שיקומם של החיים האנושיים באירופה שלאחר מלחמות העולם השניה תמיד הילך עלי קסם. כיצד אנשים שאיבדו את מרבית בני משפחתם, שרכושם נגזל ושאולצו לחיות במשך שנים בתנאים בילתי אנושיים הצליחו להשתלב ב"חברה הנורמאלית". כיצד הולכים לעבודה לאחר שנים שבהם שהית במחנות\במסתור סגור וטחוב, כיצד מולידים ילדים כאשר יודעים בוודאות שאף אחד מבני המשפחה לא יתרשם מחוכמת ילדך. גם אלו שלא היו שם, נאלצו להתמודד עם תחושת חוסר אונים שאיננה מרפה, אל מול הידיעה שמחדדת את אוזלת היד וחוסר היכולת לחולל שינוי במציאות הסובבת. חידה אנושית בילתי פטורה, בכל פעם שאני חש אכזבה ממדינת ישראל, אני שב ומזכיר לעצמי שזו מדינה שקלטה עליה מאות אלפי פליטי שואה ועוד מאות אלפים שמשפחותיהם ניספו ביערות האירופאים, ובכל זאת היא מדינה העומדת על הרגליים המצליחה לשמור על שפיות ולו חלקית. הידיעה הזאת נותנת לי אזושהי פרופוציה מנחמת, המאפשרת להתמודד עם המציאות היום יומית הלא פשוטה העוטפת את החברה הישראלית. שולמית לפיד בספרה , ואולי לא היו (כתר,2011) לוקחת את הקוראים למפגש בילתי אמצעי עם אותם משפחות שעלו לארץ ישראל אי שם בשנ
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.