שולמית לפיד, ואולי לא היו, כתר-2011





שיקומם של החיים האנושיים באירופה שלאחר מלחמות העולם השניה תמיד הילך עלי קסם. כיצד אנשים שאיבדו את מרבית בני משפחתם, שרכושם נגזל ושאולצו לחיות במשך שנים בתנאים בילתי אנושיים הצליחו להשתלב ב"חברה הנורמאלית". כיצד הולכים לעבודה לאחר שנים שבהם שהית במחנות\במסתור סגור וטחוב, כיצד מולידים ילדים כאשר יודעים בוודאות שאף אחד מבני המשפחה לא יתרשם מחוכמת ילדך. גם אלו שלא היו שם, נאלצו להתמודד עם תחושת חוסר אונים שאיננה מרפה, אל מול הידיעה שמחדדת את  אוזלת היד וחוסר היכולת לחולל שינוי במציאות הסובבת. חידה אנושית בילתי פטורה, בכל פעם שאני חש אכזבה ממדינת ישראל, אני שב ומזכיר לעצמי שזו מדינה שקלטה עליה מאות אלפי פליטי שואה ועוד מאות אלפים שמשפחותיהם ניספו ביערות האירופאים, ובכל זאת היא מדינה העומדת על הרגליים המצליחה לשמור על שפיות ולו חלקית. הידיעה הזאת נותנת לי אזושהי פרופוציה מנחמת, המאפשרת להתמודד עם המציאות היום יומית הלא פשוטה העוטפת את החברה הישראלית.

שולמית לפיד בספרה, ואולי לא היו (כתר,2011) לוקחת את הקוראים למפגש בילתי אמצעי עם אותם משפחות שעלו לארץ ישראל אי שם בשנות השלושים, חיו בדוחק בעיר תל אביב  ובשנות הארבעים נזרקו למציאות בה הם מבודדים בארץ ישראל בעוד משפחותיהם מושמדות בשיטתיות. המפגש המחודש לאחר שנות הנתק, מעורר רגשות ותחושות המטלטלות את הנפש. אין ספור ספרים נכתבו על העולים בשנות השלושים, על פליטי השואה, על משפחותיהם וספרה של לפיד מהווה ערמה נוספת של ניירות המנסה להתחקות אחר בני התקופה. לפיד שגדלה בתל אביב מנסה להשיב באמצעות הדמויות הדימיוניות: לאה, מיקי, פליישמן ועוד רבים וטובים את תל-אביב של שנות ילדותה המורכבת ממשחקי רחוב, בתי קפה ואירועים היסטורים. כל כך הרבה מטען שנדחס ל-200 ומשהו עמודים, מהווה משימה לא פשוטה ולכן אין זה מפתיע שלפיד נחלה כישלון חרוץ. גלריית הדמויות המורכבת המעטרת את הסיפור, נשארה שדופה, חלולה וסטריוטיפית. אין לי ספק שמיקוד בדמות אחת או שתיים הייתה  יכולה להקנות עומק שכל כך חסר לסיפור המתגולל בספרה. כמו מהדורת החדשות שמגיש בנה, כך גם ספרה של שלומית, לא ממוקד שבלוני להחריד ומעל הכל מרחפת איזו מתיקות המשאירה בקורא טעם זול  של סוכרזית. אולם בעוד שמהדורת החדשות המעוטרת בחיוכיו  הנהנתנים של יאיר  נקטעת מידי פעם בדקות של חסד בהם נאמר דבר המפרסם, הקור א האומלל נאלץ לשחות בשמאלץ שכתבה שולמית  ללא הפוגה, עמוד אחר עמוד.

לסיכום, יצירה מאכזת מפרי עטה של שולמית לפיד שדווקא הצליחה בעבר לכתוב רומן-היסטורי מעניין בשם , כחרס הנשבר (כתר,1984) , וסדרת ספרים בלשיים המתארים בחן רב את קורותיה של כתבת המקומונים בדרום הארץ ליזי בדיחי (אותם קראתי בהנאה מרובה). נראה שזכות נעוריה הילכה קסם על העורכים בהוצאת כתר שנתנו את ידם להוצאת ספרה הבוסרי, ואולי לא היו (כתר, 2011) שהיה אמור להישאר עמוק במעמקי ההרד-דיסק ולהשאיר במלוא תפארתם אלפי עצים שקיפחו את צמרותיהם ללא כל הצדקה.
אפשר לוותר ללא היסוס.

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001