דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך מאי, 2013

ג'ון גרישם, הערעור, מודן 2008

עם כניסתם של ערוצי הלווין והכבלים לפני כשני עשורים לשוק הטלוויזיה הישראלית לוח המשדרים הטלוויזיוני השתנה ללא היכר.  לפתע את מקומם של קישקשתא וערב חדש תפסו סדרות אמריקאיות נוצצות. דרמות מסמרות שיער, סדרות משטרה המתחקות אחר תחנות עמוסות פושעים מסתוריים וגולת הכותרת סדרת החקירות ובתי המשפט "חוק וסדר" המצליחה בעשרים השנות האחרונות,  לרגש מיליוני צופים מרחבי העולם עונה אחר עונה.  בין רגע נכנסו לסלון ביתנו אולמות משפט ספונים בעץ משובח, שבחללם מתחוללות דרמות קורעות לב ומורטות עצבים. הסדרה  ובנות דמותה הצליחו  להציב רף גבוהה לספרות המתח המשפטית, שלפתע נצרכה להתמודד עם תחרות קשה על ליבו של האדם המחפש מפלט מחיי היום יום העוטפים אותו.  הרגשתי באופן מובהק  את ההתמודדות בין השתיים כאשר קראתי השבוע את ספרו של ג'ון גרישם, הערעור (מודן,2008). הספר הינו  ספרו העשרים במספר של גרישם הידוע כאחד מסופרי המתח המצליחים בכל הזמנים, שספריו עובדו לסרטים וסדרות עטורות פרסים. במרכזה של העלילה ניצב ערעור המוגש לבית המשפט העליון במדינת מסיפיפי, וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי חייב תאגיד ענק לשלם

ספר בריכה

בחופשת הקיץ של סוף כיתה ו' נסעתי לנופש בן שבוע אצל חברים של הורי בכפר תבור, מידי בוקר היינו לובשים בגדי ים ורצים לבריכת היישוב. בעודי מנסה להתרגל לשמש הקופחת ולריח הכלור, שני ילדיהם שהיו צעירים ממני בשנה כבר שחו במרץ במימיה העמוקים של הבריכה. אני לעומתם נכנסתי בהססנות דרך הסולם לאזור הרדוד שבבריכה, אט אט היו רגלי במים ולאחר שהמים כיסו את מותני התחלתי לנוע באופן מסורבל לעברה השני של הבריכה הראש יצא ונכנס בחוסר התאמה לתנועות, ולכן בלעתי מי כלור קרירים שגרמו לי להשתעל קלות. כשהגעתי לאחר זמן ממושך שנראה בעיני כנצח לקצה השני של הבריכה, הביטו עיני בשתי רגליים שעירות, שזופות וחזקות, הן היו שייכות למציל שהביט בי בעיניים זועפות: "אתה האורח הירושלמי, תעשה טובה תישאר ברדודים", אמר והפנה ממני את מבטו המאוכזב אל עבר המתרחצים השזופים שהשתעשעו במי הבריכה הקרירים. הייתי המום ומושפל מדבריו וחברי הצעירים ניסו לנחם אותי ולהראות לי שניתן להינות גם באזור הרדוד. על אף נסיונותיהם הנוגעים ללב נצרבה בתודעתי ההכרה שכמו ירושלמים רבים, אינני נמנה עם השחיינים ועל כן על פי רוב אני מעדיף את הכסא

אריאל צבר- גן העדן של אבי, שוקן 2009

כשהייתי בכיתה ג' נסגר בית הספר השכונתי בו למדתי,  בעקבות זאת נאלצתי לצאת מהשכונה ולהסחב באוטובוסים לבית ספר "דוגמא עוזיאל" ששכן בסמיכות לשוק מחנה יהודה בירושלים.  היציאה מהאזור המוכר הובילה לכך שלפתע הכרתי ילדים שלא היו חלק מנוף שכונת ילדותי: היו בינהם ילדי שמנת המשתייכים לאצולה הירושלמית המתגוררת בשכונות טלביה ורחביה וילדים למשפחות מעוטות יכולת שהתגוררו בסימטאות הקרובות לשוק הססגוני של שכונת מחנה יהודה. ערב רב של ילדים רועשים וגועשים המייצגים את הפסיפס הצבעוני  של עיר קולטת עליה, על פי רוב לא הרגשתי בהבדלים ביננו, עד לכיתה ז' עת החלה עונת הבר מיצוות. באירועים אלו נפתחו בפני תרבויות שלא הכרתי: שירים בפרסית, מוזיקת מועדונים ומעל הכל להקה שביצעה ריקודים ושירים בכורדית. על אף  מרחק השנים, אני עדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה בי עת שמעתי לראשונה את קולו הייחודי של ה"זורנה" החליל הכורדי המלווה בתוף רועים גדול. הריקודים שלוו לתיפוף היו נראים לי כאחוזי כישוף, מעין שמחה שלא ראיתי מעודי. לאחר מכן קניתי לי כמה קסטות של מוזיקה כורדית באחת מחנויות הקסטות בשוק, ומצא