חפש בבלוג זה

שירת החטאים, יוסי אבני-לוי, זמורה ביתן, 2010




המאורעות האיומים שפקדו את אדמת פולין לפני כשבעים שנה כיסו בעשן היסטוריה יהודית מפוארת שנפרסה על פני מאות בשנים. ששת השנים שבין 1939-1945 לא רק כילו מעל פני האדמה את יהודיה, אלא במידה רבה סתמו את הגולל על היצירה היהודית שחיה ופיעמה בה והייתה לחלק בלתי נפרד ממרקם חייה. מערכת החינוך בישראל משקיעה רבות בתיעודו של החורבן אך מעט מאד בהתחקות אחר סיפורם התרבותי-חברתי של היהודים שחיו בחבל ארץ זה. היסטוריוגרפיה מעין זו דומה להצצה בחור המנעול, בו ניתן לראות אך את קצה קצהו של החדר אליו מביטים.
 לאחרונה שבות ועולות הקריאות לפתיחתה של הדלת לרווחה, למעבר מהצצה חטופה למבט מפוכח ומעמיק. קריאות אילו אינן מהוות עוד את נחלתם של היסטוריונים ישראלים היושבים בחדריהם המוגפים, אלא זוהי קריאה הנשמעת בקרב ציבורים הולכים וגדלים המעוניינים להעלות שאלות נוספות הבאות לחשוף טפחים נוספים במרקם החיים התוסס שאפיין את יהדות פולין: מי היו אלו שחיו בו? מה הייתה תרבותם? אילו מאכלים הוגשו על שולחנותיהם? ואיזו מוזיקה בידרה את רוחם? בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלו עסוקים  היסטוריונים, סופרים, מוזיקאים משוררים וקולנוענים שתשוקת הידיעה יוקדת בעיניהם.
 במסגרת זו , הולכת ומתפתחת תופעה ספרותית ענפה הנחלקת לשני נתיבי יצירה המקיימים ביניהם קשרי גומלין. הנתיב האחד, הוא תרגומם המחודש של יצירות ספרותיות שנכתבו במקורן ביידיש ומתארות את חייהם של היהודים בעריה, עיירותיה וכפריה של פולין.  בין יצירות אלו ניתן למנות את תרגומו החדש של דן מירון ליצירתו המוכרת של שלום עליכם, טוביה החולב (כתר, 2009). כן תרגומיה של בלהה רובינשטיין למבחר מיצירותיו של הסופר זוכה פרס הנובל, יצחק בשביס זינגר אשר ספריו: השטן מגורי, חורבן קרשב ויארמה וקיילה.  הנתיב השני כולל  יצירות ספרותיות שחוברו על ידי סופרים יהודים המנסים להציץ מבעד לתכריכים ולהתחקות אחר העבר היהודי ואופני השתקפותו בהווה. בקבוצה זו ניתן למנות מגוון יצירות (באיכות שונה) כדוגמת: "הכל מואר" (זמורה ביתן, 2003) של ג'ונתן ספרן פוייר, "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005) של אהרון אפלפלד וכן את ספרו של יוסי אבני לוי, שירת החטאים (זמורה ביתן, 2010).
ספרו של אבני-לוי מספר שלושה סיפורים המשתרגים זה בזה: האחד, עלילותיה של הכת המשיחית בראשותו של יעקב פרנק שהסעירה את פולין במחצית השנייה של המאה ה-18. השני, סיפורו של ראש היודנרט בגטו לודז' חיים רומקובסקי ששלט ביד רמה ביהודי הגטו מיום הקמתו ועד לחיסולו הסופי בקיץ 1944. השלישי, מסעו של בועז שעשוע, סטודנט ישראלי הזוכה במלגה חלומית לצורך התחקות אחר יומנו האבוד של רומקובסקי. במסעו פוגש בועז את פולין של שנות האלפיים הניצבת אל פני אופק חדש אך יחד עם זאת נאלצת שוב ושוב להתעמת עם עברה.
אין ספק שלאבני לוי יש יכולת כתיבה מפותחת, הסצנות הרבות והמגוונות המאכלסות את הספר כתובות בכישרון רב. חשתי את המקומות, שמעתי את הצלילים והתענגתי על הריחות. אולם החיבור בין הסצנות השונות הנפרסות על פני שלוש תחנות שונות בזמן, נעשה בצורה רשלנית, התפירות הגסות והקפיצות בין קווי עלילה שונים הפכו את הספר לבלילה לא מזוהה. או ליתר דיוק לעוגה בחושה שלא נאפתה דיו.  
אבני-לוי, שככל הנראה לא האמין במרכולתו, הגדיש את הסאה בעלילות משנה רבות מספור: סיפור אהבה בין חוקר שואה ממוצא כורדי למלצרית פולניה, ניצול שואה המתמודד עם עברו, זוג נשוי שעבודת הדוקטורט של האישה מציבה בפניהם אתגרים לא פשוטים , עלילותיו של יעקב פרנק ועוד. הגודש הבלתי ברור הזה הופך עד מהרה למעמסה על הקורא, החש שהוא שוקע בביצה טובענית שהסופר אינו מעוניין לחלצו אלא להיפך: בכל פעם שהקורא חש שהינה הוא נחלץ מתסבוכת אחת מגיח אבני-לוי עם עלילה נוספת הדוחפת את הקורא האומלל למעמקי הביצה התובענית שמימיה העכורים מאיימים להורגו.
נראה שהשם שבחר אבני לוי לספרו, שירת החטאים (זמורה ביתן,2010), מגלמת בחובה אירוניה עגנונית המעידה על תוכנו של הספר. אכן, חטא ההיבריס עומד בעוכרי כתיבתו הכישרונית של אבני לוי, המאופיינת בציוריות וחושניות רבה אך לצערי גם ביומרות שהפכה את הספר לפארסה. שלושת העלילות נשארות מיותמות ולא מהודקות, וכך לאחר למעלה מארבע מאות עמודים רב הנסתר על הגלוי. יחד עם זאת אני ממתין בציפייה לסופרים כישרוניים נוספים שימשיכו היכן שאבני לוי כשל ויענו לאתגר בהתחקות אחר עלילותיהם של יהודי פולין בעבר והשתקפותם בהווה. 

עמוס עוז מיישיר מבט אל מעבר למדשאות המוריקות



בין חברים, עמוס עוז, כתר 2012
לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות  לחופי הים התיכון לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עיננו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד.
יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי  שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב  של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענברי בן קיבוץ אפיקים, המגוללת את עלילותיו של קיבוץ אפיקים מיום עלייתו לקרקע ועד להפרטתו בשלהי שנות התשעים. את ספרה של יעל נאמן בת קיבוץ יחיעם,"היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) המתאר את ילדותה ונעוריה של המחברת בקיבוץ יחיעם. 

לצידן של  יצירות אלו ניצב סרטו המטלטל של הבמאי דוד שאול בן קיבוץ כיסופים, "אדמה משוגעת" (2005),  המתחקה אחר משפחה חריגה החיה את חייה השסועים בקיבוץ של שנות השישים, אשר מבעד לטקסי החניכה וסלסילות הביכורים המשרות אווירה הרמונית וטבעית רוחשים שנאות, קנאות ובעיקר אטימות למצבו הנפשי של האדם המתנפץ אל מול שובר הגלים האידיאולוגי.

ביקורת מאופקת המנסה להגביה מעבר לדימויים הקלישאתיים של בני הקיבוץ

אל מול יצירותיהם המאופיינות בביקורת נוקבת ומתריסה ניתן להציב את ביקורתו המאופקת של הסופר, עמוס עוז, שחי למעלה מארבע עשורים בקיבוץ חולדה מהיותו נער חוץ ועד לחייו הבוגרים. בשונה מספרו, סיפור על אהבה וחושך, ספרו הנוכחי של עוז איננו אוטוביוגרפי באופן מובהק אלא הוא משתמש במרחב המדומיין על מנת לכונן את ביקורתו החברתית. במרכז ספרו, בין חברים (כתר, 2012) מתואר קיבוץ דמיוני בשם יקהת הנמצא אי שם בארץ ישראל. ההימנעות מהצבת הקיבוץ בהקשר גיאוגרפי ספציפי מחזקת את תחושתו של הקורא שהקיבוץ הינו מרחב מדומיין המנותק מהקשרים של מקום וזמן.בועה אידיאולוגית ובעיקר אנושית, המקיימת ריתמוס פנימי שרק אוזן מיומן תוכל להבחין בחוסר ההרמוניה המצוי בין התווים האידיאולוגים לבין התקיימותם בחיי היום יום.
הודות לכתיבתו  המינימליסטית והישיריה הנעדרת מכל מליצה ותעלולי לשון, הדמויות המאכלסות את הרומן נאלצות לעמוד במערומיהן אל מול גורלם האישי. אחת אחת נגלות לפנינו דמויותיהם של ,צבי פרוביזור מהנוי, בועז מהנח"ל המוצנח, נחום החשמלאי, דויד המורה ועוד רבים וטובים. כולן   נחצבו ביד אומן, ולכן על אף הכתיבה החסכנית הן שומרות על אמינות וייחודיות שרק סופר בסדר גודל של עוז יכול להפיק במסגרת כה מצומצמת.
בניגוד לתדמית הקיבוצית המנסה להראות שהקשר בין החברים מושתת על עולם אידאי מובהק וברור החותר להגשמתה של מטרה משותפת, חברי קיבוץ יקהת נקשרים זה לזה בקשר של  מבוכה. לעיני הקורא הולך ונגלה פער עמוק  בין עולם האידיאות השוויוני המעלה על נס את ערך הרעות לבין חייהם היום יומיים של החברים הנגועים בצרות עין, ברשעות ובניצול נפשי. הפערים אליהם מתוודע הקורא אינם נסתרים מעיניהם של חברי הקיבוץ ההולכים ומתבצרים בשתיקה רועמת המדגישה את תסכולם וחוסר האונים ממצבם הקיומי בו הם כלואים בתוך מציאות חברתית מדכדכת עטופה בשדות מוריקים ומילים רווית פאתוס שאינן מצליחות לתת להם מזור לתלאותיהם היום יומיות. עוז איננו מעוניין לתת לקורא תקוות שווא ועל כן הוא אינו שובר את חומות השתיקה אלא דווקא בוחר להגביהן ככל שעוברים העמודים. אווירת המחשכים הנוצרת ככל שמתקדמת העלילה עומדת בהתרסה אל מול השמש הקופחת שכביכול חושפת כל פגם, הניגודיות בין השתיים מצליחה להעביר לקורא תחושה של קלסטרופוביות מדכדכת הנשארת עימו עוד זמן רב לאחר תום הקריאה.
ספרו האחרון של עוז ,"בין חברים", כתוב בתמציתיות ובחסכנות, כמו קונדיטור מומחה שקל עוז כל פסיק ותג ובכך הוא העמיד לפנינו יצירה מרשימה שראויה לטעימה במנות קצובות פעם אחר פעם. מומלץ בחום!
עמוס עוז, בין חברים, כתר, 2011 166 עמ'.