חפש בבלוג זה

יעל הדיה, עדן, עם עובד 2005




עד כמה אנו מכירים את שכנינו? את בני משפחתו , את בני זוגנו? את אותם אנשים בהם אנו פוגשים יום אחר יום, במטבח, בחדר המדרגות ובחדר השינה שלנו רגע לפני שאנו עוצמים את עינינו ופורשים לעולם החלומות. הנטיה הטבעית, הכמעט נאיבית, מניחה שאנו מכירים אותם בצורה טובה שיכולה להקנות לנו אמון בסיסי לקיומם של חיים נורמטיבים. יעל הדיה בספרה, עדן (עם עובד, 2005), מוכיחה שעל פי רוב אנו מכירים אך ורק את המעטפת, בעוד שפנימיותם של הסובבים אותנו ואף של עצמנו נשארת נסתרת כצופן בלתי חדיר. אולם כאשר שורות הצופן מתפרשות, אנו מגלים תמונה שאולי היה עדיף אילו כלל לא היתה נחשפת. בספרה הדיה לוקחת את הקורא להתוודע לשורות הקוד של תושבי יישוב חקלאי קטן במרכז הארץ בשם עדן שעם התנופה הכלכלית של שנות התשעים שינה את פניו והופך לפרבר יאפי מרוצף במסעדות שף, טבע מהונדס, רכבי שטח, ערבי ברבקיו בחצר ונהנתנות מחויכת בעלת טון צדקני המסתירה מציאות אנושית מורכבת.

הסיפור מסופר דרך עיניהן של מספר דמויות מרכזיות: רוני, מתבגרת בת שש עשרה הצמאה לחום ואהבה. אלי ודפנה נחמיאס, זוג יאפי הכמהה לילד. ראובן עובד המועצה הטרחן התר אחר ריגושים. אלונה, עורכת ספרותית המנסה לקיים שגרת חיים בין ילדיה הקטנים, העבודה, בת מתבגרת ועולמה הפנימי הסוער. שלל הדמויות המתגוררות בישוב המנומנם בו אנשים מנהלים את שגרת יומם הנורמטיבית, חושפות אט אט את המציאות האנושית במלוא מערומיה. השגרה הבורגנית הנעה על הרצף של בית-עבודה-בית-עבודה מתגלה בהדרגה כתפאורה לסערות נפש, לניצול, ללבטים ומעל הכל לריקבון חברתי המשאיר בפה תחושה של צרבת אימתנית המאיימת על הקורא בהתקפי מחנק הרי גורל. על אף תחושת המחנק המשכתי לקרוא בשקיקה את שש מאות שבעים ארבעה העמודים (!) הכרוכים בספרה של הדיה. השתעלתי, כיחכתי בגרון שטפתי פנים ועיניים שנצצו מאימה והמשכתי הלאה.

הקריאה ב"עדן" דמתה לגירוד של פצע או נגיעה בשן כואבת, אתה יודע בוודאות שעצם המגע יסב לך כאב בלתי נסבל אולם למרות זאת אתה ממשיך לגעת שוב ושוב בעצב החשוף , מתמסטל מגלי הכאב המציפים את מוחך. לכל אורכה של הקריאה עטפה אותי תחושה של גועל ורחמים, מחד צביעות וציניות הגורמים לך לחוש ייאוש מבני האדם הסובבים אותך ומאידך רוך מלטף של שותפות גורל אנושית ושל ידיעה שעל אף הקשיים ישנה פינה אנושית חמה שעדיין מאירה את המציאות. השילוב בין הגועל והחמלה הופכים את "עדן" לספר סוחף ומרתק שלא יכולתי להניח מיידי.

האופן בו מתוארות הדמויות, הפך את הגיבורים לחלק בלתי נפרד מנוף החיים שלי. בתקופה בה קראתי את הספר הלכתי ברחוב וחיפשתי את רוני המעשנת בכעס כשתיק בית ספר זרוק ברישול על כתפיה, ראיתי את אלי עורך הדין הנוהג ברכב שטח מפואר בכבישי מרכז העיר. הדמויות הספרותיות הפכו לחלק מחיי, הדילמות המוסריות עימן הן התמודדו הלכו איתי לישון וקמו עימי בבוקר, אני לא מכיר הרבה יצירות ספרותיות שהצליחו להיכנס לחיי בכזו הצלחה, ואין ספק שעל כך מגיע להדיה קרדיט לא מבוטל.

לסיכום, על אף המאמץ הנפשי ושעות הקריאה הארוכות, אני ממליץ בחום להקדיש את הזמן, ליצירתה החשובה של יעל הדיה ,עדן. גם בספר זה היא מצליחה לחדור מבעד למעטה הבורגנות המהוגנת ולחשוף את הרקמות הפנימיות של המציאות הישראלית.

מייקל קונלי, הדחליל,מודן 2011


 
מה לא עברתי לאחרונה: נסיעה לחו"ל, שירות מילואים מפרך שכבר ממש לא מתאים לגילי המתקדם, נופש באילת ועבודה חדשה. בקיצור עומס בילתי שיגרתי שאינו משאיר רגע של נחת, בכל פעם שהתיישבתי מול המחשב לכתוב כמה מילים אישיות העיניים החלו להעצם, בתחילה במיצמוצים ארוכים ולאחר כמה דקות הראש נזרק לו לאחור, כמו ראשו של זקן במחלקה סיעודית המחכה בחוסר נוחות משווע לאחר שישיב את גופו הרופס למקומו. בקיצור לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בצורה סדירה וכל שכן לכתוב. עם בואו של סוף השבוע המיוחל החלטתי לאזור כוחות ופשוט לכתוב על ספרו האחרון של מייקל קונלי, הדחליל (מודן, 2011)  שתורגם השנה לעברית על ידי דורון דנסקי.

במרכזה של העלילה ניצב עיתונאי הנמצא בשלהי קריירת עיתונאות מזהירה, שמסתיימת לה בקול ענות חלושה עם קריסתה של העיתונות הכתובה בארה"ב. גל הקיצוצים האימתני שמאחוריו עומדים מיליוני עובדים מקבל אצל קונלי שם , פנים ובעיקר רגשות. הקורא שתיכנן לקרוא ספר מתח קיצבי ניצב תוך מספר קצר של עמודים מול הדורסנות של הקפיטליזים האמריקאי. העובד המסור שתרם את מיטב שנותיו לעיתון מקבל אחר כבוד מכתב פיטורים  שמודיע לו באדיבות שהעיתון סיים להשתמש בו כחומר גלם ועליו לפנות את מקומו לטובת כתבת צעירה שעלות העסקתה זולה יותר. קריירה של שנים הכנסת חיש מהר לשני ארגזי קרטון, והעובד המסור מוצא את עצמו מאחורי דלת הזכוכית כשאיש הביטחון (עובד קבלן חסר זכויות) סוגר את הדלת מאחוריו ומשאיר אותו באומללותו. הרגישות החברתית שמפגין קונלי, תוך חשיפתו של הקורא למציאות החיים האמריקאית בעיתות משבר שבתה את ליבי כבר בעמודים הרגילים. אל דאגה קונלי לא נהייה שלי יחימוביץ' של הספרות האמריקאית, עד מהרה הקורא מוצא את עצמו בלב ליבה של חקירת רצח מסועפת, שעד מהרה מתגלה כשרשרת של רציחות הפזורות לכל אורכה של ארה"ב.

כיאה לספרות מתח העיתונאי החוקר ועמיתתו מה-FBI נקלעים עד מהרה לסערת התרחשויות הסוחפת את הקורא. בשונה מספריו הקודמים בספר זה קונלי פותח זווית ספרותית חדשה המציגה גם את נקודת מבטו של הרוצח. אני באופן אישי לא אהבתי את המהלך הספרותי, משום שהוא פוגע במתח וחושף בפני הקורא כבר בשלבים ראשונים של הסיפור מיהו הרוצח ומהם מניעיו. בכך נפגמת לדעתי חווית הגילוי ההולכת ומתעצמת ככל שמתקדמת הקריאה. דבר נוסף שהפריע לי בספר הן התפניות ההוליוודיות שלא מאפיינות את כתיבתו של קונלי, פעם אחר פעם הרגשתי שהסופר בוחר בקיצורי דרך עלילתיים המזכירים הפקות מקור זולות בערוצים המסתתרים אי שם בממיר.

לסיכום, בסך הכל יחסית לכתיבתו של קונלי, הדחליל, הוא ספר מאכזב שפוגם בקריירת הכתיבה המפוארת שלו. בכך הוא מצטרף לסופרי מתח נוספים שאיכזבו השנה כדוגמת הסופר הנורבגי המוכשר יו נסבו, שספרו האחרון שתורגם לעברית, נמסיס (בבל, 2011) הסוקר את עלילותיו של חוקר המשטרה האלכוהליסט הולה, הינו ספר מאכזב שכלל לא הצלחתי להגיע עד לקו הגמר שלו.  כך שבראיה רחבה, ספרו הבינוני של קונלי יכול עדיין לשבת בנחת על מדף הספרים, ללא חששות מקונטיינר המחזור הממתין לו בפינת הרחובות הרצל ופבשטיין.

מייקל קונלי, הדחליל,מודן-2011, תירגם דורון דנסקי, 328 עמ'