ניר ברעם, אנשים טובים, עם עובד, 2011



אין בוגר של מערכת החינוך הממלכתית שלא נתקל בשאלה , "מהו הלקח שעלינו ללמוד מהאירועים המזעזעים שפקדו את עמינו בתקופת השואה?", שאלה זו מוטחת מידי יום שואה באלפי כיתות מיוזעות  המנסות להתמודד עם השאלה בבליל אין סופי  של קלישאות, "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו....", "ידוע שעשיו שונא ליעקב","שעל אף הצרות שפקדו אותם היהודים שמרו על דמותם וזהותם התרבותית". עוד ועוד מילים נשפכות לחלל הכיתה ומחלחלות באיטיות לתודעתם של התלמידים היגעים. כמו שאלות הרות גורל אחרות, שאלתה של המורה מהווה רפודוקציה לשאלות הנשאלות בכנסי מחקר בהם מלומדים מנסים להתחקות אחר שאלת השאלות, מה ניתן ללמוד מההיסטוריה? הרי לא ייתכן שכל שעברנו היה לשווא, חייבת להיות משמעות. בעיינים כלות מתבוננים הסטודנטים וקהל השומעים במרצים ומתחננים, תנו לנו משמעות, אל תשאירו אותנו בריק חסר תועלת. אולם אלו מביטים במבט ספק משועשע ספק נדהם, ומציאים להם תובנות מתובנות שונות בדבר מהלכה של ההיסטוריה, אולם שום תשובה פרקטית לא מועלת על מנת לנחם את קהל המאזינים. תחושת המבוכה המתוארת ליוותה אותי תקופה ארוכה, עד שקראתי את ספרו של ניר ברעם, אנשים טובים (עם עובד, 2011).

ספרו של ברעם אינו עוסק באופן ישיר בסיפור השמדתם של יהודי אירופה. במרכזו ניצבות שתי דמויות הניצבות בשני צידי המיתרס האידיאולוגי שפילג את אירופה משנות השלושים. מצידו האחד ניצבת, סאשה וייסברג,  צעירה יהודיה המנסה לשרוד בימי הטיהורים של השלטון הסטלניסטי . מצידו השני ניצב תומס הייזלברג, פרסומאי  גרמני, המנסה להתאים את מרכולתו  לשינויים הפוליטיים הפוקדים את גרמניה עם עלייתם של הנציונאל סוציאליסטים לשלטון. יצר ההישרדות המפעם בשני הגיבורים מוביל אותם לפתח  תפיסה של מוסריות גמישה, המאפשרת להם להתאים את תפיסת עולמם למציאות המשתנה ובכך לשרוד במציאות הרצחנית בה הם חיים.

הגמישות המוסרית בה נוקטים סאשה ותומס מתוארת על ידי ברעם בסלחנות המכירה בכמיהתם של בני האנוש לשרוד בכל מחיר. יהודים נשלחים אל מותם והייזלברג מגיף את תריס ביתו, תזכירים מזוייפים המובילים אלפים אל מותם נכתבים על ידו ללא היסוס וזאת מתוך מטרה אחת ויחידה להתקדם ולהשיג מעמד וכוח. כשחקני תיאטרון מחליפים השניים זהויות, בודים עובדות ומפלסים את דרכם אל ארצות החיים. בעידן בו האידיאולוגיה מועלת על נס האופורטוניזם חסר הפשרות בה הם נוקטים מתואר על ידי ברעם כמעשה חתרני של התרסה רטלוויסטית השמה באור אירוני את האמת המוחלטת מבית מדרשם של סטלין והיטלר. ככל שהשניים משכללים את תימרוניהם המוניפולטיבים הם הופכים למעין שיעתוקים של עצמם. עד לכדי כך שהם אינם יודעים מיהו האדם האטותנטי עליו הם מגינים. ההכרה בתהליך זה מובילה לכך שהם מעלים שוב ושוב את השאלה, האם אלו חיים ששווה לחיותם?

  המתח בין הרצון לחיות לבין המחיר שיש לשלם על השמירה בחיים מלווה את הקורא לכל אורכו של הספר. ברעם בוחר שלא להציב בפני הקורא פיתרון, אלא דווקא להדגיש את המורכבות אשר שבה ועולה בסיטואציות רבות ומגוונות. השארתן של שאלות אלו כשאלות פתוחות והניסיון להתחקות  אחר  הלך מחשבתם של התליינים ולא רק של הקורבנות, מציב בפני הקורא את שאלת השאלות, כיצד הוא היה נוהג באותן סיטואציות? המורכבות שמציג ברעם מוכיחה פעם אחר פעם שלאחר שמורידים את מעטה הצדקנות הקלישאתית המאפיינת חוברות הדרכה למורה ולמדריך  מגלים שהתשובות אינן כה ברורות.

הספר, "אנשים טובים", הינו מלאכת מחשבת ספרותית המצליחה להכניס את הקורא לתקופה המתוארת. בתים, אנשים, תחושות וריחות נגלים בעושר לשוני לכל אורכה של היצירה. לאורך הקריאה קשה להאמין שברעם נולד בירושלים בשנות השבעים של המאה הקודמת, שלושים שנה לאחר כתיבת המאורעות המתוארים בספרו. אין ספק שאמינותן של הדמויות הצריכה  מאות שעות של תחקיר מעמיק  אשר מצליח להתחקות באופן משכנע אחר חיי היום יום בעידן ההילטראי-סטלניסטי. השילוב בין הדייקנות בהן מתוארת הדמויות והנוף החברתי-תרבותי בו הן פועלות הופך את חיברו של ברעם ליצירה ספרותית בעלת איכויות נדירות שזיכו אותו במועמדות לפרס ספיר ולפופולריות רבה בחנויות הספרים.

לסיום אני רוצה לשוב לשאלת הפתיחה, "מה למדנו", הספר צייד אותי בשתי תובנות שלא כתובות בו במישרין אולם הם הלכו והתבהרו בתודעתי ככל שהמשכתי לקרוא בו.

האחת, המנגנונים הבירוקרטים המודרניים  הפכו פקידים אפרורים (כדוגמת אייכמן) לרוצחי המונים שלא נאלצו ללכלך את ידיהם בדמם של הנרצחים. התזכירים המנוסחים בשפה מינהלתית "פתרו" את בעיית היהודים\ האינטילגנתיה הפולנית\מתנגדי המשטר\מחרחרי המלחמה\הספסרים.המנגנון הטוטאליטארי יצר  מציאות פרדוקסאלית שבה אנשים הנתקפים בחילה ממראה של דם וסבל שולחים מיליונים אל מותם כחלק משגרת יומם המשרדית.  

השני, התאמת עולם המושגים למציאות המשתנה מהווה מקדם הישרדותי. פעמים רבות שואלים מדוע היהודים לא ברחו? אחת התשובות היא, שהם לא יכלו לתאר לעצמם שפתרונות כמו בורות הריגה\תאי גזים יכולים להתקיים במציאות בה הם חיו. אלו מהם שהמשיכו לחשוב במושגים הישנים, מצאו את עצמם עד מהרה בעולם הבא. אם ישאלו אותי מהו  המסר הפרקטי אותו אני מעוניין להנחיל לדורות הבאים , אבחר ללא צל של ספק בחשיבות פיתוחה של צורת מחשבה גמישה וספקנית שאינה לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

כשחושבים על זה אולי זהו סוד הישרדותם של היהודים לאורך הדורות.




תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001