצליח טומי לשרוד את המלחמה בשורה של צירופי מקרים מצמררים. אין ספק שחוויות המלחמה השאירו את חותמם בנפשו של טומי שהפך מילד תפנוקים לנער מחושל. אחרי שנתיים תחת השלטון הקומוניסטי הוא עלה לארץ ישראל והתגייס לצבא, מכאן מתחיל תהליך ארוך בו מעצב הגיבור את זהותו הישראלית: לימודי משפטים, קריירה עיתונאית, קשרים פוליטים, פעילות עסקית ולבסוף קריירה פוליטית מטאורית. הפרטים הרבים המשובצים לאורך העלילה מראים שיאיר ערך תחקיר מדוקדק, ואכן כתיבתו הקולחת מתחקה אחר חייו של אביו. התחקיר המעמיק הופך את הקריאה לסיפור ההולך ומבשיל לעיניו של הקורא. יחד עם זאת, עולמו ההגותי של טומי נשאר חבוי. ברור לכל שטומי היה עיתונאי מוכשר ובעל יוזמה, אולם מהם דעותיו? לא פעם לפיד הבן מעיד על אביו שהוא אינטלקטואל בעל תפיסת עולם מגובשת, האומנם?

קריאה זהירה מגלה לנו דמות נהנתית, אלטיסטית הנהנת להקיף את עצמה בשורה של דמויות הדומות לה. שוב ושוב מצטייר טומי כבורגני מדושן החי לו בניתוק מזהיר מהחברה הישראלית. אביא שני ציטוטים המראים את הלך הרוח המאפיין את הקבוצה החברתית אליה משייך יאיר את אביו, "למרבה המזל לא השתלבנו בלבנט. לא נכבשנו בידי סלסולי הזמרה של המזרח, ולא בידי סלסולי הפאות של גליציה ואודסה. ישראל, על שלל היביטיה השונים, היא מדינת היי-טק מערבית מפותחת, ליברלית, עם מסורת דמוקרטית שאינה ניתנת לערעור" (עמ' 200). על איזו ישראל מדובר, האם מיליון יוצאי חבר העמים, מיליון ערבים ומיליון חרדים הם היסודות של המסורת הדמוקרטית שאיננה ניתנת לעירעור? מדינה ליברלית? לדעתי, אנחנו אחת המדינות השמרניות. האם הוא אי פעם ביקר בשכונות בירושלים?

כמה מאות עמודים מאוחר יותר ניתן למצוא פיסקה בה מסביר לפיד מדוע בחר במשרת שר המשפטים על פני משרד הפנים: "אם יש לי ברירה לנסוע למאהל בדואי בנגב, לשבת בשמש עם השיח' וראש המועצה ולאכול כבש בידיים, או לשבת עם כבוד השופט ברק ולשתות קפה בכוסות פורצלן בבית המשפט העליון, אני מעדיף את האפשרות השנייה" (עמ' 360). מדהים כמה אוריינטאליזים והתנשאות יכולה לשאת פיסקה אחת. כמו כן מעניין לראות מהם השיקולים של מנהיג מפלגה המעיד על עצמו כמובילה של אלטרנטיבה פוליטית.

כאביו, יאיר, הוא איש של מילים היודע לכתוב ולהתנסח. אולם, מתחת לניסוחיו הבונים חומה בין המציאות לבין האנינות האירופאית אליה הם רוצים להשתייך, לא מסתתר הרבה תוכן. כדרכו, יאיר מנסה להתחמק מראייה ביקורתית, אביו זוכה להבנה בלתי נדלת ולמעט מאוד ביקורת ולו הקטנה ביותר. האופורטיוניזים שהיווה נר לרגליו מצטייר כפרגמטיות, סגנונו המשתלח והבוטה ההופך את הזולת למושא ללעג ולבוז מצטייר כחביבות סבאית שניתן להעביר בחיוך קל. כמו בתוכניותיו בטלוויזיה, יאיר פוסח בקלילות מעל מהמורות תוך שהוא מציג פעם אחר פעם תמונה אידילית, המנציחה את הסדר הקיים ללא העלאת שאלות. סיפורו של טומי כפי שהוא מסופר על ידי בנו הוא סיפורה של אליטה מנותקת, שעשתה במדינה ובתקשורת כבשלה. סיפורו הוא סיפורה של קליקה שנהנתה להתבונן בסובבים אותה בהתנשאות סלחנית. זו הייתה קליקה של יהודים מרכז אירופאים בעלי מקצועות חופשים שחיו בלבנט והעמידו פנים שהם יושבים ומתענגים על שטרודל בבתי הקפה של וינה. תמונת עולמם לא הכילה מזרחים, לא היו בה עיירות פיתוח ובעיקר לא הייתה בה מצוקה, לעומת זאת הייתה בה בעיקר נינוחות מנכרת.

על אף שאולמרט ירד מעל הבימה הפוליטית ושינוי נמחקה כלא הייתה, עדיין ישנה סכנה שקבוצה זו תשוב אל הבימה הפוליטית. כמיהתו של יאיר לפיד לצעוד בעקבותיו של אביו למשכן הכנסת יכולה להפוך בקלות לכוח אלקטורלי של ממש. אני ממליץ למצביעים הפוטנציאלים לקרוא את ספרו של לפיד המפגיש אותנו עם בורגנות ריקנית, נהנתית וגזענית המסתתרת מאחורי תלי תילים של שפה מתייפייפת.



תגובות

  1. אברהמלה יקירי, לא קראתי, לא אקרא וגם לא אצביע ליאיר לפיד במקרה שתהיה אפשרות כזו. הביקורת שלך, מנוסחת יפה כשלעצמה, מספרת את מה שניתן לראות בפניו של איש התקשורת הנ"ל כפי שאלו נשקפות אלינו שוב ושוב במסכי הטלוויזיה. מה שמטריד אותי יותר זה מתי לעזאזל יש לך זמן לקרוא כלכך הרבה ולמה אני מספיק כלכך מעט? מלבד כמובן עוד ועוד מאמרים על וויניקוט, פרויד, קוהוט ועוד רבים וטובים.....

    השבמחק
  2. כל הכבוד על ביקורת שחדרה מעבר למילים היפות, אל קרביו של הספר ומעבר להם, אל קרביו של האיש שעליו מדבר הספר ובעיקר על דעותיו של הסופר, שאולי לא מנוסחות בבירור, אבל ניתן לשמוע את התנשאותו ועליבות בכל פיסקה גם בלי לשמוע מילה על הנושא. כל הכבוד.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001