חפש בבלוג זה

שמואל רוזנר, שטעטל בייגל בייסבול- על מצבן הנורא והנפלא של יהודי אמריקה, כתר 2011


על ספרו של שמואל רוזנר שמעתי לראשונה בהתשלמות שערכה הסוכנות היהודית לרכזי אירגונים הפועלים בזירת היחסים שבין ישראל  לתפוצות. רוזנר, יהודי חובש כיפה בעל חיוך ציני  וידעני המרוח על פניו נשא בפנינו את ההיי-לייטים הטמונים בין דפי ספרו החדש, " שטעטל בייגל בייסבול- על מצבן הנורא והנפלא של יהודי אמריקה" (כתר 2011). למען האמת הרצאתו לא עוררה בי רושם מיוחד, אולם הרגשתי שלמרות זאת בספרו טמונים אוצרות שחשוב להתוודע עליהם. לכן כאשר נסעתי לפגוש את הקהילה היהודית בסטטן איילנד, ניו יורק, הצטיידתי בספרו שיהווה עבורי  "מורה נבוכים" למציאות היהודית המורכבת המתנהלת לה מזה כשלוש מאות וחמישים שנה בצפון אמריקה.

ספרו של רוזנר מהווה סיכום של למעלה מעשר שנות קריירה עיתונאית בהם נסקרה על ידו יהדות ארה"ב באינספור מאמרים בעיתונים, בבלוגים ובזירות מחקריות.  למרות המחקר המעמיק כתיבתו איננה טרחנית והיא מצטיינת בחינניות זורמת המצליחה לפתוח בפני הקורא הישראלי צוהר לעולמה העשיר והמגוון של יהדות ארצות הברית, המוכרת לנו על פי רוב בצורה סטריוטיפית ושיטחית, שאיננה מתארת ולו במקצת את עולמם המורכב של יהודי ארה"ב. הספר נחלק לארבעה  שערים כאשר בכל שער נבחנים אתגרים שונים אל מולם ניצבת היהדות האמריקאית. בין הנושאים הרבים הנידונים בחיבור ניתן למנות: חינוך יהודי, הסתירה בין עולם הערכים הליברלי לבין התמיכה במעשיה של ישראל, התחדשות יהודית, תיקון עולם, נישואי תערובת ומגמות דמוגרפיות המשנות את פניה של יהדות ארה"ב ללא הרף. את הנתונים  והניתוחים המעמיקים מצליח רוזנר לטבל באנקדוטות המהוות עבור הקורא בריזה קרירה המצננת את שלל הפרטים והערות השוליים.

מספרו של רוזנר עולה ששוק הזהויות המתקיים בארה"ב מחייב את יהודיה של ארץ האפשרויות הבילתי מוגבלות להפוך את מרכולתם הרוחנית למוצר אטרקטיבי שיעניין את בני הדור הצעיר. מתוך כך עליהם להתאים את היהדות לעולם הערכי והתרבותי של החברה בה הם חיים. המפגש בין המסורת היהודית, ישראליות ואמריקאיות יוצר קוקטייל מרתק, הנמהל בצורה שונה ממקום למקום. העדרותה של מדינה ממוסדת המכתיבה את האופנים בהם מתעצבת הזהות (לדוגמא, טקסי יום השואה והזיכרון בישראל) מובילים לכך שהקהילה והיחידים המרכיבים אותה אחראיים לעיצוב זהותם באופן בלעדי. יש שיבחרו להתעלם, אחרים יאמצו חלקים מן הקיים, בעוד שמיעוטים יקחו את האתגר ויפתחו אותו לדרך רוחנית חדשה. נדהמתי לראות, מה רב מספרם של אותם מעטים אשר בחרו להיענות לאתגר ולפתח זהות מעניינת וויטאלית אשר מנסה לתת מענה רלוונטי לשינויים החברתיים הפוקדים את החברה היהודית אמריקאית ללא הרף. אל מול המגוון האמריקאי הבילתי נתפס, שוק הזהויות הישראלי נראה דל ומאכזב (כמו קניון האחים ישראל אל מול הטיימס סקווואר, same same cut diffrent). חילוניות נבוכה הנשענת על מילטרזים וחומרונות ומנגד דתיות לאומנית, כאשר בצדדים מתקיימים איי זהויות שכוחם הפוליטי והתרבותי כמעט ואינו מורגש בזירה הציבורית. הדבר המעודד הוא  שהקיפאון הזהותי ששורר במדינת ישראל איננו צו הגורל אשר לא ניתן להימלט ממנו, אם נזכה ללמוד מאחינו שמעבר לים נוכל עד מהרה להפוך את ישראל ל "חממה זהותית". כלומר למקום בו ניתן לבחון את הזהות היהודית בלא חשש מהתבוללות.

על אף שאני מחשיב את עצמי כאדם המצוי בשיח היהודי העכשווי הופתעתי מחלק נכבד מהתופעות המתוארות על ידי רוזנר. זהו ספר חשוב לכל מי שמתעניין בתהליכי העומק  המעצבים את העם היהודי במאה השנים האחרונות. חיבורו מצטרף לשורה של ספרים שראו אור בשנים האחרונות (יוסי ביילין-מותו של הדוד מאמריקה, גבריאל (גבי) שפר  והדס רוט-טולדנט מי מנהיג?- על יחסי ישראל והתפוצה היהודית) הקוראים תיגר על האדישות הישראלית ביחס ליהודי התפוצות, ועל הראיה החד ערכית בה יהודי העולם צריכים להתעניין בישראל ולהוות עבורה משענת כלכלית ופוליטית בעוד שהחברה הישראלית מתייחסת אליהם ככלי למימוש מאווים, ולא כחברות עצמאיות הראויות ללמידה ולהכרה. אין לי ספק שהבסיס לכל שיח אמיתי מצריך בראש ובראשונה הכרה הדדית בשונה ובמשותף  שבין המרכזים היהודים השונים. ספרו של רוזנר המבוסס על הנחת מוצא זו מספק קרקע מוצקה לדיון מושכל באתגרים העומדים בפני הקהילה היהודית באמריקה ובמיצוב יחסה של החברה היהודית בישראל כלפי הריכוז היהודי הגדול בעולם. 
מומלץ בחום.  




שמי זרחין, עד שיום אחד, כתר-2011



מחאת האוהלים  שהתרגשה עלינו בקיץ 2011  הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל  החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית  ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני.
בספרו, "עד  שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה, גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכלי, שינויים חברתיים והמדינה הטבריינית בשלה, צפה על פני המים, נוגעת לא נוגעת במציאות הסובבת.  

מדינת טבריה הנגלת לעינינו מבעד לעיניהן של הדמויות, מהווה מרחב הנע כמטולטלת בין דמיון למציאות. כשפים, מזימות, מכשפות ומפלצות מתערבבים במציאות חייהם של עולים קשיי יום. המסגרות המגוננות של המשפחה, בית הספר, הרווחה והמדינה האמורות להקנות מסגרת של יציבות מתגלות לעיתים רבות כלא רלוונטיות. הטקסים (המשפחתיים והלאומיים) יוצרים מצד שווא של תפקוד בעוד שלמעשה כל אחת מהדמויות ממשיכה לחיות בבדידותה המנוכרת המובילה לא פעם למעשי ייאוש. ייאושן של הדמויות הכלואות במציאות החיים המהבילה שנעה בין הממשי למדומיין מחזקת את תחושת הורטיגו הפוסט-מודרנית אותה מתאר זרחין. המוסדות המסורתיים התפרקו בזה אחר זה בעוד שמוסדות אחרים עדיין לא קמו על מנת להחליף את מקומם, בחלל שנוצר חיות דמויות אומללות המנסות למצוא פכים של אושר בתוך מציאות דורסנית בה הילדות נגנבת מהן באכזריות.

את ההתרחשויות בוחר זרחין לתאר מנקודת מבטה של משפחה לא קובנציונאלית (אם יש בכלל מושג כזה), שכל אחד מחבריה הינו אאוט-סיידר חברתי, הבוחן את המציאות כצופה ולא כמשתתף: רוחמה האמא המשקיפה על המציאות ממרום גובהה, בוחנת ונמלטת. רוברט, האב שאיבד את הוריו בילדותו ועדיין מתקשה להשלים עם הפרדה. שלומי, גיבור הסיפור, ילד מחונן המנסה לנווט את דרכו בעולם שכלליו אינם ידועים לו וחיליק אחיו הקטן של שלומי המנסה פעם אחר פעם לפשר לאחיו הגדול את המציאות הסובבת. בני המשפחה אינם חיים בחלל ריק, שכנים, מכרים ובני משפחה נוספים מוטחים לתוך העלילה והופכים אותה לתבשיל ססגוני ורב טעמים, המאפיין את המטבח הישראלי המורכב מאינספור מרכיבים שהביאו עימם מילוני המהגרים המרכיבים את הבלילה הישראלית.

היצירה החושנית שהוציא זרחין מתחת לידיו קושרת שוב ושוב בין תבשילים, מין ויחסים אישיים המתגלים כבופה מפואר בו מגלה הסועד עוד ועוד שילובים מרתקים הפותחים בפניו עולמות חדשים. במיומנות נדירה מצליח זרחין לשוב ולהפתיע את הקורא פעם אחר פעם. הדמויות המוכרות יוצרות בכל פרק מרקם חדש ומרגש שאיננו מהווה מחזה נפוץ בספרות הישראלית העכשווית. בנוסף השמירה על שפתם האותנטית של הגיבורים מדגישה את המציאות הנבדלת בה הם חיים, מציאות המשקיפה על ההתרחשויות ונותנת להן משמעות חדשה וייחודית. רגישותו של זרחין שעד כה התבלט דווקא כקולנוען מוערך  ( לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי)  להפקתן של דמויות מדוייקות הפועלות בסצינות חדות המעבירות מסר, בא לידי ביטוי לכל אורכו של הספר ומצליח פעם אחר פעם לתאר כמו בסרטיו ניואנסים משפחתיים ולהופכם לתמונות חיות, המעוררות סערת רגשות (לפעמים בלתי נשלטת).

כתיבתו המרגשת של זרחין מעמידה אותו בדבוקה אחת עם סופרים כדוגמת דודו בוסי (ירח ירוק בוואדי, פרא אציל, אמא מתגעגת למילים) ושרה שילה (שום גמדים לא יבואו) המביאים לקורא הישראלי גיבורים שנדחקו לשוליים הגיאוגרפים והחברתיים של מדינת ישראל, תוך שמירה על האותנטיות של שפתם וסביבת חייהם של הגיבורים.  באמצעות סיפורם נחשף הקורא אף לפינותיו המודחקות, לפתע הוא מגלה שהזר והשונה איננו כה רחוק ממנו, אלא הוא שוכן עמוק בתוכו.

לסיכום, "עד שיום אחד", הוא פנינה ספרותית מרתקת שהצליחה לסחוף אותי לשעות של הנאה צרופה, מומלץ בחום! אני מחכה בצפיה דרוכה ליצירות נוספות מבית היוצר של זרחין. מהרו וקראו את הספר, צפו בסרטיו לפנינו יצר מהמעלה הראשונה הנותן לקורא חוויה תרבותית המשאירה תחושה מעורבת של הרהור נוגה ועונג.