חפש בבלוג זה

ג'ון גרישם, הערעור, מודן 2008



עם כניסתם של ערוצי הלווין והכבלים לפני כשני עשורים לשוק הטלוויזיה הישראלית לוח המשדרים הטלוויזיוני השתנה ללא היכר.  לפתע את מקומם של קישקשתא וערב חדש תפסו סדרות אמריקאיות נוצצות. דרמות מסמרות שיער, סדרות משטרה המתחקות אחר תחנות עמוסות פושעים מסתוריים וגולת הכותרת סדרת החקירות ובתי המשפט "חוק וסדר" המצליחה בעשרים השנות האחרונות,  לרגש מיליוני צופים מרחבי העולם עונה אחר עונה.  בין רגע נכנסו לסלון ביתנו אולמות משפט ספונים בעץ משובח, שבחללם מתחוללות דרמות קורעות לב ומורטות עצבים. הסדרה  ובנות דמותה הצליחו  להציב רף גבוהה לספרות המתח המשפטית, שלפתע נצרכה להתמודד עם תחרות קשה על ליבו של האדם המחפש מפלט מחיי היום יום העוטפים אותו.  הרגשתי באופן מובהק  את ההתמודדות בין השתיים כאשר קראתי השבוע את ספרו של ג'ון גרישם,הערעור (מודן,2008). הספר הינו  ספרו העשרים במספר של גרישם הידוע כאחד מסופרי המתח המצליחים בכל הזמנים, שספריו עובדו לסרטים וסדרות עטורות פרסים.
במרכזה של העלילה ניצב ערעור המוגש לבית המשפט העליון במדינת מסיפיפי, וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי חייב תאגיד ענק לשלם דמי חבות ופיצויים לתושבי עיירה שסבלו מסרטן בעקבות זיהום מקורות המים שלהם. הספר מגולל את התככים והמזימות שמפעיל התאגיד על מנת להתחמק מתשלום הקנס וכיצד במהלך מסלול ההתחמקות הוא  לא מהסס לרמוס כל חלקה טובה בדמוקרטיה האמריקאית. במסגרת העלילה גרישם מציג לקורא כעשר דמויות מרכזיות ועשרות רבות של דמויות משנה, היוצרות  תחושה של מסיבת קוקטייל לא מוקפדת, בה המארח מנסה להכיר בין נוחי דנקנר לבין עובדת הניקיון מהקניון הסמוך. העומס הרב מקשה מאוד על הקריאה ולא פעם חשתי ורטיגו ועייפות מרובה, אם לא די בכך כל הדמויות בספר היו חסרות ובמידה רבה שבלוניות וצפויות. אם כן אפשר להבין שהספר אינו מהווה יצירה ספרותית ראויה לציון.
למען ההגינות אומר שבאתי לקרוא מותחן משפטי ולא ציפיתי לספרות עמוקה עמוסה במטאפורות ודמויות עומק. אלא  ציפתי לחוויה קיצבית ומפתיעה שתסחוף אותי, ממש כמו שמותחן אמור להיות. אולם גם בקטגוריה זו הספר הינו בינוני מאוד, העלילה צפויה ובמידה מסויימת באנלית במסריה ובחד הגווניות שלה המחלקת את העולם לטובים ורעים באופן דיכוטומי, ממש כמו נאום בחירות של ג'ורג' בוש הבן.
לסיכום, כל חובב ספרות יודע שכתיבת ספרות (לענייננו גם מותחנים הינם ספרות) שונה במהותה מכתיבת תסריטים לסדרות וסרטים. וזאת משום שיש להשקיע יותר בעיצובן של הדמויות ובתיאורה של סביבת ההתרחשויות שצריכות לעלות בדמיונו של הקורא ולא להיות מוגשות לו כפיצה מחוממת מעבר למרקע הטלוויזיה. לצערי הרב גרישם כשל במשימה זו כשלון חרוץ תוך שהוא מוציא מתחת ידיו יצירה שאין בה לא טעם ולא ריח. עדיף לקורא להניח את הספר מידיו ולפתוח בהנאה את אחד מפרקיה המעולים של הסדרה "חוק וסדר" ופשוט להתענג על דרמת בתי משפט מהוקצעת הבנויה לתלפיות. ובכך בארבעים וחמש דקות מרוכזות לעבור חוויה של התרגשות והנאה שאותן לא חוויתי בכל 600 הדקות שהשקעתי בקריאת ספרו של גרישם.

ג'ון גרישם, הערעור, הוצאת מודן, 2008 , תרגום: אינגה מיכאלי, 360 עמ'

ספר בריכה



בחופשת הקיץ של סוף כיתה ו' נסעתי לנופש בן שבוע אצל חברים של הורי בכפר תבור, מידי בוקר היינו לובשים בגדי ים ורצים לבריכת היישוב. בעודי מנסה להתרגל לשמש הקופחת ולריח הכלור, שני ילדיהם שהיו צעירים ממני בשנה כבר שחו במרץ במימיה העמוקים של הבריכה. אני לעומתם נכנסתי בהססנות דרך הסולם לאזור הרדוד שבבריכה, אט אט היו רגלי במים ולאחר שהמים כיסו את מותני התחלתי לנוע באופן מסורבל לעברה השני של הבריכה הראש יצא ונכנס בחוסר התאמה לתנועות, ולכן בלעתי מי כלור קרירים שגרמו לי להשתעל קלות. כשהגעתי לאחר זמן ממושך שנראה בעיני כנצח לקצה השני של הבריכה, הביטו עיני בשתי רגליים שעירות, שזופות וחזקות, הן היו שייכות למציל שהביט בי בעיניים זועפות: "אתה האורח הירושלמי, תעשה טובה תישאר ברדודים", אמר והפנה ממני את מבטו המאוכזב אל עבר המתרחצים השזופים שהשתעשעו במי הבריכה הקרירים. הייתי המום ומושפל מדבריו וחברי הצעירים ניסו לנחם אותי ולהראות לי שניתן להינות גם באזור הרדוד. על אף נסיונותיהם הנוגעים ללב נצרבה בתודעתי ההכרה שכמו ירושלמים רבים, אינני נמנה עם השחיינים ועל כן על פי רוב אני מעדיף את הכסאות המקיפים את הבריכה מאשר את מימיה.  
בכל פעם שאני הולך לים או לבריכה לצד אריזתו של הציוד הסטנדרטי המתפרס על פי רוב על פני שלוש-ארבע שקיות הכוללות חצי מתכולתו של הבית אני מתלבט איזה ספר לקחת עימי. לפעמים אני נותן לעצמי קרדיט רב מדי ואז אני לוקח ספר מורכב,לרוב ספר עיוני, שמסייע לי להירדם חיש מהר על כיסאות הפלסטיק הנמוכים ולחזור הביתה עם צוואר תפוס וגב דואב. אולם בשנים האחרונות אני מתחיל להיות מודע לעצמי יותר ויותר ולכן חף מיומרות אני לוקח עימי מותחן סוחף, השנה פתחתי את עונת הרחצה עם ספרו של לי צ'יילד, אין מה להפסיד (כנרת-זמורה ביתן,2010).

צ'יילד הוא מחבר מותחנים בריטי המתגורר בארה"ב, במכז ספריו ניצבת דמותו של ג'ק ריצ'ר, פנסיונר צבאי המשוטט ברחבי ארה"ב ובאורח פלא חושף פרשיות שונות של פשע ורשע הדורשות את התערבותו. ריצ'ר איננו איש של ערים גדולות ועל כן עלילותיו מתרחשות  בשוליה ההזויים של המעצמה האמריקאית. עיירות קטנות וחסרות שם, בהן תושבים חשדנים הודפים זרים בברוטאליות, על מנת להסתיר סודות אפלים מעברם. ריצ'ר המתגלה כעקשן כפייתי יוצא למסע של גילויים המשאיר על פי רוב עשרות גופים מרוסקים הזוכים לחוות מנחת זרועו. בספרו הנוכחי מגיע ריצ'ר לשתי עיירות בקולרדו: הופ ודיספייר, אשר מתחמת לחזותן הרגועה והמנומנמת מסתתרים סודות המתגלים בהדרגה ויוצרים עניין רב בקרב הקורא.
 זהו הספר השלישי  פרי ידיו של צ'יילד שאני קורא לאחרונה  ולמען האמת ישנם יותר מדי מוטיבים החוזרים על עצמם בספריו (תיאורי קטטות הברים, אמירות שנונות ורומנים צפויים), החזרות נותנות תחושה שכבר קראתי את הספר בעבר ואני נמצא במרכזו של טיפול לשיפור הזיכרון. על אף התחושה הקשה שבסרט הזה כבר הייתי, מצליח צ'יילד בספרו , אין מה להפסיד, ליצור עלילה קצבית וסוחפת ופעמים אף מפתיעה. נכון זוהי איננה יצירת מופת בלשית וגם לא מותחן ראוי לציון, אולם יחד עם זאת צ'יילד הצליח להוציא מתחת לידיו מותחן בריכה מהנה, שאינו דורש הרבה מהקורא מלבד היסחפות קלה לתוך נבכי העלילה. המשובים הקרירים של קולרדו, המתוארים בספר היו לי כבריזה רעננה שהפיגה את האוויר העומד והמהביל של הבריכה האילתית בה קראתי את ספרו. בקיצור, אין מה להפסיד, הינו ספר בריכה קלאסי שכדאי לתחוב אותו, או כל ספר אחר מסדרת ג'ק ריצ'ר, לתיק הבריכה שלכם לצידם של אבטיח קר ובקבוק צונן של בירה.  
לי צ'יילד, אין מה להפסיד, תירגמה: אסנת הדר, כנרת זמורה ביתן 2010, 430 עמ'
Lee Child, Nothing to Lose, 2008

אריאל צבר- גן העדן של אבי, שוקן 2009




כשהייתי בכיתה ג' נסגר בית הספר השכונתי בו למדתי,  בעקבות זאת נאלצתי לצאת מהשכונה ולהסחב באוטובוסים לבית ספר "דוגמא עוזיאל" ששכן בסמיכות לשוק מחנה יהודה בירושלים.  היציאה מהאזור המוכר הובילה לכך שלפתע הכרתי ילדים שלא היו חלק מנוף שכונת ילדותי: היו בינהם ילדי שמנת המשתייכים לאצולה הירושלמית המתגוררת בשכונות טלביה ורחביה וילדים למשפחות מעוטות יכולת שהתגוררו בסימטאות הקרובות לשוק הססגוני של שכונת מחנה יהודה. ערב רב של ילדים רועשים וגועשים המייצגים את הפסיפס הצבעוני  של עיר קולטת עליה, על פי רוב לא הרגשתי בהבדלים ביננו, עד לכיתה ז' עת החלה עונת הבר מיצוות. באירועים אלו נפתחו בפני תרבויות שלא הכרתי: שירים בפרסית, מוזיקת מועדונים ומעל הכל להקה שביצעה ריקודים ושירים בכורדית. על אף  מרחק השנים, אני עדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה בי עת שמעתי לראשונה את קולו הייחודי של ה"זורנה" החליל הכורדי המלווה בתוף רועים גדול. הריקודים שלוו לתיפוף היו נראים לי כאחוזי כישוף, מעין שמחה שלא ראיתי מעודי. לאחר מכן קניתי לי כמה קסטות של מוזיקה כורדית באחת מחנויות הקסטות בשוק, ומצאתי את עצמי מזמזם "דללה דללה". השנים חלפו והחוויה התעמעמה, עד לפני כחודשיים, כשקראתי את ספרו המיוחד של אריאל צבר, "גן העדן של האבי" (שוקן,2009).
אריאל צבר הוא עיתונאי אמריקאי בן לאב כורדי-יהודי, יונה צבר, אשר התגלגל מכפר נידח בכורדיסטאן  לשכונת הקטמונים בירושלים ומשם פילס את דרכו עד למעמד של פרופסור בכיר לארמית באוניברסיטת UCLA שבלוס-אנג'לס, קליפורניה. הספר הוא מסע גילוי בו הבן הסורר והמורד יוצא לגלות את מחוזוות ילדותו של אביו, מסע הגילוי יוצר מעין גשר בין תרבותי בין הבן השקוע בתרבות המערב לבין האב הנטוע עמוקות בכפר ילדותו השוכן  אי שם בהרי כורדיסטאן הרחוקים שנות אור משדרות הדקלים הנוצצות של לוס-אנג'לס. ביד אומן מצליח צבר  לתאר לקורא בן ימנו את מחוזות הילדות של אביו בהם יהודים מוסלמים ונוצרים חיים יחדיו במרומי ההרים, מתפרנסים מחקלאות וממסחר זעיר. עולם בו הנהר הקרוב  מהווה את קצה גבול עולמם הפיזי אך ראשיהם מסוחררים בסיפורים על שדים ורוחות ששמותיהם נלחשים כאשר הכפר מתכסה בעלטה מבעיתה עם רדת הליל.
בחלק השני של הספר מתאר צבר, את עקירתה של משפחת אביו מהכפר זאכו שבכורדיסטאן והגירתה למדינת ישראל הצעירה, שזה עתה הוכרזה.  ההלם התרבותי שבני המשפחה חווים עם הגעתם לחברה  המעלה על נס אתוסים חילונים עם זיקה מזרח אירופאית מובהקת, בה הדת ואמונותיה נתפסות כתפיסות פרימיטיביות, שיש להשריש. מלבד ההלם התרבותי שחווים מהגרים באשר הם תרבותם של הכורדים סווגה על ידי ההגמוניה האשכנזית כתרבות נחותה ופרמטיבית.    אל מול המציאות המדכדכת מתאר המחבר את אביו הסולל את דרכו אט אט אל מחוץ לשכונת העוני בה גרים הוריו. הודות לחריצותו הרבה מצליח האב יונה לרכוש השכלה. ידיעותיו הייחודיות בארמית מדוברת (שפתם של יהודי כורדיסטאן ההולכת ונכחדת במהירות)  הופכת אותו עד מהרה למצרך מבוקש בקרב  חוקרים בעלי שם בחוג לבלשנות. המפגש המחודש שנוצר בין יונה האקדמאי לבין מחוזות ילדותו, הינו מפגש מחודש המקפל בתוכו יחסי זרות ואהבה, המלווים את יונה כחוט השני לכל אורכה של הקריירה האקדמאית המפוארת שלו.
על אף הצלחתו האקדמית, התבססותו הכלכלית ונישואיו ליהודיה אמריקאית, קליטתו של יונה בהוויה המערבית איננה מלאה ושלמה. לאורך כל עמודי הספר המחבר מראה בהומור רב את זרותו של אביו להוויה האמריקאית הסובבת אותו. זרות שבשנות ילדותו של המחבר גרמה לו אי  נוחות רבה עד לכדי כך שהוא ניסה בכל מאודו לעמעם את העובדה שיונה הוא אביו. המהפך ביחסים שבין האב לבנו מתחוללים כאשר הבן, אריאל צבר,  מתחתן ומקים משפחה משל עצמו. עם הקמתו של התא המשפחתי מתעוררת בו  כמיהה לאביו ולמורשתו שעד כה נדחקו לקרן זוית.  אריאל, לא נשאר בכמיהתו אלא הוא יוצא למסע גילוי תרבותי, חוצה יבשות. במהלכו הוא פוגש את משפחתו בארה"ב ובישראל ואף מגיע פעמיים לעיירת הולדתו של אביו, ששינתה את פניה לבלי הכר במהלך שישים השנים שעברו מאז עזבו אותה יהודיה.
סיפורים משפחתיים עלולים להיות מיייגעים וטרחנים, עמוסים בשמות ופרטים שלא מתגבשים לכדי תמונה קוהרנטית. אולם ספרו של אריאל צבר, הינו יצירת מופת ספרותית. צבר מצטיין בכתיבה קולחת וזורמת המצליחה ללכוד רגעים נדירים של רגש ותחושה. יכולתו המרשימה לקחת את הקורא בין בקתותיה הנוטות לנפול של זאכו, הדירות החנוקות של שכונת הקטמונים בירושלים  ואולמות ההרצאות של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, ראויה לציון. הודות לרגישותו המיוחדת הקורא מתוודע לניואנסים חברתיים, לתחושות ולכמיהות ליבם של גיבורי הספר. אט אט נרקם לנגד עיניו אריג מפואר המחבר יחדיו אנשים,היסטוריה ותרבות, שעד כה לא לקחו חלק של ממש בשיח התרבותי בישראל, אלא להפך נדחקו לשוליים תוך שהם מתוייגים כתרבות נחותה.

לסיכום, מלבד ההנאה הרבה שהפקתי מקריאת הספר, גן העדן של אבי (שוקן,2009),  בסיום הקריאה נוכחתי לדעת עד כמה כתיבתו המרגשת ומלאת העניין של צבר פתחה בפני עולם, לתרבות שכמעט ולא הכרתי לעומקה אך יחד עם זאת היו לי אינספור דעות קדומות כנגדה. התחדדה בי ההבנה שדירוג תרבותי קטגוריאלי המסווג תרבויות מסויימות כנחותות ואחרות כנעלות, מהווה למעשה אמצעי למישטור הבא להנציח פערים ולשמר את ההגמוניה של התרבות השולטת. תוך שהוא מנתב את האדם לראיה חסרה של המציאות הסובבת ולמעשה לאובדנה של  החוויה המצויה במפגש לא שיפוטי עם תרבויות אחרות. עצם תרגומו של הספר לעברית, וההתייחסות הציבורית לה הוא זכה מהווה מסמר נוסף בארון הקבורה של  תפיסת  "כור ההיתוך" הבנגוריונית. אני מקווה שגם תרבויות אחרות שהושתקו במאמץ הלאומי לכונן תרבות לאומית אחידה ירימו את ראשם ויעשירו את השיח התרבותי בישראל,שהיום גם כן סובל מהשטחה אך הפעם לא על ידי סוכני שינוי לאומיים אלא דווקא על ידי בעלי קבוצות כוח כלכליות, המנחילות לנו תרבות קפיטאליסטית נבובה בכסות מערבית. אל מולם ספרו של צבר הוא מעין קרן אור באפלה המראה לנו שישנן גם דרכים תרבותיות נוספות שאינן מצוייות על האוטוסטרדות של תרבות המסחור המערבית.
My father's paradise,Ariel Zabar translation by Yoav Katz, 350 pages