חפש בבלוג זה

מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, כתר 2013


 

ישנן מלחמות הנכנסות לתוך חשבון דמים עלום, וישנן מלחמות המעצבות חברה ומשנות את פניה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים משתייכת לסוג השני מלבד אלפי ההורגים, עשרות אלפי הפצועים, ומעגל רחב של  משפחות שחייהן יצאו ממסלולן לעד, מלחמת "יום הכיפורים" מהווה נקודת שבר ששינתה את פניה של החברה הישראלית בכמעט כל ממד משמעותי בספרה הציבורית.  בממד הפוליטי, ההגמוניה המפא"ניקית נסדקה וכעבור ארבע שנים הועברו מושכות השלטון לידי הימין השולט במדינה מזה ארבעים שנה. בממד התרבותי, קם דור שאינו מאמין למנהיגיו ופונה לדרכים חדשות של יצירה והתבטאות הבאים לידי ביטוי בספרות, באומנות ובוודאי במוזיקה הפופולרית.
על אף מרחק הזמן השפעתה לא תמה או התפוגגה אלא להפך בכל שנה נחשפים בפנינו היבטים חדשים של הטראומה הלאומית ששינתה את החברה הישראלית. ערוצי הטלוויזיה מייחדים לה מישדרי טלוויזיה, סרטים, אולפנים פתוחים והוצאות הספרים מוציאות עוד ועוד ספרים הדנים בה כמעט מכל זוית אפשרית. ההוצאות המרובות של ספרים וותיקים הרואים אור במהדורות חדשות או ספרים חדשים היוצאים חדשות לבקרים מעידים הן על העניין הציבורי שלא תם והן על חושיהם המחודדים של בעלי ההוצאות שזיהו את רעב לקחותיהם והם משביעים אותו מכל הבא ליד.
 
ספרו של מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, הוא עדות מצויינת לביטויים של השניים. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1982 ומאז ראה אור במהדורות נוספות היוצאות לציון השנים שחלפו מאז תום המלחמה (לא ראיתי חיילים שמחים 2003, חיילים שמחים אנשים לא כל כך-1987), מהדורתו הרביעית יצאה ממכבשי הדפוס  בשנת 2013  בה ציינה החברה הישראלית ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים. מישקה השתתף במלחמה כקצין האזנות ומעדותו האישית המלחמה היוותה עבורו חויה מעצבת. אולם חויה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי במאה שלושים וארבעה העמודים הכרוכים יחדיו בספרו. בינות  לשלל ההתרחשויות, התובנות הפילוסופיות, הציטוטים מפנחס שדה מסתתרים להם בצנעה שלושה עד ארבעה עמודים המתארים את המלחמה. ועל כן לקורא כמוני שרצה לקרוא זכרונות של חיילים ממלחמת יום הכיפורים מצפה אכזבה קשה. ההוצאה המחודשת של הספר כוללת אחרית דבר פרי עטו של בן דוד, נראה שבמבט לאחור המחבר מודע לפער שבין הכותרת לבין המציאות. והוא מנסה לתרץ זאת כדרכו בשלל תירוצים פסיכולוגיסטים המסבירים את הדחקתה של המלחמה כביטוי לפוסט-טראומה.  
עם סיומה של הקריאה אני יכול לומר בביטחה שבאחרית הדבר יש יותר ערך מאשר בספר עצמו, וזאת משום שבה ניתן להתחקות אחר הנרטיב שמבנה בן דוד בדבר התפתחותו האישית כאדם, כסופר וכאיש משפחה. אין ספק שהאיש חי חיים מרתקים עמוסים בחוויות, כמו כן הוא מצוייד באמביציה ובאומץ הלוקחים אותו בכל מספר שנים למרחבים חדשים ומחודשים. פעמים הוא חוקר ספרות, פעמים פילוסוף , פעמים סופר ופעמים משורר. כמרגל מיומן (בן דוד שירת במוסד שנים ארוכות) הוא מצליח להיטמע בשטח ולתת לסובבים תחושה שהוא בן בית בממלכתם. אולם מבט מפוכח, שאינו מתפתה אחר הכסות לבדה יגלה שמתחת למילים הגדולות יצירתו מסתירה עלילה קטועה וחסרה בה הקורא אינו מבין מימינו ומשמאלו.
לסיכום,  אינני מבין מדוע בשנות השבעים הספר התקבל בתרועות ניצחון, ייתכן שהייתה בו חדשנות לזמנו אולם ממרחק הזמן זהו רומן מבולבל ומשעמם שמידי פעם מגיחות ממנו תובנות משעשעות שניתן במקרה הטוב לאגד אותן  במדור קולה של אמא המצוי בכריכת ירחון החיילים "במחנה". כמו ספרים רבים שהיו בשורה לשעתם גם ספרו של בן דוד צריך להיות נחלתם של חוקרי תרבות וספרות, אולם לדעתי הוא איננו  מעורר עניין בקורא בין דורנו. אני משער שהתחבטויות הנפש בהם מצוי בן דוד הקרוע בן רצונו להיות סופר פרוזאי לבין דימויו הציבורי כמחבר מותחנים (כדוגמת ספרו ,תחנה אחרונה אלג'יר שסוקר בבלוג זה) הוביל לכך שהוצאת כתר נעתרה לבקשתו  והדפיסה פעם נוספת את ספר הביכורים שלו. אני מוכרח לציין שאני מעדיף את בן דוד מחבר המותחנים מאשר את בן דוד הפרוזאי המסתובב סחור סחור כספינה ללא קברניט בדרך לגילוי עצמי.  
 

מרגל בחורף, מיכאל בר זוהר, ידיעות אחרונות 2013


 

בימים אלו ניצב הסופר והחוקר מיכאל בר זוהר בחזית המאבק על שמו הטוב, וזאת בעקבות תביעה שהגיש נגדו העיתונאי רונן ברגמן. בתביעתו טוען ברגמן שבר-זוהר והעיתונאי ניסים משעל העתיקו חלקים נרחבים מתחקיריו ושילבו אותם בספרם, המוסד המבצעים הגדולים (ידיעות אחרונות, 2010), ללא ציון שם המקור. או במילים אחרות ברגמן מאשים את בר זוהר בגניבה ספרותית, מעיון בכתבות שהתפרסמו בנושא נראה שאין עשן בלי אש ותביעתו של ברגמן הינה שלב נוסף לאחר הסכם בוררות בו הוא זכה בסך 150,000 ₪ בגין השמטת העובדה שחלק ניכר מהספר מבוסס על עבודתו העיתונאית. אציין שתחושה דומה עפפה אותי עת קראתי את ספרו של העיתונאי ניסים משעל, הותר לפרסום (ידיעות אחרונות, 2011), שבעת קריאתו חשתי תחושות חוזרות ונשנות של דה-ז'ה-וו. נראה שתביעתו של ברגמן תגתגלגל בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט. בכל מקרה היא אינה  אינה מוסיפה כבוד לבר זוהר שבמשך שלושה עשורים קנה לעצמו חזקה בספרות הביון העברית.
בימים אלו בהם ההווה לוט בערפל נעים לשוב לימי הזוהר של העבר ולכן שמחתי למצוא בינות למדפי הספרים את המהדורה המחודשת של ספרו, מרגל בחורף, (ידיעות אחרונות, 2013). הספר ראה אור לראשונה לפני למעלה מעשרים שנה בהוצאת מעריב  וכיום זכה למהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות אחרונות. בעידן בו ספרים נשכחים במעמקי הוצאות הספרים  חודשים מעטים לאחר הגחתם ממכונות הדפוס, אין זה דבר מאליו שמותחן-ריגול של סופר מקומי זוכה להוצאה מחודשת ועוד בהוצאה גדולה ומכובדת כמו הוצאת ידיעות אחרונות. נראה שההוצאה המוכרת כבעלת חושים עסקיים מפותחים לא טעתה אף הפעם ואכן ספרו של בר זוהר הינו מותחן ריגול טוב העונה על ציפיותיהם של חובבי סוגה ספרותית זו.
במרכזה של העלילה ניצב רב מרגלים רוסי בא בימים הנעתר לבקשתה של עיתונאית לחשיפה ולראיון עומק שיתאר את מעלליו. בעקבות הראיון מתחוללים שורה של מיקרי רצח מיסתוריים המכניסים את הקהילה המודיעינית בבריטניה למתח. לאורך הספר מנסה רב המרגלים לפענח מי עומד מאחורי הרציחות תוך שהוא מעלה באוב מקומות ואנשי קשר שהיו פעילים אי שם בשנות השלושים, עת הוא היה מרגל נועז המפעיל רשת סוכנים שפעלה בנבכי שירותי הריגול הבריטיים. השיבה בזמן מאפשרת לקורא להיחשף לצד חקירות הרצח המתקיימות בהווה להתוודע לאירועי העבר ולהחשף לאופני החדרת הסוכנים שאפיינו את אירגון המודיעין הסוביטי, ק.ג.ב. בין לבין הולך בר זוהר בנתיביו המוכרים של הז'אנר והוא משלב בכתיבתו מפנים עלילתיים, מרדפי התחמקות וכמובן רומן אחד או שניים המסייעים לקורא לשמור על עירנות.
הממד האותנטי של הספר זוכה לחיזוק משמעותי הודות לתיאורה של רשת קמברידג' שריגלה לטובת ברית המועצות בשנות השלושים של המאה העשרים. ובמיוחד לתיאור  מעלליו של המרגל הסובייטי, קים פילבי, שהצליח להתברג בעמדות מפתח בשירות הריגול הבריטי ולהעביר למפעיליו הרוסים מידע שלא יסולא בפז עד לחשיפתו ובעקבות כך לבריחתו הנועזת לברית המועצות. השימוש בדמויותיהם של אנשי הרשת ובראשם פילבי, מקנים לספרו של בר זוהר איכויות של ספרות ריגול במיטבה.
 
לסיכום, "מרגל בחורף", הינו מותחן ריגול העונה על הציפיות ומצליח לעורר עניין בקורא, גם 24 שנה לאחר נפילתו של מסך הברזל. הערה קטנה לסיום, ניתן היה לצפות מהוצאת ידיעות אחרונות שלרגל פרסומו המחודש של הספר תוסיף למהדורה החדשה ערך מוסף כלשהו, כדוגמת הקדמה מאת המחבר או אחרית דבר המתארת בקצרה את האירועים האמתיים העומדים מאחורי העלילה הדמיונית שתווה בר זוהר. הוספות מעין אלו עולות בקנה אחד עם מפעלו הספרותי של בר זוהר המשלב בין כתיבה בדיונית לבין כתיבה היסטורית המושתת על תחקיר מעמיק.
מיכאל בר זוהר, מרגל בחורף, ידיעות אחרונות, 2013, 302 עמ'
(הוצאה מחודשת לספר שראה אור בספריית מעריב בשנת 1992, 299 עמ').
 

 

הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות- ניר ברעם יוצא למסע בשבעת המדורים

צל עולם / ניר ברעם



תוצאת תמונה עבור אם תרצומאז ימי קדם  מוסדות תרבות וקרנות צדקה היוו אמצעי ליצירת מוקדי השפעה בקרב חברות יריבות. הגימנזיום היווני בליבה של ירושלים בתקופה החשמונאית, בתי היתומים של המיסיון הנוצרי בירושלים וביפו בראשית המאה ה-19 ועוד ועוד. במהלך המלחמה הקרה שיטת ההשפעה העקיפה הפכה  לאומנות, משני צידיו של מסך הברזל הוקמו אינספור ארגוני תרבות וסחר שכל תכליתם הייתה לחזק את יכולת ההשפעה של הצדדים בקרב סוכני שינוי בקרב הצד השני. הניסיונות להשפעה הדדית היו כה שקופים עד לכדי כך שתפקיד הנספח התרבותי בשגרירות היה שם נרדף לסוכן חשאי המפעיל רשת של סוכנים מעבר לקווי האויב. לאחר נפילתו של מסך הברזל ב-1989 השיטות הישנות לא נעלמו אלא השתכללו והפכו לקשות יותר לגילוי ואיתור. לאחרונה שיטות אלו נחשפו בקול תרועה רמה בעקבות הקמפיין הציבורי שניהלה תנועת "אם תרצו" כנגד הקרן החדשה לישראל שלטענתם מהווה זרוע של ממשלות אירופאיות לטובת קידומו של שיח דמוקרטי-ליברלי העולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהן. אני חש רתיעה עמוקה מציד המחשבות שמובילים הקמפיינרים של "אם תרצו".יחד עם זאת הקמפיין סייע בהארת עובדות ידועות שאינן זוכות להתייחסות רצינית בציבוריות הישראלית. כאשר שאלת השאלות הינה, מי באמת מושך בחוטים ומוביל את השיח הציבורי בחברה הישראלית שלכאורה מתנהלת על פי עקרונות של דמוקרטיה ושוק חופשי.

סוגיה זו ניצבת במרכז ספרו החדש של הסופר הישראלי, ניר ברעם, צל עולם (עם עובד, 2013). בספרו בוחן ברעם תהליכים חברתיים שכביכול מתחוללים באופן טבעי אך לאמיתו של דבר הן מנווטים על ידי כוחות שלא תמיד יודעים מה יהיו ההשלכות הסופיות של מעשיהם.

ספרו של ברעם נע על פני שלושה צירי עלילתיים שבסופם מתמזגים זה בזה. האחד, סיפורו של גבריאל מנצור המסופר בגוף ראשון ומתאר את דרכו של צעיר ישראלי החובר לאיש פיננסים אמריקאי ומקים עבורו קרן לעידוד הדמוקרטיה והשלום בישראל. אט אט מתגלה שהקרן מהווה כר למפגשים בלתי אמצעים בין יזמים לאנשי ממשל ובכך למעשה מסייעת בקידומם של אינטרסים עיסקיים בכסות ערכית. מנצור התמים חובר לקבוצה של יזמים המתעשרים במהירות הודות ליכולתם לתווך במגוון רחב של תחומים החל מתחמושת למורדים בקונגו וכלה בייצוא תפוזים לארה"ב. כצפוי תמימותו של מנצור הולכת ונעלמת והוא נשאב לסבך המאורעות עד טשטוש מוחלט של מקומו כאינדבידואל בתוך הסבך החברתי.  

תוצאת תמונה עבור הפגנות נגד הגלובליזציה
הציר השני, מתאר בגוף שלישי קבוצה של אנרכיסטים בריטים שבערב של שיכרות בפאב המקומי מעלים רעיון מופרך בדבר שביתה עולמית בה ייקחו חלק מיליארד שובתים. בשונה ממאות רעיונות שמבליחים מבעד לאדי האלכוהול, דווקא רעיון זה הופך לתוכנית של מרי חברתי. הודות לרשתות החברתיות והייאוש של מיליוני צעירים כמותם הרעיון קורם עור וגידים והופך בהדרגה לשורה של פעולות מחאה גלובליות הגובה את חייהם של אלפי פני אדם. הקבוצה הסהרורית הופכת בעל כורחה לקטליזטור לשורה של אירועים עולמיים המוציאות ממשלות ומוסדות פיננסים משלוותם. גם כאן הגיבורים אינם מצליחים לאמוד את גודל התמורה שהם מחוללים במעשיהם, ההופכים לתופעה גלובלית חסרת שליטה.

הציר השלישי בנוי כרומן מכתבים ומאגד עשרות מיילים בין שלושה שותפים בחברת ייעוץ אסטרטגית אמריקאית בעלת זרועות בכל רחבי העולם. החברה שחרתה על דיגלה את  קידומם של ערכים ליברלים ודמוקרטים מאבדת בהדרגה את זהותה ומקדמת למעשה גם משטרים שלמעשה כל קשר בינם לבין שיח הזכויות האמריקאי מיקרי בהחלט.  

ככל שהעלילה מתקדמת החוטים נכרכים זה בזה, ורוקמים יחדיו דפוס בו הגיבורים מובילים תהליכים שאין להם כל שליטה עליהם. כל אחד מהם פועל כמצופה ממנו בגזרתו הצרה, אולם התלכדותם של כלל המעשים מובילה למצב בו הגולם קם על יוצרו. דפוס זה בא לידי ביטוי גם בספרו הקודם של ברעם, אנשים טובים (עם עובד,2011) הסוקר את התנהלותם של אנשים מהצד הסוביטי והגרמני ערב מבצע ברברוסה. במהלך הקריאה הרהרתי שוב ושוב בספרה של חנה ארדנט, אייכמן בירושלים-דין וחשבון על הבאנליות של הרוע, (הוצאה מחודשת, בבל, 2000) ובתמונה המונומנטאלית של אייכמן נעול בנעלי בית, רכון על שולחן כתיבתו. רחוק מאוד מהדימוי הרצחני שניסה הקטגור להדביק לו לאורך המשפט. כך גם גיבוריו של ברעם, אנשים היוצאים לעמל יומם אך למעשה מובילים תהליכים הרסניים.
 בחירתו של ברעם בשלושה סגנונות כתיבה שכל אחד מהם מתאר נדבך אחר בעלילה, מעידה על יכולותיו הגבוהות באומנות הכתיבה. יחד עם זאת בשונה מספרו הקודם הספר הנוכחי היה קשה לקריאה והצריך השקעה על מנת לעקוב אחר בליל הדמויות והאירועים. 

 "צל עולם" ,הינו רומן ראוי לציון הן בתוכנו והן בצורתו, ואין ספק שהוא ממקם את ברעם כסופר המבטיח ביותר בספרות הישראלית הצעירה.  על אף שהספר לא קל לקריאה הוא נושא עימו  חוויה ספרותית גבוהה השווה את המאמץ המושקע בו.