חירות נזילה- הבגידה מאת הלן דנמור


לאחרונה אנו עדים לזרם הולך וגובר של  ספרים שעלילותיהם מתרחשות בעידן הטרור הסטלניסטי. כאשר הבולטת שבהם הינה סדרת המותחנים שחיבר הסופר הבריטי טום רוב סמית' : ילד 44, הנאום הסודיי וסוכן מס' 6.  בשטף זה ניתן למצוא גם את  ספרה של הסופרת הבריטית, הלן דאנמור, הבגידה (ידיעות אחרונות-2011). אני מאמין שבעידן שאחרי 9-11 בו הולכים ומצטמצמים זכויות הפרט, מתעוררים כהד עמום זכרונות בדבר  טרור ברוטאלי ובלתי מתפשר שהיכה בעשרות מילונים שסבלו מחיתתו של השלטון הסובייטי. כיום נוח לנו לחשוב שאנו רחוקים מימי הטרור כמרחק מזרח ממערב. אולם ההתנהגויות האנושיות הניצבות בבסיסו של עידן הטרור מעידות שחירות הינה דבר שברירי י היכול להיגזל במהירות. 

בספרה מתארת  דנמור את סיפורה של משפחה החיה בלינגרד: אנה-סייעת בגן, אנדרי- רופא צעיר ומבטיח ואחיה הצעיר בראשית.  השלושה  ששרדו את ימי המצור על העיר במהלך מלחמת העולם השניה מנסים  לשוב לשיגרה כאשר שדי העבר שבים אליהם באישון לילה, למרות הקשיים נראה שדרכם לשלווה יחסית סלולה. הם נהנים מעבודות קבועות, משיגרת יום, מדירה נאה ומבקתת נופש נעימה המצויה בסמיכות לעיר. אולם אירוע כביכול שגרתי המתחולל בוקר אחד הופך אותם באחת למשפחה הנאלצת לפעול במהירות על מנת לשרוד. הנינוחות מוחלפת במהירות לאימה צרופה הנפרסת על פני מאות עמודים. בה הגיבורים מנסים לשמור על צלם אנוש בעוד שכוחות החזקים מהם מאיימים לגזול את חירותם ואף את חייהם.

גיבוריה של דנמור הם גיבורים בעל כורחם שמציאות חייהם גלגלה אותם למערבולת של התרחשויות. הם לא היו לוחמי חופש, מוחם לא הגה ברעיונות גדולים, ידיהם לא הדביקו כרוזים בלילות אפלים ואוזניהם לא הקשיבו לנאומים חתרניים. אולם בימי שלטונו של יוזף סטאלין לא היה צורך בכל אלו על מנת להיקרא "אוייב העם" ומתוך כך להיזרק ממקום העבודה, להינתק  מסביבתך הטבעית ולמצוא את עצמך זרוק בתא מצחין באחד מאלפי מקומות הכליאה שבהם טובי בניה של רוסיה נרצחו ללא רחם. תחת ההגדרה של אויבי המהפכה ושליחים אימפריאליסטים נעצרו מהבולטים שבחברי המפלגה הקומוניסטית, אנשים ונשים שמסרו נפשם למען הרעיון של חירות הפועלים. בתוך זמן קצר הם הפכו מגאוותה של האומה לבנים חורגים המוסעים באישון לילה על פני מרחבים עצומים למחנות עונשין. העיתונות ותעשיית הסרטים סייעו לשלטון לבנות מיתוסים מופרכים של חברה הנאבקת על אחדותה, ושמות החתרנים השתנו בהם לצרכים הפוליטיים של ראשי השלטון. וכך חיש מהר הגיבורים של אתמול הפכו לאוייבים של המחר. בכך למעשה הוחדר בעם תחושה קבוע של פחד  ואימה מחד ואמונה בצדקת הדרך מאידך.

מצעד 1 במאי ברחובות תל אביב-1949
 תרבות השקר והכיסוי שהונהגה בברית המועצות באותם ימים היתה כה משומנת עד לכדי כך שהיא הפילה בפח רבבות קומוניסטים מרחבי העולם, שעיניהם טחו מלראות כיצד החלום הסוציאליסטי מחביא למעשה טרור רצחני. הפער בין האידיאלים הגדולים לבין המציאות בשטח מדגישה את הממד הטרגי המצוי בקיום האנושי כאשר לא פעם אנו עוצמים את עייננו על מנת לא לראות המציאות הפוגמת בתמונת העתיד שכה היינו רוצים לראות.
לסיכום, הבגידה הינו מותחן טוב וקצבי המצליח לסחוף את הקורא, ועל כן אני מתעתד לחפש ספרים נוספים פרי עיטה של הסופרת הבריטית המוכשרת הלן  דנמור. יחד עם זאת ריבוי נקודות המבט המרכיבות את הספר  השאירו בי תחושה שהרומן לא הצליח להעפיל לנקודת שיא. כמו כן בסיום הספר הרגשתי שהעלילה נקטעה בעיצומה ועל כן סיימתי את הקריאה בתחושה של החמצה.

הלן דנמור, הבגידה,תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, ידיעות אחרונות, 2011, 395 עמודים

Helen Dunmore, The Betrayal, 2010

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה