ניסים משעל, הותר לפרסום, ידיעות אחרונות, 2011


ישראל היא מדינה שהוויתה ספוגה בפוליטיקה: מבזקים בכל חצי שעה, מהדורות חדשות הנפתחות בקולות סימפוניה נרגשת, פוליטיקאים שלא חדלים מלברבר מעל גלי האתר, עיתונות חוקרת ומוספים מייגעים בהם מתערטלים נבחרי הציבור בעצת יועצי תדמית שנונים וכמובן אירועים מאירועים שונים בהם מנופפים אלינו מעל במות ומלעיטים אותנו בקלישאות שעוברות ליד האוזניים וממשיכות הלאה. למרות זאת, כאשר ברדיו משמיעים את תרועת החדשות, אנו עוצרים את הנשימה ומחכים למוצא  פיו של הקריין בתקווה שאולי תבוא סוף סוף בשורה חדשה ורעננה שתסדוק את היום יום המוכר. יועצי התדמית למינהם שהלכו וחדרו לחיינו בעשרים השנים האחרונות שיכללו את הקלישאות לדרגה של אומנות, אט אט הפכו "מנהיגנו" לשיעתוקים של דמות המנהיג שנהגתה במוחם של פסיכולוגים מאחזי עיניים, שיצרו עבורנו את הדמות עליה אנו חולמים. דמות בוטחת, נחושה, המצוידת בחיוך אבהי ומחבק המטייח את המציאות הדורסנית בה אנו חיים. כך הפך שרון מגנרל קר רוח שקצר במקלעיו לא אחד ולא שניים לסבא רחום המלטף גדיים. ביבי נתניהו שכמעט והתבולל בימי שנותיו בארה"ב לנאמנם של הדתיים הלאומיים ושמעון פרס החתרן הבלתי נלאה לדמות רודפת שלום המשרה סביבה נועם ופייסנות.

הצופה הביקורתי מרגיש פעם אחר פעם כיצד משדרי הטלוויזיה וכתבות הרדיו מלעיטים עליו דימויים שכל קשר בינם לבין המציאות מיקרי בהחלט, ולכן גם בתקופה בה אנו נהנים משלל ערוצים ועיתונים קיים קושי של ממש לקבל מידע מהימן ומאוזן, שלא נרקח בחדרים ממוזגים של תדמיתנים כאלו ואחרים השותלים במהדורות השונות את מסריהם / כזביהם. בתקופה בה העיתונות הולכת ונעשית מגוייסת יותר ויותר (ראו לדוגמא את המוסף הכלכלי של עיתון מעריב שהפך לאחרונה לשופרו של נוחי דנקנר) קשה למצוא עיתונות בועטת הרוצה לחשוף בפני האזרחים את המציאות הסובבת (עד כמה שניתן), אולם מידי פעם מגיחים לחיינו עיתונאים כמו מיקי רוזנטל, עודד שחר וניסים משעל המראים לנו שעיתונאות חצר איננה מהווה גזרת גורל שאין לחמוק ממנה.

ספרו של ניסים משעל, "הותר לפרסום",  מתחקה אחר שלושים שנות קריירה עיתונאית בה פגש משעל את מנהיגנו  בעלייתם ובשקיעתם, באינספור אירועים, ארוחות שלא לציטוט ותדרוכים טלפונים. השנים חיספסו את משעל שהפך בהדרגה לאחד מהעיתונאים הנחושים המזרים את  איימתם אפילו על שועלי קרבות ותיקים כפואד בן אליעזר ואריה דרעי. בספרו מתוארים הפוליטיקאים המוכרים מזוויות שפחות זוכות לסיקור. ברגעים אינטימים שלפני התוכנית, במזנון הכנסת וברגעי המשבר בהם זחיחותם מפנה את מקומה למבוכה המשתלטת עם בואה של הנפילה הבלתי נמנעת בחיי פוליטיקאי.  

כמו בתוכניות הטלוויזיה אותן הנחה לאורך השנים (מוקד, משעל חם, פגוש את העיתונות) כך גם  ספרו מתאפיין בחדות ובישירות שפעמים רבות גובלת בגסות ובקוצר רוח. התעמרותו  של משעל במרואייניו  יצרה בי תחושה של אי נוחות. לא פעם עמידתו אל מול המרואיינים הובילה את דמיוני אל  הקוליסאום הרומי, בו הקהל צמא הדם זועק ומבקש לראות את דם הנצים מותז על דפנות הרחבה. רוח זו שאפיינה את תוכניותיו אך הולכת ומתחדדת כאשר אנו צופים  ביאיר לפיד וחבורתו המחוייכת המתארת את הזירה הפוליטית כמתקן נדנדות מנומנם בלונה פארק חרדי בפאתי אלעד.

ספרו של משעל מרובה אנקדוטות מעניינות ומאירות עיניים על הפוליטיקה הישראלית. הקריאה בו מזכירה מפעלים ספרותיים אחרים עליהם חתום משעל (כמו "ואלו שנות" ).  הייתי אומר שמדובר באלבום יפה, אך חסר עומק. לאורך שלוש מאות העמודים לא מצאתי  ניתוחים מעמיקים אשר כה מצופים מעיתונאי בכיר כמשעל, כמו כן על אף השם המתיימר "הותר לפרסום" אין בספר שום ידיעה  של ממש שניתן להגדירה כסקופ עיתונאי שלא נידון זה מכבר מעל לכל במה אפשרית. ככלל, כל הקטעים המופיעים בספר  שודרו לאורך השנים בתוכניותיו הפופולאריות  של משעל ולכן יש לראות בשם "הותר לפרסום" גימיק מכירות הגובל בהטעיית הציבור.

נקודת האור המרכזית בספר, "הותר לפרסום", מצויה בהצצה הנדירה המאפשר משעל  לעולמו של עיתונאי בכיר. הקורא שאיננו מורגל בעולם התקשורת נחשף לאורך הספר למהלכים העיתונאיים העומדים מאחורי השידור, לטריקים הקטנים ההופכים את משעל לאחד מהעיתונאים המובילים בישראל. משעל חושף את קשריו עם אנשי המנהלה, יחסי הקח-תן עם הפוליטיקאים הבכירים, אופן הכנת הראיון, העמידה בלחצים, התחקירים ועוד כהנה וכהנה. דווקא פרטים אלו הנקראים בין השורות ונדחקים לקרן זווית מהווים  לדעתי את גולת הכותרת של הספר.

לסיכום, ספרו של משעל מצליח לחשוף בפני הקורא פן נוסף בתדמית המהונדסת של מנהיגי ישראל. חובבי הפוליטיקה והאקטואליה  יראו בו בעיקר  אלבום זיכרון, המעלה נשכחות מתהומות הפוליטיקה הישראלית. אולם  לאלו שהפוליטיקה איננה מהווה את לחם חוקם הספר יוכל לשמש כמפה ראשונית הפותחת פתח לעולם מסקרן הקובע במידה רבה את גורלנו.

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה