דרך הייסורים




בכל פעם שאני פותח ספר חדש אוחזת בי התרגשות מסוימת. ריח הדפוס, הדפים הדבוקים זה לזה ומעל הכול הציפיה למסע שבמהלכו אלך לאיבוד בסבך העלילה, אפליג בדימיונות ולבסוף אשוב בשלום לעולמי שלי עם כמה תובנות חדשות. פעמים רבות כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. מעבר לתחושת בזבוז הזמן ליבי יוצא אל הכותב שהוציא מתחת לידיו ספר גרוע ומרושל. אני חושב על לילות ארוכים בהם הוא היה רכון על מחשבו כותב בלהט את הגיגיו, מתלבט על קוצו של יוד ועל מקומו של סימן תחבירי כזה או אחר. אני רואה בעיני רוחי את כוסות הקפה החצי גמורות, את הטיוטות המונחות בערבוביה על שולחן הכתיבה, ואת השיחות הארוכות לעורך ולהוצאה. כל אלו מלווים בייסורי נפש וחיבוטי יצירה שסופם ספר כרוך  המאגד כמה מאות עמודים המוצעים למכירה בחנויות ממוזגות עם מוכרים ומוכרות המתעניינים יותר בעמלת המכירה מאשר בספרות. אין ספק זוהי "ויה דלרוזה" לא פשוטה. אך מה נורא לדעת שלאחר כל מסלול הייסורים לא ממתינה גאולה מנחמת לבאי עולם אלא דווקא ידיעה שלכל היותר היה זה מסלול גאולה אישי שגאל את הסופר מייסורי הכתיבה ודן את הקוראים לאומללות.

על מנת שאנשים ישרי דרך לא ייאלצו לקחת חלק במסלולי ייסורים מעין אלו, אני רוצה להציג שלושה תסמינים שבמידה ונתקלים בהם, יש להשליך את הספר במהירות מהיד ולברוח תוך זעקת קריאות אזהרה. לצערי נתקלתי בתסמינים אלו בשלושה ספרים שקראתי לאחרונה בזה אחר זה. האחד ספרה של הסופרת האמריקאית, לורי נלסון ספילמן, רשימת המשאלות (ידיעות אחרונות, 2014) שתורגם וראה אור לפני חודש ימים. השני, בלש זמני, נכתב על ידי בן ארצנו שאול בצר, גם הוא ראה אור  לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות. השלישי, "מיקי, אני מדברת אליך" (מודן, 2012) של איש הטלויזיה שי שטרן. את שלושת הספרים קיבלתי במתנה וכנראה שמי ששלח אותם אלי רצה לזכך את נשמתי וזאת משום שהוא חפץ שאתייסר בעולם הזה, ואצבור מתוך כך זכויות לעולם הבא.

התסמין הראשון, שפת רחוב נגישה ולא מאתגרת- הכתיבה  אינה כוללת  דימויים או שיח פנימי בין מקורות שונים. הגיבורים על פי רוב מלהגים בשפת היום יום פניני לשון מעולם הסלנג ותובנותיהם אינן חורגות מאמירות ניו-איג'יות כלליות שניתן למצוא במדורי עצות ב"זמנים מודרנים" בבלייזר או ב"את". השפה הלא מאתגרת מאפשרת קריאה מהירה הגובלת ברפרוף, ולכן גם לאחר דקות ארוכות קשה מאוד לשחזרולו תובנה אחת לרפואה  או את הציר המרכזי שסביבו נעה העלילה. בוודאי ובוודאי לאחר מספר ימים, בהם כל עלילת הספר הופכת למעין עיסה לא ברורה של דמויות ואירועים שאינן משאירות בך כל חותם.

דמויות לא אמינות הבנויות באופן שטחי ומרושל הנוטה לסטראוטיפים- כאשר איש העסקים מתואר כאיש קר מזג המכוון אך ורק למילוי מטרותיו וחברתו נוטה לעולם הרגש (רשימת המשאלות) אתה יודע שניצבת מולך קלישאה. זוהי תופעה מצערת התוקפת ספרים רבים, אולם בשלושת הספרים שציינתי הסינדרום תוקף דמות אחר דמות עד לידי כך שכאשר הדמויות נפגשות  למפגש מסכם  הקורא נתקף בסחרחורת של חוסר אותנטיות ושבלוניות ההופכים את הקריאה לבלתי אפשרית.

ציר עלילתי ידוע או פשטני- ב"רשימת המשאלות" ברור לכל כבר מהשליש הראשון של הספר, שהגיבורה תתאהב בעורך הדין המופקד על צוואת אימה ושהיא תשלים את משימותיה ותסיים את הספר בתובנה שכסף הוא לא הכל בחיים, אבל ממש נחמד שיש ממנו הרבה. ב"בלש זמני" פרשיית המשנה שבמרכזה גניבה של שמלות כלה יוקרתיות, נפתרת במהירות של פיסקה וחצי ובהסברים מבית מדרשו של ג'ינג'י גיבורה עטור התהילה של גלילה רון פדר. וב"מיקי אני מדברת עליך" כל פרשיות האהבים והחברות ברורים ומובנים ממש כמו מערכונים שחוברו על ידי מסיימי כיתה ו' בבית הספר המקיף ז' באשדוד. המכנה המשותף ברור, למחבר הייתה תובנה חשובה לחלוק עם הקוראים, הוא החל להסתבך עם העלילה ואז ההוצאה החלה להלחיץ לגבי לוחות זמנים, וככל שהלחץ גבר כך ירדו ככל הנראה חלקים מרכזים מהעלילה עד שנשארנו עם שלד עלילתי שרק דימיון עז יוכל להפיח בו חיים.

לסיכום, כבר זמן רב לא קרה לי ששלושה חיבורים גרועים דפקו על מפתן דלתי בזה אחר זה. ברגעים אלו יפה להיזכר במאמר הגמרא: "ראה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו". נראה שעל מנת להימנע ממקרים מעין אלו בעתיד, עלי כבר בשלב הרפרוף לבדוק האם הספר נגוע בשלושת התסמינים שמניתי ובמידה ואפילו מתגלה אחד מהם, להניח את הספר אחר כבוד בפח המחזור (על מנת לא לצער אדם אחר שעלול לקרוא בו) ולקוות שבגלגולו הבא הוא יזכה להפוך לחיבור בעל ערך.

לורי נלסון ספילמן,  רשימת המשאלות, תרגמה:  שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות, 2014, 376 עמ'
שי שטרן, מיקי אני מדברת אליך, מודן, 2012, 335 עמ'
שאול בצר, בלש זמני, ידיעות אחרונות, 2014, 219 עמ'

 

 

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001