דניאל סילבה, המחסל, זמורה ביתן, 2002


עם חטיפתו של אייכמן בשנות השישים של המאה הקודמת, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים חדר לתודעתם של מליוני חובבי ריגול מרחבי העולם. במשך השנים זכה אירגון הביון הישראלי לחשיפה רחבה במסגרת ספרות העיון. בתחילה בשל מגבלות הצנזורה פורסמו עלילותיו  בארה"ב אולם בשנים האחרונות גם בישראל ישנה עדנה לסוגה ספרותית העוסקת בהרחבה במבצעיו של המוסד הזוכים גם להבלטה בעיתונות המקומית. בין הספרים שראו אור לאחרונה וזכו להתברג במהירות בראש מצעדי המכירות ואף תורגמו לשפות זרות  ניתן למצוא את ספרו מיכאל בר-זוהר, היסטוריון חובב ריגול, "המוסד המבצעים הגדולים" ואת ספרו של העיתונאי והפרשן  יוסי מילמן, "מלחמות הצללים-המוסד וקהילות המודיעין".
לצידה של ספרות העיון התפתחה ספרות מותחנים המבוססת על פרשיות העבר המשמשות עבורה תפאורה לעלילות חדשות. מסוגה זו זכור לי בעיקר ספרו הקצבי והמרתק של מיודענו הסופר וההיסטוריוון, מיכאל בר זוהר, המרדף אחרי הנסיך האדום (זמורה ביתן, 1984) הסוקר את מסע הנקמות של המוסד אחרי מבצעי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ובראשם איש אש"ף עלי סלמה, הידוע כנסיך האדום. אני זוכר שאת ספרו של בר זוהר קראתי בימי התיכון בנשימה עצורה.  אולם בעקבות שורה של אכזבות חוזרות ונשנות מקריאת ספריהם  של טום קלנסי, דיויד בלדצ'י וגם של ג'ון לה-קרה שנראה לי מיושן להחריד, זנחתי את סוגת ספרי הריגול. למרות אכזבות העבר, אני  אוהב מדי פעם לחזור לסוגות שזנחתי ולתת  להם ניסיון נוסף (בכל זאת בכל עת נכנסים למעגל הכתיבה סופרים חדשים), לכן שמחתי למצוא את ספריו  של  הסופר, דניאל סילבה,  שלא היו מוכרים לי עד כה.
סילבה הינו סופר אמריקאי שכתב סדרת ספרים שבמרכזם ניצב סוכן מוסד בשם גבריאל אלון, היוצא לשורה של משימות חיסול ברחבי הגלובוס. הספר, המחסל, הינו הספר הראשון בסדרה במרכזו ניצב אלון בפני ניסיון לעצור רב מרצחים פלסטינאי היוצא למסע של טרור ואימה כנגד מטרות ישראליות ברחבי העולם וזאת על מנת לעצור את תהליך השלום שהחל עם הפלסטינאים. לאורך הספר ניכר שסילבה ערך תחקיר מקיף הן בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי והן במיפויים של האתרים בהם מתרחשת העלילה (פריז,אמסטרדם, ניו-יורק, תל אביב, ירושלים, לונדון ועוד מקומות רבים נוספים) התחקיר הנרחב מעניק לספר אמינות המהווה אבן יסוד בספרות הריגול. הצטערתי מאוד לראות שאת יכולת התיאור והדיוק של המקומות לא הצליח סילבה להעתיק לזירה האנושית, הדמויות המתוארות בספר בנויות בצורה סטריוטיפית ושדופה. סיפוריהם האישיים לא מצליחים להתעלות מעל לקלישאות נבובות המופיעות על פי רוב  בראיונות עומק של עיתון "פנאי פלוס". מלבד כמה הפתעות בודדות העלילה די צפויה, ונעדרת כל תיחכום. כלומר איש המוסד העומד במרכז העלילה, לא נצרך למאמץ מיוחד על מנת לזהות את היעד מספר אחת של המודיעין הישראלי, פעילותו  הכמעט מובנת מאליה הופכת את המדרף אחרי יעד החיסול לפרודיה. כפי שמחייב הז'אנר לקראת סוף הספר ישנן שתי תהפוכות מפתיעות, אולם ההפתעה משולה לויסקי איכותי המהול במיץ פטל מאיכות ירודה.
לסיכום, סיימתי את קריאת "המחסל" בתחושות מעורבות מחד סילבה ניכן ביכולת תיאור אך מאידך העלילה הינה פשטנית והדמיות חלולות וצופיות. אולם למרות הפגמים הרבים, הייתה לי חווית קריאה נעימה ואת שישים העמודים האחרונים של הספר קראתי ברצף, תוך שאני מעוניין להגיע לקו הסיום ולפענח את העלילה הצפויה עד תום. שלא כדרכי אינני יכול לתת קביעה חד משמעית, ייתכן שלקראת חופשת אוגוסט אשאיל  מהספריה ספר נוסף מסדרת ארי אלון ואראה האם סילבה מצליח להתעצב כסופר מותחנים מוערך או שמא יש לראותו כסופר עונתי ותו-לו.

דניאל סילבה, המחסל, תרגם: אהוד תגרי, זמורה ביתן,2002, 368 עמ'.



תגובות

רשומות פופולריות