עצמי עיניים חזק, ג'ון ורדון, כתר 2012



כבר כמה פעמים תיארתי בפוסטים קודמים, את תחושת אי הנעימות שעטפה אותי כאשר הקדשתי את זמני לקריאת ספרי מתח, הנחשבים לרוב כספרי טיסה נחותים. מחשבות טורדניות בדבר השעות היקרות שהולכות לאיבוד בחוסר תוכלת פגמו בהנאה ששאבתי מעצם הקריאה והפכו אותן לזירת מאבקים בין השתוקקות נפשית לראציונאליות. גם כיום לאחר שכבר כמה שנים אני נהנה מספרות מתח מידי פעם מתגנבים לראשי הספקות בדבר התוכלת שבקריאת ספרי מתח אשר לא פעם מלבד להכניס לראשי פחדים ומחשבות קרימינליות אינן תורמים רבות לאיכות חיי. אולם כבמגע קסם ברגע שאני מתחיל להתייאש מסוגת ספרי המתח, תופס אותי ספר מטלטל הגורם לי להתמסר בהנאה לספרות זו.
לאחר הצלחת ספרו הראשון, חשוב על מספר (כתר,2011), יוצא ורדון למסע נוסף שבמרכזו ניצב גיבורו הידוע,  דייב גראני, שוטר בגמלאות המנסה לחיות חיי שלווה אי שם בשטחים הכפרים של מדינת ניו-יורק, הנגרר פעם נוספת בעל כורחו להתחקות אחר רוצחים סדרתיים.
לאורכם של כ-600 עמודים בהם מתגוללת עלילת הספר,עצמי עיניים חזק (כתר, 2012) הקורא שוקע במעמקיה של  תעלומת רצח ההולכת ונעשת עכורה יותר ויותר. הבלש גראני אינו נזקק לאקדח והוא אינו קופץ מבניינים בוערים, במקום כלי נשק המאפיינים גיבורים כג'ימס בונד לרשותו של גראני עומד הגיון קר ויכולת ניתוח מרשימה המסייעים לו ליצור סדר בקרב מכלול אינסופי של פרטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, אולם אט אט הם  מקבלים משמעות והופכים לכדי תשבץ המתמלא לנגד עיניו המשתאות של הקורא. מלאכת המחשבת בה נרקמים הפרטים הופכים את ספרו של ורדון לחוויה מסעירה.
מסיבה לא ברורה בוחר ורדון לקטוע את הריתמוס העלילתי בתיאור יחסיו של גראני עם אשתו, מדלן. לצערי תיאוריו של ורדון נכתבים בצורה מגושמת ובכך הם יוצרים  דמויות פלקטיות שאינן מסייעות להתפתחותה של העלילה, אלא רק יוצרות מקטעים המדמים את הקריאה לאימון אינטרוואלים. היה מוטב לו ורדון היה מתמקד במה שהוא טוב בו, כתיבת ספרי מתח קצביים ולא סופר המנסה לכתוב פרוזה דרמטית אשר לבסוף הופכת לקשקוש סנטימנטלי. עורך טוב היה מוריד את הקטעים הללו ללא היסוס, אולם נראה שההצלחה המסחררת של ספרו הראשון וציפיית המו"לים לביצי זהב נוספות, הובילה לעריכה רשלנית שהשאירה עמודים כה רבים הכתובים בצורה  בוסרית המייגעת את הקורא.
לאחר שקצת ציננתי את האווירה נשוב לספרו של ורדון, עצמי עיניים חזק, המהווה מותחן מרתק וסוחף, עד לכדי כך שבמהלך הקריאה קמתי מספר פעמים לבדוק שאכן דלתות ביתי נעולות ושאף פסיכופת לא מביט בי מבעד לחרכי התריסים. מההיבט התחושתי הקריאה בספר דומה לצפיה בסרט מטלטל בו אינך יכול לחשוב על דבר מלבד ההתרחשויות על המסך. ברוח חג הפסח שעבר זה עתה, אילו היה הספר רק מטלטל דיינו, אולם ספרו של ורדון מצליח גם להאיר נקודה בעלת משמעות ביחסנו עם הסובבים אותנו.
 מרבית הידע שאנו יודעים על הסובבים אותנו מבוסס על סיפורים שהם מספרים לנו, בלי שיש בידנו יכולת לאמת את המידע. כך לא פעם נוצרים בעיני רוחנו דימויים שכל קשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בהחלט. דמיונות שווא מעין אלו מלווים לא פעם אמירות כמו: "הם היו זוג כל כך נחמד, אני לא מבין מדוע הם נפרדו" או "הוא היה ילד תמים, איך הוא הסתבך כך" ועוד כהנה וכהנה אמירות כנף חסרות משמעות. כאשר חושבים על כך לעומק את הזוג הנחמד ראינו רק באירועים בהם חייכנו הרבה ושוחחנו מעט  והילד שנראה כה תמים בדרך כלל עבר מחדרו לסלון ובחזרה בלי שהחליף עימנו מילה מלבד הנהון קצר וחסר משמעות.  כך שלמעשה עיקר הידע שיש לנו על הסובבים אותנו הינו למען האמת סיפור אנו תווים בעצמו תוך הסתייעות בפרטים הנוחים לנו לצורך בנייתו כנרטיב העולה בקנה אחד  עם התבניות שיש לנו בראש לגבי יחסים בין בני אדם. בספרו מצליח ורדון, כמו יוצרים מוכשרים נוספים כדוגמת סרטו הנפלא של בריאן סינגר,"החשוד המיידי" (1995), לערער את ההנחות המוקדמות של הקורא ולהראות לו עד כמה הוא אינו יודע, ועד כמה הוא שבוי בהנחות שמקורן ברצון האנושי ליצור סדר ולו מוטעה במציאות הכאוטית בה הוא חי. לאחר קריאת הספר, חשבתי עד כמה מעט אני מכיר את הסובבים אותי, וכיצד פעמים רבות אני משלים את החסר באמצעות הנחות דמיוניות השאובות מעולמי הפנימי. ההכרה בחוסר הידיעה לגבי הסובבים אותנו יכולה להוביל לשיתוק ולפחד אך אם לוקחים אותה כחלק מעובדות החיים ומחוקי המשחק של העולם בו אנו חיים היא מאפשרת התבוננות  מתוך נקודת מבט של ענווה והכרה במגבלתו של האדם לדעת מה סובב אותו.
כמובן שזו אינה תובנה מהפכנית, אולם יחד עם זאת שילובה של התובנה בספר מתח מהווה עבורי שילוב בין חוויה חושית לכמיהה לתובנות אינטלקטואליות ובכך למעשה הופך ספרו של ורדון, לספר מתח מהסוג שאני אוהב לקרוא ולהקדיש לו את שעותי.
לסיכום, עצמי עיניים חזק, הוא מותחן סוחף ששווה את שעות הקריאה המוקדשות לו. יש לצרף אליו הערת אזהרה שמשום שהוא כתוב בצורה כה קצבית, עליכם להתחיל לקרוא בו כאשר אתם יודעים שיש לכם מספיק זמן כדי להתמסר אליו ולקרוא בו ברצף.


תגובות

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה