ספרים לחזרת הש"ץ



הפער האדיר בין קצב התפילה המואץ והאינטנסיבי המאפיין את הימים הנוראים המצריך כושר רוחני ודבקות ראויים לציון לבין המציאות הרוחנית של מרבית המתפללים יוצר פער המצריך גישור. נראה שבבתי כנסת ספרדיים התשובה הינה פשוטה,: מרבים בשירים, משתפים את הקהל באמצעות שיטה בה כל מתפלל זוכה להוביל את התפילה בתורו ובכך למעשה נוצרת לכידות שאינה מאפשרת למחשבות לנדוד למחוזות רחוקים ובלתי קשורים בעליל (מבצעים ברשתות שיווק, או כתבה על בר רפאלי ששודרה בגיא פינס בערב החג). לעומת זאת, נוסח התפילה האשכנזי בו עיקר הנטל מוטל על מיתרי קולו המוגבלים של חזן המנסה לא פעם לשלב בין ביצועים הלקוחים מאולמי אופרה לשולחן שבת של הישיבה התיכונית בה הא למד מקשה מאוד על התפילה. מלבד זאת, קטעים רבים נאמרים בלחש ולמעשה דנים את המתפלל להיות נווד במחשבותיו המתרוצצות ללא הרף בין הקודש לבין החול.
בעיית הדבקות בבתי הכנסת האשכנזים איננה חדשה  והיא מתוארת בטוב טעם בהקדמה שכתב  הסופר ש"י עגנון לספרו, ימים נוראים (שוקן, תשל"ג):
"אותה שעה  שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם   מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם, החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ואת דמות היום. ועל זה היה דווה ליבי ועל זה געיתי בבכייה....יש אנשי דעת שאינם מסיחים דעתם אפילו שעה אחת מסגולת הימים, אבל מה יעשה האדם הפשוט שאין בו כוח לעמוד תמיד באותה המעלה שעומד עליה בשעה שהוא מתייחד עם קונו?"
לאורך השנים התעניינתי כיצד יהודים הרוצים להימצא בבית הכנסת אך אינם מצליחים להדבק במילות התפילה, ממלאים את חללי הזמן העצומים שטומנים בחובם תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. אלו שאינם בוהים בחלל או מתנמנמים כזקנים סיעודיים מציידים את עצמם לא פעם בחומרי קריאה שונים. שנים הייתי לוקח עימדי את ספרו של ש"י עגנון, "ימים נוראים", אולם עם השנים חשתי שהוא מייגע אותי ולמעשה הוא הופך לטקסט שאינו מפיח בי חיים, אלא  מהווה צל לשפתו  הסתומה והרחוקה של מחזור התפילה. החיפוש אחר חומרים מפיחי חיים וסקרנותי ההיסטוריונית מובילים אותי לפזול בין השורות ולראות אלו חומרים מביאים שאר המתפללים הפוקדים את בית הכנסת.
השנה הזדמנתי לקהילת קודש בית שמש. להפתעתי מרבית המתפללים כלל לא הביאו עימם חומרי קריאה אלה הם דווקא עשו מאמצים כנים לקחת חלק בתפילות היום. אולם, פה ושם הגיחו הספרים מנרתיקי הטליתות. למען האמת כיאה לקהילות שמרניות לא היו הפתעות שהפילו אותי מהכיסא, מרבית הספרים שבהם הבחנתי היו צפויים, אך לאנשים שאינם מן המגזר ולהיסטוריוני תרבות לעתיד יש ברשימה ערך מסוים. כמובן שמצאתי את ספרו המיתולוגי של ש"י עגנון, "ימים נוראים" , אשר ראה אור בשנות הארבעים של המאה ה-20 ולאחרונה זכה להוצאה מחודשת של הוצאת שוקן. לצידו ניצב ספרו הפופולארי של הרב בני לאו, "חכמים" (בית מורשה, 2006), שכבר מזמן הפך ללהיט מכירות בקרב הציבור הדתי המשכיל.  בין לבין היה ניתן להבחין בספריו של הרי"ד סולוביצ'יק, המהווים את המסד והטפחות של התיאולוגיה האורתודוכסית-מודרנית שהתעצבה לאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב. לצידם של ספרי ההגות היה ניתן למצוא ספרות קנונית שמעידה במידה רבה על שיוכו הקבוצתי של  הקורא. לדוגמא דמויות יותר ספיריטואליות עם נטייה חסידית יתפסו מתנענעים כלולבים עם ספרון תהילים בעוד שלמדנים ליטאים ימצאו דווקא רכונים על ה"שולחן ערוך" או על דף גמרא כאשר הם מהמהמים את מנגינות החג יחד עם החזן.
השנה הצטיידתי בספר דרשותיו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), "פניך אבקש" (המכון להוצאת כתבי הרב שג"ר, תשס"ח). הספר מאגד עשרות דרשות  שנישאו על ידו בישיבת הכותל בשנת תשמ"ב. הדרשות המאוגדות בספר אינן דרשות סדורות שנכתבו כדרשות  הנישאות בציבור,  אלא הן אסופה של כתבים וסיכומים שנאספו על ידי תלמידיו. מתוך כך הספר רווי בחזרות ולא פעם קשה למצוא את החוט המקשר אפילו בתוך הדרשות עצמן. יחד עם זאת הספר מאפשר להתוודע להגותו הייחודית והמרתקת של הרב  שג"ר המהווה שילוב מרתק בין השיח הפוסט-מודרני, מיסטיקה מבית מדרשו של הרב קוק  ולמדנות מעמיקה. על אף העניין הרב שהספר עורר בי, אופיו האקלקטי הקשה עלי מאוד, ולמעשה החיבור אינו בן לוויה המתאים לתפילות הימים הנוראים.
עייף ורצוץ  פניתי לחפש לי בן ברית אחר בספריית בית הכנסת. בין עשרות הספרים הנמצאים דרך קבע בבתי כנסיות צץ לו ספר מיוחד שתפס את עיני, "קומץ המנחה- דרשות על התורה של הרב חנוך רנטורי" (כתר, 1972) הספר שיצא לאור על ידי חתנו של המחבר ר' יעקב כ"ץ בשש מהדורות (!) מאגד עשרות דרשות על התורה שנישאו על ידי הרב רנטורי בפני הקהילה היהודית במינכן במשך קרוב לארבעים שנה. בשפה בהירה וקולחת המחבר יוצר מארג מהנה ומאתגר בין פרשיות השבוע, כתבי חז"ל והלכי הרוח של המחשבה המודרנית, ובמידה רבה לא המחשבה האינטלקטואלית אלא זו של התרבות הפופולארית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה-20. זהו ספר דרשות מן המעלה הראשונה המהווה בין לוויה מצויה לחזרות הש"ץ הארוכות של הימים הנוראים וגם כספר עיון משיב נפש לשבתות ומועדים.
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.  
  


תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001