חפש בבלוג זה

אזהרת מסע- ספרים שכדאי להשאיר בחנות


פעמים רבות פתיחתו של ספר דומה ליציאה למסע, ישנה התרגשות הנישאת באוויר לנוכח הבלתי ידוע, מעין הרפתקה שמחכה מעבר להר המסתיר את האופק. בטיולים ההנאה אינה מתחילה בצעד הראשון אלא דווקא בשלבי ההצטיידות בבחירת הביגוד המתאים, האוכל, הפנס ועוד מספר רב של אביזרים שעצם בחירתם מכניסה אותך לחוויה הממשמשת ובאה. תופעה דומה מתרחשת עם הכניסה לחנות הספרים, השוטטות בין מדפי הספרים ההתלבטות בין הכותרים השונים ולבסוף הבחירה שמלווה אותך כל הדרך הביתה ועד לישיבה הנינוחה על הכורסא ופתיחתו המיוחלת של הספר שזה עתה נרכש. מה רבה האכזבה, בפעמים בהן ההתרגשות מתחלפת בתחושה של לאות, לפתע המסע הופך מטרק הרפתקני לטיול שנתי המשתרך לאיטו במסלול המעגלי הנע סביב פסגת הר המירון. שיעמום המלווה בגרירת רגלים, בטרוניות ובריח בלתי מזוהה של תערובת טונה ובמבה המלווה בדברי להג של מדריך המנסה באופן פתטי להפיך חיים בתלמידים המנומנמים, הכמהים להתרפקות חסר מעש באוטובוס הממתין בקצה המסלול.
לצערי, בחודשים האחרונים נאלצתי להתמודד פעם אחר פעם עם הפער שבין הכמיהה לטרק לבין מציאות מדכדכת של טיול שנתי. שוב ושוב נתקלתי בספרים משמימים שאינני יודע כיצד הם פילסו את דרכם אל עבר מדפי הספרים. אני חש חובה מוסרית  כמו חדר המצב במשרד החוץ להוציא אזהרת מסע חד משמעית הקוראת לציבור הקוראים להימנע מאכזבות ומכניסה לאזור דמדומים איטנלקטואלי ולוותר על קריאתם.


יולנדה מאת משה סקאל (כתר, 2012), במרכזו של הספר עומד בן דמותו של המחבר המספר את סיפור משפחתו, משפחת מהגרים מצרית הגרה במרכז הארץ. הציפיה היא שאם הוצאת ספרים מוציאה לאור ספר דקיק בן כ-200 עמודים כל מילה ומילה בו תהייה שקולה ומדידה, סולת מנופה שכל שנשאר הוא להתענג על המעט שמחזיק את המרובה. אולם למרבה הצער הכתיבה של משה סקאל היא רשלנית, הסיפור מדשדש בחוסר חינניות, והתוצאה היא רומן בוסרי שאינו מתרומם הן מבחינת רמת הכתיבה (אותנטיות של הדמויות, מטאפורות, אמינות) והן מבחינת העלילה.


הזקן בן המאה שיצא מחלון ונעלם מאת יונס יונס (כתר, 2011), הספר מגולל סיפור הרפתקאות הזוי של איש זקן הנמלט ממסיבת יום ההולדת המאה שלו ליעד בלתי מוגדר. לאורך הספר מתוודע הקורא לעלילה הנעה בין עברו של הזקן הפותח צוהר להיסטוריה האירופאית של המאה ה-20 לבין שוודיה של ראשית המאה ה-21. לאורך הקריאה הרגשתי פעם אחר פעם שהסופר ישב אל מול ציר הזמן ההיסטורי ובתפירות גסות ובלתי אמינות הדומות לתפירת טלאי על בגד יוקרתי, הוא ניסה לחבר בין גיבורו רפה השכל לבין אירועים רבי משמעות. בשונה מסטיבן שפילברג שעשה מהלך דומה בסרטו "פורסט גאמפ", תפירתו החובבנית של יונס, הופכות את העלילה לבליל לא אמין ואף הזוי  ההופך את הקריאה לחוויה הדומה לצפיה בסרט דל תקציב המבטיח גדולות ונצורות ובסופו של דבר מעניק לצופה חוויה קולנועית בינונית ומביכה.


ראש עקום מאת נווה סמל (זמורה ביתן, 2011) הספר מגולל את סיפורו של ילד החי בכפר קטן באיטליה בימי מלחמת העולם השניה. הקורא מתוודע לסיפורו דרך עיניה של אחות בבית חולים בישראל הקוראת את יומנו של זקן המאושפז במחלקתה. הדמויות בספר בנויות בצורה סטריאוטיפית וחסרת מעוף והיעדר עריכה ראויה מובילה לכך  שצירוף המילים, האחות הצעירה, מופיע שוב ושוב לאורך הסיפור כמעין מנטרה. כמוסיף חטא על פשע, הספר מחולק לאינספור תתי פרקים עם כותרות  משנה ההופכות את הקריאה השוטפת לתרגול ארוך ומייגע של תלמידים לקויי למידה הזקוקים לפירוקו של הטקסט על מנת להתרכז. תובנות באנליות שחותמות כל תת פרק מוסיפות לקריאה ממד דביק ומתקתק המזכיר קריאה אינטנסיבית בגיליונות ירחוני 'לאשה' ו'את'.

לסיכום, הגרפומניה ועודף המסחור של תעשיית הספרים מובילים להצפתן של חנויות הספרים במספר רב של כותרים, שבימים כתיקונם כלל לא היו רואים אור. מציאות זו מובילה לכך שהקורא הנכנס לחנות הספרים נצרך להצטייד במטען של ביקורתיות וחוסן צרכני שימנע ממנו להתפתות ללכת אחר עטיפות ומבצעים וייסייע לו לצאת מחנות הספרים שבידיו לא רק תקוות אלא אף יצירות הראויות לקריאה. קשה לי לסיים את הרשימה בתחושה של מלנכוליה ולכן אני מבקש מכל מי שקרא ספרים טובים שאינם במיינסטרים של התרבות הישראלית (א.ב יהושוע, עמוס עוז) לכתוב לי כך שיחדיו נפסח מעל הפסולת הספרותית ונהנה מחדוות הקריאה של טקסטים מעניינים, מרגשים ומוקפדים המעריכים את ערכה של המילה הכתובה.

יעל הדיה,תאונות, עם עובד , 2001



ספרה של יעל הדיה, תאונות, זכה לקרוב לעשרים מהדורות מיום הגחתו ממחסני הוצאת עם עובד אי שם בראשית שנות האלפיים, ימים בהם ישראל געשה ורעשה מאינספור פיגועים ואסונות שחרכו אותה לאורכה ולרוחבה. מלבד הפיגועים, העשור החולף סימל את כניסתם של מדיות תקשורתיות חדשות (פייסבוק), השתנותן לבלי הכר של מדיות קיימות (עיתונות וטלוויזיה) והיווצרותו של שוק ספרים ניירוטי המשתנה חדשות לבקרים תוך שהוא משאיר שובל של עטיפות מרשרשות וריחות מבצעים מתקתקים. בין כל אלו, הדפסותיו החוזרת ונישנות של "תאונות", ספר עב כרס בן למעלה מחמש מאות עמודים המגוללים סיפור מורכב ובהחלט לא שבלוני, מהווה תופעה שראוי לתת עליה את הדעת.
במרכזו של, תאונות, ניצבות שלוש דמויות החיות במרחב האורבני של תל אביב בראשית שנות האלפיים: יונתן לוריא, סופר, אלמן בשנות הארבעים לחייו שתקופת הזוהר שלו כבר מאחוריו, בתו המתבגרת, דנה ושירה, סופרת פוריה ומוכשרת החיה לבדה ומטפלת באביה החולני. הדיה סוקרת את חייהם האינדבידואלים ואת הקשרים ביניהם תוך שהיא פושטת אותם פעם אחר פעם מתדמיותיהם החברתיות. שוב ושוב הקורא נגלה לצדדים הפתטיים המסתתרים מאחורי שנינות ומחוות חברתיות מגוננות. ההיחשפות המתמדת הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה שפעמים רבות גובלת במבוכה, כזו הדומה למבוכה התוקפת אותי כאשר אני נקלע לריב קולני בין בני זוג המשלב הרמות קול ובכיו, וכל זאת כאשר אני יושב בסלון ביתם נינוח ומנסה לשרבב מילים, שהקפה טעים ושהעוגה עשויה כהלכה. החשיפה הלא מתפשרת שנכפית במידה רבה על הקורא המוכנס בעל כורחו  לסיטואציות כביכול נורמאלית ויום יומיות ההופכות תוך מספר עמודים לתקריות קשות, מדגישה את עוצמת כתיבתה של הדיה המאופיינת בישירות שאינה מנסה להתחנחן בפני קהל הקוראים.
יחד עם זאת, הכתיבה המשובחת המצטיינת בישירות בוטה עדיין אינה מסבירה מהו סוד קסמו של הרומן, שכאמור זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת. לדעתי, על מנת לענות על שאלה זו יש צורך לראותו בהקשר התרבותי-חברתי בו הוא נכתב. אל מול סדר היום הלאומי שהציב את הלכידות הלאומית  במרכז,תאונות, מציב סדר יום חלופי. דמויותיו מאופיינות באוטיזם חברתי המנותק במובהק מהספירה הציבורית. גלי העליה, הפיגועים, הקרע החברתי, המשבר הכלכלי: כל אלו נשארו מחוץ לעולמם של הגיבורים השקועים עד צוואר בעולמם הפנימי הנפרס על פני שישים הקילומטרים שבין ירושלים לתל אביב. ביצה טובענית ומעופשת המשרה על הקורא נמנום משכר של נורמאליות אנושית, שיכולה להתקיים בכל אחד מהכרכים הגדולים של העולם המערבי השבע, כרכים בהם יכולים בני המעמד הבינוני  להרשות לעצמם להתבוסס ולהתפלש בשאלות של משמעות, אהבה ומשברי כתיבה. הסבך האישי הנגלה לאורכו של הרומן, מסמל, לדעתי, סוג של כמיהה לנורמאליות שהייתה כל כך חסרה בראשית שנות האלפיים. הנורמאליות שבשגעון, היא זו שפילסה ל"תאונות" את מקומה כיצירה בעלת שיעור קומה תרבותי, הזוכה לראות אור במספר רב של מהדורות.
לסיכום, כדרכה מצליחה יעל הדיה להוציא מתחת לידיה רומן משובח ומטלטל, שאינו קל לקריאה אך יחד עם זאת יש בקריאתו הנאה מרובה, המצליחה לגרום לקורא להידחק לדירות קטנות וחסרות איוורור בלב ליבה של תל אביב ואפילו להנות מכך.  
                        יעל הדיה, תאונות, ספריה לעם- עם עובד, תשסא (2001), 547 עמ' 

ראקווים למחוזות הנעורים




כל חובבי סרטי התעודה מכירים את דקות הפתיחה הבלתי נשכחות שנשחקו עד דק באינספור פריימים בהם זקנים חמורי סבר מצביעים על גשר\כביש\בניין הייטקיסטי ובעיניים דומעות ובקול נשבר מהתרגשות ממלמלים: "ממש כאן לפני חמישים שנה עמד הבית בו גדלתי, סבתי עליה השלום הייתה כובסת את בגדינו מידי יום (פאוזה דרמטית ומלאת רגש) ואנו הילדים היינו משחקים בחצר שהייתה עבורנו עולם ומלואו...והיום, אוי היום קשה כבר אפילו לדמיין". קשישים אלו שגילמו את תפקידיהם ברצינות תהומית והשאירו בעיניו של הצופה לחלוחית, הפכו מזמן לבשר מבשרה של תרבות התיעוד הישראלית. במידה רבה הסתכלתי בסרטים אלו בנימה לא מבוטלת של סרקזם וציניות, ראיתי באותם זקנים שחקנים בסרט זול, המקריאים מן המוכן טקסטים שחוקים שנכתבו על ידי תסריטאי חסר מעוף וכישרון. נקודת מבט זו החזיקה מעמד כמעט שלושה עשורים, עד לסוף השבוע האחרון שהיווה עבורי נקודת תפנית.
ביום שישי האחרון יצאנו לטיול משותף ברחובות מרכז העיר בירושלים. הודות להשכמה המוקדמת הגענו לרחוב יפו כבר בשמונה בבוקר. קרני השמש המלטפות וצינת הבוקר היוו תפאורה מצוינת לטיול בוקרי ברחובות שעדיין לא התמלאו בפיח ובאנשים הממהרים להשלים את סידוריהם טרם כניסת השבת. 
מוקסמים מתחושת החופש שפשטה באברינו, פנינו במעלה רחוב הלני המלכה אל עבר מגרש הרוסים. בעבר הלא כל כך רחוק מגרש הרוסים גילם שם קוד, לתחנת משטרה עטופה בגדרות תיל מחלידים ולשורה של פאבים ודאנס-בארים שיועדו לחיילים המעוניינים לפרוק את תסכולם עם יציאתם לחופשת סוף השבוע.  אותם מקומות מוחשכים אפופי עשן סיגריות ואדי טיגון היוו נקודות מפלט מהעיר הסואנת, היה בהם קסם על אף העזובה ששלטה בהם. מקומות כמו ה"גלסנוסט" וה"כלבא שבוע" נחקקו במפת הדרכים של הבליין הירושלמי. עבור עיר הפקידים המנומנמת, השניים סימנו נווה מדבר מזמין ומפתה השובר את שיגרת המדבר. אפשר רק לדמיין כמה הייתי מופתע לראות שאת מקומם החליפה גדר פח זוהרת המסתירה בור בעומק עשרות מטרים, ללא שלט ללא סימן, פשוט בור לבן וחסר ייחוד שבאמתחתו עמודי בטון.
הייתי חייב להירגע מהזעזוע וירדתי במורד רחוב החבצלת, חנויות המעילים הדחוסות והחייטים החרדים פינו את מקומם למסעדות המשתמשות בכותרות תל אביביות המושכות את הבליינים הצעירים. בימים כתיקונם בקצה הרחוב היה ניתן לראות את זויתו של פאב ה"אנדרגאונד" הידוע לשימצה. אין סיפור התבגרות ירושלמי שלא משלב ניסיון התפלחות פתטי  אל עבר גן העדן התיירותי שהמתין לבליינים מעבר לדלתות העץ הכבדות והברמנים השרירים שכיסו את הכניסה. תיירות שכיום בטח חוות את משבר גיל העמידה פיזזו על חביות הבר, אניצים של בלונד מבליחים בעגמומיות הירושלמית. מדי יום ראשון חיילים ברי מזל ודימיון היו מספרים בקולי קולות לכל יושבי הקווים המובילים מירושלים לבאר שבע את חוויותיהם מליל אממש. בין ריחות האפטרשייב, הסיגריות וחביתות הבוקר היה נישא הבל פיהם של חיילים מפוהקים המנסים להמשיך ולו במעט את קורות הלילה הנדחקים בפני המדים, הנשק והידיעה שכל זה נשאר מאחור לעוד שבועות מספר. כיום, ה"אנדרגראונד" איננו את מקומו תפס בניין בן שלוש קומות המאכלס אופנת עילית, התיירות התחלפו במוכרות משועממות ואת הברמנים המסוקסים החליף שומר מנומנם של אחת מחברות כח האדם שמבקש בקול חלוש לפתוח תיק עם הכניסה לחנות.

המעברים החדים גרמו לי לחוש זר בעיר ילדותי, רציתי עוגן לאחוז בו. עליתי במהירות ברחוב בן יהודה, פניתי בסמטה שליד ה"בורגר-קינג" ז"ל אל עבר ה"ביאנקיני", עוד פאב של חיילים ותיכוניסטיות המנסות להוכיח לכולם שגיל ההתבגרות מאחוריהם. שומו שמיים! גם ה"ביאנקיני" נעלם כלא היה. פרויקט מגורים יוקרתי עומד להבנות על חורבותיו. בור נוסף נחפר בפינת הנוסטלגיה, בור של שכחה. תחנות ההתבגרות שלי נעלמו בזו אחר זו  מתחת לפני האדמה שבלעה אותם בלי להותיר שריד. אם נוסיף לכך את השינויים בקווי האוטובוסים והיעלמותם של מרבית הצעירים שהתבגרו בה בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נגלה שירושלים שינתה את פניה לבלי הכר.
כמו זקן שזיכרונותיו מטשטשים ונמוגים הלכתי ברחובותיה של עירי, לא הכרתי את סביבותיי "פה היה פאב, שם היינו יושבים" שום מצלמה לא תיעדה, אף סטודנט לא רץ אחרי, זקן בן שלושים גורר רגליים במעלה רחוב הלל מחפש נקודת אחיזה בעיר שהייתה שלו והיום הוא מהלך בה כאורח. 

נראה שהתחושות הקשות שלי מלוות אנשים נוספים, מי שמתעניין  מוזמן להיכנס לכתבה ללינק המצורף.