חפש בבלוג זה

פארסה אינטלקטואלית


בארבעת העשורים האחרונים עמוס עוז ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית-אשכנזית בארץ הקודש. כתיבתו העשירה מתפרסת על פני מרחבי יצירה מרובים הכוללים סיפורים קצרים, רומנים עבי כרס, מסות פוליטיות ומאמרים על דמותה של מדינת ישראל ואזרחיה. מלבד יצירתו הזוכה לאהדה רבה בארץ (ספריו הופכים לרבי מכר היישר עם הוצאתם) ובעולם (עוז  הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר) סיפור חייו כולל במידה רבה תחנות ההופכות את עוז לדמותו של הישראלי המתפכח מתמימותו אך שומר על טוהר מידותיו ונשאר נאמן לחזון הדוגל בחברת מופת הקמה בארץ ישראל. ילדותו בירושלים, המעבר לקיבוץ, ההתפכחות מהחלום הסוציאליסטי ולאחר מכן סלילת דרך עקבית אל לב המיינסטרים הישראלי עם פזילה מתמדת לעולם התרבותי האירופאי וחיוך אוריינטליסטי לשכנינו הערבים. זהו סיפור שישראלים רבים המשתייכים לקבוצות השולטות בישראל יכולים לחוש כלפיו חיבה והזדהות. החיבה היתרה שחשים לעוז, מובילה אותו להיות המועמד הישראלי והנצחי לפרס נובל לספרות, להצבתו בראש רשימת רבי המכר ולראיונות חג בו בהן הוא מאיר את עייננו בתובנותיו לגבי עתידה של החברה הישראלית. נראה שמלבד עמוס התברכה משפחת עוז גם בבת כישרונית, פניה, העושה חיל בזכות עצמה. פניה, בתו של עוז התפרסמה כפרופסורית להיסטוריה של הרעיונות שרעיונותיה זוכים להיות מושמעים בקתדרות המפורסמות ביותר בחצי המערבי של העולם וכפובליציסטית פורה שמאמריה מתפרסמים התפוצה רחבה.
הודות לקרן פוזן, הפועלת רבות בתחום הנחלת היהדות כתרבות במערכת החינוך בישראל, חברו יחדיו שני המאורות לכתיבתה של מסה רעיונית. תכליתה של מסה זו כפי שמציגים אותה השניים הינה לבסס את הזהות היהודית על בסיס התרבות הכתובה המתחילה בתנ"ך וממשיכה עד ימנו אנו. מפעל  שאפתני זה ראה אור בשתי מהדורות. הראשונה בשנת 2012 במהדורה האנגלית בהוצאת אוניבריסטת ייל והשניה כשנתיים לאחר מכן בשפה העברית בהוצאת כתר.
הנושא העומד בבסיס הספר יכול בשקט לפרנס סידרה בת עשרה כרכים לפחות, אולם כפי שציינתי משפחת עוז הינה משפחה כשרונית שהסתפקה במסה מתומצתת בת 250 עמודים ובכעשרים עמודי הערות. ספרם נחלק לארבעה שערים עם שמות מסקרנים ומעוררי עניין: רציפות, נשים ומילים, זמן ואל-זמניות ושער מסכם החותם את שלושת השערים הראשונים בשם, "לכל איש יש שם"- האם ליהודים נחוצה יהדות?
הטענה המרכזית שהנחתה את הכותבים  היא שניתן לבסס זהות רציפה על בסיס עיון אינטלקטואלי ושיח מתמיד עם המקורות היהודים השונים. לדידם עצם העיסוק בשפה העברית על נדבכיה מהווה פעילות המעצבת את זהותם של יחידים וקהילות. כלומר, השפה היא מולדתם של היהודים ועל כן המשמעות המרכזית אינה טמונה בגנום או בפיסת קרקע כזו או אחרת, אלא במילים בהם ניתן להגות ,בטיעונים עימם ניתן להתווכח ובסיפורים אותם ניתן לספר לדורות הבאים וזאת ללא כל קשר למרחב גיאוגרפי או שושלות היסטוריות. אהבתם הרבה של השניים לשפה העברית מובילה אותם לשיטוט במרחביה האין סופיים של היצירה היהודית לדורותיה. במהלך השיטוט האב ובתו משוחחים את עצמם לדעת. נהנים זה מחוכמתו של זה, קורצים בבדיחות פנימיות, קוראים זה לזה בשמות חיבה ("הסופר שבנינו" ו"ההיסטוריונית שבנינו") ולמעשה מבלים בנעימים באחו הפורח של השפה העברית. פעמים ישנם סיפורים שהם בוחרים לצרף בעוד שאחרים מושלחים על ידם בקורטוב של התנשאות החומלת על שטות הנאמרת על ידי ילד שעדיין לא עמד על דעתו. פעמים רבות לאורך הקריאה היה נדמה לי שאני צופה בעל כורחי בזוג אוהבים הנהנים לשעשע זה את זו בשעשועי לשון ובחידודי מחשבה. כמו בשיחת אהבהבים הטיעונים אינם קוהרנטים והשיחה מדלגת לה באופן אסוציאטיבי ממרחב היסטורי למרחב היסטורי. חיש מהר הסתחררתי מן העושר שהורעף עלי, הטענות והטיעונים נשכחו מלבי וכל שנשאר לי היה המלל הממשיך כמו מנטרה עתיקה, המערסלת אותי  אל עבר עולם החלומות.
ככל הנראה ההנאה שבשיחה המחכימה הובילה את השניים לא פעם לכתיבתם של דברים תמוהים שכל אינטלקטואל מתחיל וכל שכן היסטוריונית בעלת שם צריכים לחוש מהם. אתן שלוש דוגמאות. הדוגמא הראשונה לקוחה מחלקו הראשון של הספר,בו מתארים השניים את שורשיהם האינטלקטואלים:
 "צמחנו מתוך דור מודרני של ספקנים מיוסרים כביאליק, כברנר, כשמואל יוסף עגנון, אשר נטשו את אביהם האלוקי ואולי בעיקר הרגישו שהוא נטש אותם" (32).
האם ניתן להגיד שש"י עגנון ששמר על אורח חיים של תורה ומצוות נטש את האל? 
 נראה שדימיונו של הסופר הצליח לטשטש את ההיסטוריונית ולמשוך אותה לאבחנות שלא היו ולא נבראו. ההיסחפות באה לידי ביטוי נוסף בשער השני של החיבור, בו מנסים הסופר וההיסטוריונית להמציא היסטוריה יש מאין בה לנשים ולגברים יש כביכול תפקידים זהים בעיצוב העולם הטקסטואלי. להלן ציטוט המאפשר הצצה נוספת לכתיבה היומרנית החפה מעובדות:
"הבנות בגיל שתים עשרה והבנים בגיל שלוש עשרה נטלו על עצמם אחריות מלאה למורשת הטקסטואלית" (59).
במשפט התמים הזה ישנם שני  פגמים עיקריים, האחד מנהג הבת מצווה לא היה מוכר בקהילות ישראל עד המאה ה-19 והשני, אותם מבוגרים צעירים לא התחייבו למורשת הטקסטואלית אלא למערכת החוק המעשית, רובם לא ידעו לקרוא והקריאה לא הייתה האלמנט המעצב אלא ההתנהגות הנורמטיבית של מחוייבות לקהילה וחוקיה.אלו הם רק שתי דוגמאות, אולם יש רבות נוספות בהם ניתן לראות שיבושים היסטורים  שנועדו ליצור נרטיב שיעלה בקנה אחד עם האג'נדה שעליה החליטו העוזים טרם יציאתם למסעם האינטלקטואלי.
מלבד אי הדיוקים ההיסטורים מבחינה אינטלקטואלית הספר מצליח לעורר שאלות נושנות ולהפנות למגוון רחב של דעות שחלקן פחות מוכר לקורא העברי. מראי המקומות המגוונים שבאופן מרענן כוללים גם הפניות לאתרי אינטרנט, למאגרי מידע לבלוגים ולפרוייקטים מגוונים האוצרים אוצרות גנוזים (פרוייקט בן יהודה, פרוייקט הפיוט ועוד) מאפשרים לקורא לפנות לאפיקי דעת ולהמשיך את השיח באופן עצמאי. יחד עם זאת הכותבים מבטלים במחי יד את המחקר המגוון והמעמיק שמתקיים במאתיים השנים האחרונות בדבר הקשר שבין מילים, זהות ותרבות. לכתוב על מילים וזהות בהקשר היהודי-נוצרי מבלי להזכיר את מאמרו של הגל העוסק בקשר שבין יהודה לטבטוניות הינו מתמיה, בעיקר שאת הספר חיברה היסטוריונית של הרעיונות המתמחה בתקופת הנאורות הגרמנית. התעלמות מוחלטת מכתיבתם הענפה של פילוספים כמו גאדמר ופוקו, מעלה תמיהות לגבי עומקו של החיבור ומידת הרלוונטיות שלו לשיח האינטלקטואלי של ראשית המאה ה-21, המושתת על פעילותם של הוגים אלו שבחנו לעומק את הקשר בין חברות למילים ואופני העיצוב הדו-סטריים של השניים. אם לא די בקוצר היריעה הפילוספית גם ההיסטוריונים לא ירוו נחת מהחיבור בשל הטעויות שציינתי לעייל וההפניה הדלה לספרות מחקר רלוונטית. לדוגמא איזכורו של שפינוזה בהקשרו החברתי ללא הפניה לספרו של ירמיהו יובל ,שפינוזה וכופרים אחרים (פועלים,1988)  ותקופתו או אי איזכורם של ההיבראיסטים העברים על עיצוב הזהות היהודית ואיזכור ספרו של אמנון רז-קרקוצקין, הצנזור העורך והטקסט (מאגנס, 2005) שהראה את הקשר בין התפתחות הדפוס לבין התעצבות התרבות העברית הטקסטואלית כפי שאנו מכירים אותה כיום הפתיעה אותי.
בספרה התרבותית השניים מתעלמים כמעט לחלוטין מהיצירה העברית הצעירה הדנה בזהות יהודית ולוקאלית מכיוונים שונים. איפה שירתה של יונה וולך? איפה שירתם של אלי אליהו ואלמוג בהר? המתכתבים בדרך מגוונת עם המקורות. האם ניתן לכתוב מסה רחבת היקף ולהמשיך ולהתבוסס עם ברנר, עגנון וביאליק עם הבלחות לעמיחי, זלדה ושלונסקי. זוהי עדות לכתיבה שמרנית שאינה מצליחה  להתעלות אל מעבר למרחבים שגידרה האליטה התרבותית בישראל. כתיבתו מצליחה להסביר מדוע עוז המוצג כהוגה דעות חתרני  האהוד על האליטות בישראל. כתיבתו מציגה ערכים שהם כביכול מייצגים פלורליזם חילוני, בעוד שלמעשה היא מבנה מדרוג תרבותי ברור תוך שהיא מעצבת נרטיב היסטורי שמסייע לתופעה החדשנית בה הוא לוקח חלק להיראות כאילו היא מבוססת מימים ימימה. את הנרטיבים שטווה עוז מופלא לקרוא כספרות אך הם מעוררים מבוכה כאשר הם מוצגים כהיסטוריה או כמשנה פילוסופית סדורה.
לסיכום, יהודים ומילים (כתר,2012),  יכול לצייד פסבדו-אינטלקטואלים במגוון רחב של מימרות ומקורות, אותם הם יוכלו לצטט וללהג בשיחות סלון מדושנות עונג המעוטרות במזונות מארצות רחוקות. הקורא יוכל לנגוס בשרימפס ובין נגיסה לנגיסה לדבר על המדרש התלמודי תנורו של עכנאי. ללהג על תרבות חז"ל ולתת ציטטות מברנר וביאליק. אכן חוויה תרבותית, שמאפשרת להרגיש טוב מבלעדי הצורך בהתעמקות של ממש. נראה שעוז ובתו בסוף ספרם חשו את התחושה שאני מתאר ועל כן בשונה מאינטלקטואלים המוכנים להאבק על דעותיהם, השניים חותמים את ספרם במילים (הלא עיבריות), "האט ער געזאגט!" (תרגום: אז הוא אמר!, מה איכפת לך?) אכן זו התחושה......
Amos Oz and Fania OZ-Salzberger,  Yale University press, 2012.

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, יהודים ומילים, כתר 2014

היורשת מדלהי, ויקאס סווארופ, אחוזת בית, 2013


התוודעתי לראשונה ליצירותו של ויקאס סווארפ (Vikas Swarup) לפני כשש שנים כאשר מצאתי את ספרו, נער החידות ממומבי (אחוזת בית, 2007) בספריית ספרי ההשאלה בבית חב"ד בקטמנדו. השילוב בין עלילת הספר לבין הנופים והצבעים שנגלו לנגד עיני נתן לי תחושה שאני מתהלך בין דפי הספר. הגיבורים צצו לנגד עיני  בכל סמטה או תחנת רכבת, ואת הספר קראתי בנשימה עצורה ובהנאה גדולה. לאחר ששבתי ארצה ראיתי את העיבוד הקולנועי וכמו פעמים רבות התאכזבתי משום שהדמויות נראו לי סטראוטיפיות והעלילה נכנסה לנתיב הוליוודי צפוי. לפני חופשת הפסח הגעתי לספריה שסמוכה לביתי על מנת להצטייד לספרים לקראת ימי החג והמועד הבאים עלינו לטובה. שמחתי לראות ספר חדש פרי עטו של סווארופ, היורשת מדלהי (אחוזת בית, 2013). בעת החזקת הספר עלו באפי ריחות הדל- באט ומרחביו של המזרח עלו בזיכרונותיי ולרגע הוציאו אותי מהקלחת הישראלית, במהרה הוספתי את הספר לערמת הספרים שלקחתי לביתי וחיכיתי לרגע שיזדמן לי להתמכר ולצלול בין דפיו.

במרכזה של העלילה ניצבת סאפנה סינהה, מוכרת קשת יום המכלכלת בקושי את אמה ואחותה הגרים באחד מרובעי העוני של ניו-דלהי. ביום בהיר אחד מגיח מיליארדר מזדקן המציע לה עסקה חלומית. עליה לעבור שבעה מבחנים שונים בהצלחה שלאחריהם תזכה לעמוד בראש האימפריה הכלכלית שבנה. למרות המופרכות שברעיון המתגלה לעיני כל כבר בעמוד 15, המשכתי בקריאה מתוך סקרנות גרידא. סווארופ יודע לבנות עלילה ומתח ועל כן נתתי לו קרדיט שהספר לא יהפוך לרומן זול אלא יהיה סיפור עלילתי סוחף.
אולם, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. בספר ישנם שני פגמים עיקריים שהפכו אותו לבלתי קריא בעליל. הראשון, הספר רצוף בקלישאות הלקוחות ממגזינים לאיכות חיים, לדוגמא:  "מבחן היושרה האמתי הוא להיות ישר גם כשאף אחד לא מסתכל" (139) או  "היית יכולה, אם רצית, להתחמק מכל העניין ולהפקיר את בבלי לגורלה. אבל בחרת לקחת אחריות ולעשות את מה שצריך. החלטת להילחם באי צדק אפילו כשהסיכויים היו נגדך. בעיני זה מוכיח שניחנת ביכולת של מנהיגה" (112). שתי הציטטות הללו הן רק דוגמאות  לתובנות רבות ומגוונות השזורות לכל אורך העלילה. מלבד הקול ששב ועלה בראשי ואמר שוב ושוב, "נו באמת" עלו בי זיכרונות מספריו המקושקשים של  סופר רבי המכר פאולו קואלו הידוע בעיקר בזכות ספרו, האלכימאי. גם קואלו סלל את תהילתו הודות לפילוסופיה בגרוש ובתובנות דמיקולו הנהגות ברטט על ידי פסדו-אינטלקטואלים הנהנים לצטט קלישאות במסווה של אמרות בעלות משמעות. הפגם השני מצוי בעלילה הצפויה וחסרת הטוויסטים שמגולל סווארופ.  הצלחתה הבלתי מעורערת של הגיבורה נותנת לקורא תחושה שהוא צופה בעל כורחו בעלילה בוליוודית הנעדרת כל תחכום. מכל משבר הגיבורה נחלצת ברגע האחרון על ידי מושיע כזה או אחר, הנושא אותה על כפיים. אם לא די בנפלאות הגורל הממלטים אותה מכל צרה ומצוקה, גם כוחותיה הרוחניים עומדים לזכותה. הגיבורה עומדת בעוז אל מול כל פיתוי, היא אינה משקרת, אינה חומדת ואינה מהלכת רכיל וכל כוונותיה הן לשפר את העולם ולסייע לחברה בה היא חיה. למעשה ספרו של סווארופ הוא גרסה הודית לספרי 'כה עשו חכמנו' המוכרים. המופת המוסרי, הצלחת היתר, והיעדרות דילמות עמוקות השורדות יותר משתי שורות, נתנו לי את התחושה שלפני ספר קיטשי וחסר עומק המפספס את הפוטנציאל הרב הטמון בו.
למרות התחושות הקשות ושני הפגמים המהותיים מצאתי ב"יורשת מדלהי" נקודת אור אחת המצויה ביכולת התיאור של סווארופ הפותחת בפני הקורא המערבי נקודות מבט מגוונות על החברה ההודית, הנמצאת במפגש מתמיד בין מסורת לחדשנות. סוגיות כמו העסקת ילדים, מעמד האישה, שחיתות שלטונית, חוק ומשפט מתוארים לכל אורכו של הספר ולמעשה הכניסו אותי לעולמות חדשים שאיני מכיר. אולם גם נצנוץ אור זה התעמעם כאשר פעם אחר פעם ראיתי שהמחבר בוחר בהסברים פשטניים וכמעט דידקטיים ההופכים את הקריאה למייגעת. כנראה שעל מנת להכיר סוגיות אלו לעומקן אאלץ להמתין ליוצר אחר שיוכל גם לתאר את המצוקה וגם להביא לידי ביטוי זוויות שונות שלה ונקודות מחשבה מגוונות, ולא חד ערכיות ודידקטיות הממאיסות את הקריאה.
לסיכום, ויקאס סווארופ לא הצליח לשחזר את ההצלחה הספרותית שנחל בספר הביכורים שלו, נער החידות ממומביי. לצערי, למרות כל הקרדיטים שהענקתי לו, בעמוד 170 הגיעו מים עד נפש, הבנתי שהספר הינו חסר תקנה ושהסופר לא יצליח להוציא את העלילה ממעמקי הקיטש בה היא נקברה. בתחושה המשלבת מיצוי, שעמום ואכזבה הנחתי את הספר אחר כבוד על המדף, תוך שאני ממתין ליציאת החג על מנת שאוכל להוציאו אחר כבוד מביתי.

The Accidental Apprentice, 2013 Vikas Swarup,

השינוי טמון באנשים המחוללים אותו- מנהיגות בעידן משתנה


מורטון מנדל, הסוד טמון באנשים- על ניהול ומנהיגות, ידיעות אחרונות, 2014

Morton L. Mandel with John A. Byrne, It's all about who you hire and how they lead and other essential advice from a self-made leaser. 

אני לא  חובב של ספרי ניהול ובדרך כלל אינני מגיע לקו הסיום משום שהם גדושים בסיפורי הצלחה ששעוצבו על ידי אנשי שיווק הבונים מותג ופחות על ידי מחבר החפץ לחשוף את עולמו. בשל כך ניגשתי לקריאת ספרו של מורטון מנדל, הסוד טמון באנשים (ידיעות אחרונות, 2014) בחשש מסוים. הסיבה המרכזית שבכלל התחלתי בקריאה טמונה בכך שמנדל ביסס את מעמדו בעולם היהודי לא רק כאיש עסקים רב פעלים אלא גם כנדבן ויזם חברתי בעל  יוזמה ומעוף. השילוב בין הצלחה יוצאת מן הכלל מבחינה כלכלית ומעורבות חברתית (מכון מנדל למנהיגות חינוכית, בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, תוכניות מנהיגות, ושורה של מבנים ברחבי הארץ) עוררה את סקרנותי ומשכה אותי אל ספרו שהצליח  להתברג ברשימת רבי המכר בישראל.

מתעלה מעבר לקלישאות וסיפורי הצלחה השזורים זה בזה 

ספרו של מנדל אינו בנוי כביוגרפיה המתארת את חייו של הגיבור דרך שורה של תחנות עיקריות הפרוסות על ציר הזמן. הציר המכונן של הספר הינן תובנות ניהוליות שמנדל אסף וזיקק לאורך השנים בהם הפך את העסק המשפחתי שלו לאימפריה כלכלית השווה 3 מיליארד דולר (3,000 מיליון). תובנותיו של מנדל מציגות איש עסקים המשתית את עשייתו הכלכלית והחברתית על יושרה, שקיפות, ערכים, זיהוי צרכים וכמובן גולת הכותרת של תפיסתו המוצגת גם בשמו של הספר: האנשים ויכולותיהם. השמת הדגש על האדם העובד ויכולותיו מהוות משב רוח מרענן בתקופה בה בעלי הון רבים רואים בעובדים משאב מתכלה שניתן להשתמש בו ולזרוק כלאחר יד. עידן בו ההשתעבדות לשוק ההון ולשורת הרווח הצפוי למשקיעים הובילה בעלי הון ליצור מינופים, מיזוגים ותעלולים חשבונאיים (כדוגמת פירמידות שליטה) שאין להם  כל קשר לעובדים ולמעשה מנתקים את הקשר בין ביצועים ויכולות לבין תגמול.

לא מתבייש לשים את הערכים במרכזו של השיח הכלכלי

הקריאה בספרו של מנדל הנחשב לאחד מהמובילים בדור הישן של תעשיינים המתמקדים בעובדים, במוצר ובלקוחות ופחות בשווקי ההון מביאה עמה שיח אחר ומעורר מחשבה. סיפוריו האישיים הפזורים לאורך הסיפור רצופים בהיגיון בריא ומדי פעם מצליחים אף לעורר השראה ואמונה ביכולותיו של האדם לשנות את המציאות הסובבת אותו.
מנהלים ויזמים חברתיים יוכלו למצוא בספר תובנות רבות הקשורות לניהול מוקפד ומקצועי, לבניית מיקוד עסקי, לחשיבותה של למידת עמיתים, לבניית סביבת עבודה נעימה ומזמנת. הסיפורים בהם משולבות תובנות אלו מסייעות בהפנמת המסרים הניהוליים והצבתם בהקשר מזמין ולא מאיים. יחד עם זאת, שאלות המפתח עימם רוצה המחבר להתמודד נשארות עמומות ובלתי נגישות. בסוף הקריאה לא הצלחתי לגבש תפיסה בהירה בדבר דמותם האיכותית של אותם המצוינים אותם חפץ מנדל לטפח.

חמשת התבחינים להצלחה- המודל של מנדל

1. עוצמת אש אינטלקטואלית.
2. ערכים.
3. להט.
4. מוסר עבודה.
5. ניסיון. 
מעניין שדווקא חמשת התבחינים הללו זכו אצל מנדל להבלטה, בעיקר בעידן בו מדברים על ריבוי ורב תרבותיות המקשים על זיהויים של ערכים ויכולות חד ממדיות. בנקודה זו התפיסה השמרנית שהוא מייצג המכירה בפרמידה של ערכים וביכולות מוחלטות מהווה משב רוח מרענן בשיח שאיבד את דרכו מרוב תקינות פוליטית. 

הצלחה יכולת נרכשת או מודלת?

לאורך הספר מוצגות שוב ושוב דמויות שללא כל קשר למחבר היו מצליחות (טייסים, אנשי עסקים מוצלחים, פרופסורים). אולם גדולתו של מנדל הייתה ביכולת לאתר ולקבץ אותם ולתת להם כלים חומריים למיצוי יכולותיהם. לדעתי זו נקודת הכשל המרכזית בספר ובערכים המועלים בו משום שהוא מחזק את התפיסה של שלטון בעלי המעמד והיכולת ופחות מעודד ניעות חברתית והשקעה כנה בבעלי הפוטנציאל. 

הצורך בהתאמה לשיח הישראלי

כמה מילים על ההיבט הצורני של החיבור, מבחינה שיווקית טוב עשתה הוצאת ידיעות אחרונות בכך שהוציאה את הספר לאור בכריכה קשה ובדפים עבים במיוחד. הדבר מקנה לספר מעמד של ספר למנהלים בכירים היכולים לתת אותו בגאווה לעובדיהם. בכך שכל פרק עומד בנפרד  ניתנת הזדמנות לקורא לקרוא את הספר במנות קטנות ובהפסקות, ולכן זהו ספר שיכול להיות חבר טוב לנסיעות עסקים. על אף ההשקעה הרבה בעימוד ובעיצוב נראה שבמלאכת התרגום והעריכה דווקא חסכה ההוצאה, ועל כן כמו בספרי ניהול רבים מתורגמים בספר מושגים מעולם הניהול והעסקים ללא התאמתם לשיח הישראלי. מושגים צורמים ועילגים כגון: לעשות את העבודה, לעשות כסף, שחקו מעולה ועוצמת אש אינטלקטואלית פוגמים בהנאה שבקריאה וברמתו של הספר וחבל.

"הסוד טמון באנשים", הינו ספר מעניין שמצד אחד גדוש בתובנות וסיפורים אך מאידך כתוב בשפה נגישה המאפשרת למגוון רחב של אנשים ליהנות מקריאתו. בספר יש שילוב נכון בין תובנות מקצועיות לבין תובנות על מערכות יחסים, ערכים וחברה. שילוב זה  מראה את הקשר המצוי  שבין מבנה האישיותי לבין התנהלות עסקית. ובכך הוא מאפשר לקורא שאינו איש עסקים למצוא את היבטים הרלוונטיים לחייו. אין לי ספק שספר זה הרצוף באופטימיות ואמונה בחברה ובסדר הקיים, יעטר טקסי סיום רבים של מנהלי מוסדות חינוך, קציני צבא ומנהלים בשוק הפרטי.


האישה באגם, ריימונד צ'נדלר, כתר, 2013


ישנן שנים שבתודעתי ההיסטורית נצבעות בצבעים מאוד ברורים, 1967- מלחמת ששת הימים, 1956- מבצע קדש, 1943- ימי הרצח והשמד של יהדות אירופה. הצבע המובחן של שנים אלו מקשה עלי להסתגל לכך שבשנים אלו התרחשו אירועים נוספים בהם אנשים פעלו ויצרו ללא כל קשר לאותם אירועים. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספר מתח שנכתב באותן שנים. את הספר, "האישה באגם", חיבר  אומן ספרי המתח האמריקאי ריימונד צ'נדלר בראשית שנות הארבעים. במרכזו של הספר ניצב בלש פרטי בשם פיליפ מרלו, הנשכר על מנת למצוא אישה שעקבותיה אבדו ובעלה אובד העצות מעוניין למוצאה. החיפושים אחר האישה מובילים לגילוי שורה של מיקרי מוות בלתי מוסברים הפותחים תיבת פנדורה המטלטלת את העיירה המנומנמת בפרבריה של לוס אנג'לס.
הדיבור בגוף ראשון מוביל ליצירתה של עלילה הסוחפת את הקורא במהירות. מלבד קצב האירועים שלא חדלים מלהפתיע מאופיין הספר בשפה תכליתית ובהיגיון קר באמצעותו מפרש מרלו  את הסימנים הנגלים לעיניו. סגנונו הישיר של הספר מבנה למעשה רצף עלילתי שלא מופרע מנתיבי סיפור משניים המכהים את חושיו של הקורא וזורקים אותו לנתיבי משנה מייגעים. האירועים המתוארים בספר מזכירים סרטי בילוש איכותיים בשחור לבן, הסט אפוף עשן הגיבורים מדברים לאט ובין לבין מוחלפות מהלומות לכל זעקותיהן של נשים זהובות שיער.
לחשוב שבאותה העת שספרות בלשית משובחת זו נכתבה בארה"ב הספרות העברית התבוססה בים של דימויים ועלילות נפתלות ומשמימות מבית היוצר של יהודה בורלא ודבורה בארון, מעבירה בי תחושה של תסכול עמוק בדבר ההגמוניה התרבותית ששלטה בספרת הספרות הישראלית במשך עשרות בשנים, הגמוניה שלא אפשרה לספרות הבילוש להגיח לאוויר העולם ולקנות לה מעמד בקרב קהל הקוראים. קרוב לארבעים שנה נדרשו לספרות העברית עד שהיא הצליחה להוציא מתוכה סופרי בילוש שכתבו יצירות באורך מלא שנמכרו בחנויות ספרים ולא בקיוסקים על שפת ימה של תל אביב. מעניין הדבר שמהפכה זו התחוללה על ידי נשים (שלומית לפיד, בתיה גור, אדיבה גפן) המייצגות במידה רבה את מקומן החדש של נשים בספרות העברית. במידה מסוימת הן חוללו מהפך כפול, הכנסתה של ספרות הבלשים לסצנה התרבותית הלגיטימית ומיצובן של נשים בשורה הראשונה של הספרות הפופולרית בישראל.
לסיכום, האישה באגם, הינו אחד מספרי הבלשים הטובים שקראתי בתקופה האחרונה. נותר אך לתמוהה מדוע הקורא העברי נאלץ להמתין שבעים ואחת שנה עד שזכה לקרוא את הספר בשפת אמו.    זו הזדמנות טובה להודות לדרור משעני (סופר מותחנים העומד בזכות עצמו) שהביא את הספר לאור, למתרגם אסף שור ששמר על המצלול וחיתוכי הדיבור ולסיום להוצאת כתר שממשיכה להביא לקורא העברי את מיטב ספרות המתח בתרגום ובמקור, אכן היא שותפה מרכזית בהעשרתו של מדף ספרי הבילוש  הרואה אור בעברית ומאפשר לקורא הצצה לעולמות שונים ומגוונים.  

The lady in the lake, Raymond Chandler, 1943, 280 P.

בין היסטוריה לבדיון


מאבק עקוב מדם ורב שנים ניטש בין סופרים לבין היסטוריונים. לעומת החירות האומנותית העומדת בבסיסה של הכתיבה הספרותית, הכתיבה ההיסטורית משתדלת למצב את עצמה ככתיבה מדעית, המבוססת על סטנדרטים מקצועיים של בחינת העובדות והצגתן אל מול עיני הקורא כנרטיב מובחן המבוסס על תעודות היסטוריות מגוונות. תעודות אלו מוצגות בגוף הטקסט כאסמכתאות לקביעותיו של ההיסטוריון, תוך שהוא מציין את מידת מהימנותן ואת האינטרסים השונים של כותביהם וזאת על מנת להציג עד כמה שניתן סיפור מאוזן. פולמוסים רבים התקיימו לאורך הדורות בין ההיסטריונים בדבר, מושג האמת והאם ישנה יכולת בכלל לתאר אירועים כפי שאכן התרחשו, אך בכל המחלוקות תמיד שררה הסכמה שמלאכת ההיסטוריון הינה מלאכת גילוי המבוססת על מקורות שדרך הצגתן מאפשרת לקורא להפריך את הטענות או לאשרם.
בשנים האחרונות אני נחשף יותר ויותר לכתיבה פסדו-היסטורית הנכתבת על פי רוב על ידי עיתונאים. לעומת כתיבתם של ההיסטוריונים החפצים להיחשב למדענים ועל כן כתיבתם  סבוכה, בלתי נגישה ומלאה במושגים פנימיים המבנים מערכת ידע סגורה, הכתיבה העיתונאית הינה קלילה ונגישה. הקלילות מאפשרת את חשיפתו של הטקסט לקהל קוראים מגוון ביותר, המתעניין בעבר אך אין בכוחו או בסבלנותו לקרוא מאמרים מעמיקים ומייגעים אלא נפשו חפצה דווקא בסיפור המסגרת ובפרטים כמעט רכילותיים שימתיקו את הגלולה ההיסטורית.  
ספרו של העיתונאי הרוסי, אדוורד רדיזינסקי, המגולל את סיפור חייו של מנהיג ברית המועצות, יוסף סטאלין משתייך לסוגה ספרותית זו. רדיזינסקי הינו יוצר פורה שהוציא מתחת לידיו שורה של  ספרים המתארים דמויות שונות בהיסטוריה הרוסית של המאה העשרים (רספוטין, ניקולאי השני, סטלין). אולם עיקר פרסומו נעוץ בכתיבתו המחזאית וביצירותיו הטלוויזיוניות, כלומר רדזינסקי הינו איש מעולם הבידור הנעדר כל הכשרה היסטורית. למרות היעדרותו של ידע מקצועי, הוא לא נמלא פחד מכתיבה של ביוגרפיה שלדידו אמורה להאיר באור חדש את דמותו של אחד מהמנהיגים המשפיעים ביותר במאה העשרים, יוסף סטלין. הכתיבה באה לרדזינסקי בקלות רבה והוא הוציא מתחת לידיו ביוגרפיה רחבת ההיקף המונה 607 עמודים,  הוצאת הספרים של מעריב טרחה והוציא את הספר כספר עיון בשנת 2005 ועד מהרה זכה הספר להצלחה בחנויות הספרים.
אין לי ספק שישנה חשיבות בהנגשתה של הכתיבה ההיסטורית לקהל קוראים מגוון, אולם הנגשת השפה אינה אומרת ויתור על רף בסיסי של חקירה היסטורית ראויה לשמה. ספרו של רדיזינסקי הינו פשע היסטורי, משום שהוא מצליח להביא לקהל רחב של קוראים אסופה של בדיות בכסות היסטורית, בלי שהללו יכולים להתגונן מפניה. הספר שנעדר מהערות שוליים ומתיעדוף מקורות (המהווים את הבסיס לכתיבה היסטורית)  משלב ללא אבחנה בין פטפוטי שטויות ואגדות אורבניות לבין תעודות היסטוריות שונות ומגוונות (קטעי עיתונות, ראיונות, ספרי מחקר, תעודות שלטוניות). רדיזינסקי שמודע לתמהיל הרעיל שרקח  מסייג ואת דבריו ומרבה להוסיף לאחר כל דבר הבל, ככל הנראה אין בדברים אלו ממש או לכאורה. כלומר, מצד אחד הוא מודע לקשקשת שהוא מאגד ומצד שני הוא ממשיך להביא אותה ככתבה וכלשונה. עומס המידע הבלתי מסונן המאפיין את ספרו  נוטע בלב הקורא תודעה כוזבת או יותר נכון דימוי שלילי בו חפץ רדיזינסקי הסולד מהדמות העומדת במרכז כתיבתו, יוסף סטאלין. על מנת לחזק מידת אמינותו של הספר ההוצאה טרחה לספר שהספר מבוסס על מסמכים שנחשפו בארכיונים שנפתחו לציבור לאחר נפילת המשטר הסובייטי. אך לאורך הספר שב ומסביר המחבר שמרבית החומר האותנטי על סטאלין הושמד, ועל כן אין תיעוד מסודר בארכיונים בדבר עברו. מתוך כך ניתן להסיק שציון פתיחת הארכיונים אינו רלוונטי לגבי הספר הדן בדמותו של סטאלין והוא מהווה אך תרגיל יח"צני שנועד למשוך את קהל הקוראים. כמו כן בשונה מכתיבה היסטורית רצינית העיתונאי רדיזינסקי מרבה להוסיף לתיאוריו קביעות אתיות ותיאורי שם המטים את דעתו של  הקורא ולמעשה מנתבים אותו לאמץ את דעתו של הכותב. סגנון כתיבה זה מהווה אמצעי נוסף בו מטשטש המחבר בין כתיבה פרוזאית ירודה לבין כתיבה היסטורית.
לסיכום, לאחר כמאתיים עמודים (שליש מהספר) חשתי שאינני יכול להמשיך לצלוח את היצירה העכורה הזו, המביישת את הכתיבה ההיסטורית והופכת אותה לאסופה של אנקדוטות רכילותיות המאוגדות על פני רצף אירועים היסטוריים. אני יכול להצר על כך שהספר זכה לתפוצה נרחבת ועל כך  שהוא הצליח לטעת בתודעתם של רבים דימוי חובבני וחסר אחריות בדבר מלאכתו של ההיסטוריון וכתיבתו. מי שחפץ בכתיבה ביוגרפית ראויה יטיב עם יזנח את כתיבתם של עיתונאים המתיימרים להיות היסטוריונים ויפנה למשל לקריאת ביוגרפיות רציניות מבית היוצר של איאן קרשו  שהקדיש שנים ארוכות לחקירת דמותו של אדולף היטלר או ג'פרי בסט שכתב ביוגרפיה מאוזנת ומעניינת על וינסטון צ'רצ'יל.
Edvard Radzinsky, Stalin, Anchor Books, 2001, 607 p. ,  


מיכאל בר זוהר, האמת השלישית, ידיעות אחרונות, 2013


המאבק הבינגושי המתנהל כיום בין רוסיה בהנהגתו של ולדמיר פוטין לבין ארה"ב של אמריקה, מתחולל בערוצים כלכלים ותרבותיים. מילים קשות מוטחות מכל צד אך האיום בדבר מלחמה כוללת לא מונח על השולחן. לא כך היו הדברים בארבעת העשורים שבין סיומה של מלחמת העולם השנייה לבין התפרקותה של ברית המועצות בסוף שנות השמונים של המאה ה-20. ארבעת העשורים שבין הכנעתה של גרמניה הנאצית לבין נפילת חומת ברלין התאפיינו בהתעצמות צבאית הדדית ובמספר רב של עימותים צבאיים שנפרסו על פי כל רחבי הגלובוס. לצידה של המלחמה הגלויה שהתנהלה בכסות של מאבקים מקומיים (מלחמת ויטנאם) התנהלה מלחמה תרבותית וחשאית בה השתתפו מספר רב של סוכני חרש שתימרנו זה את זה וניסו בכל כוחם לצבור יתרון על הצד שכנגד. מלבד ההתרחשויות בספרה ההיסטוריות המלחמה זכתה לביטוי נרחב בספרה התרבותית והיא עמדה במרכזם של אינספור יצירות קולנועיות, טלוויזיוניות וספרותיות. סופרים כמו ג'ון לה-קרה וטום קלנסי ביססו את מעמדם בספרות המתח והריגול העולמית הודות לעלילות עוצרות נשימה המתארות את המאבקים בין שירותי הריגול השונים לאורכה של ה"מלחמה הקרה".

במרוצת השנים ספריהם תורגמו לעברית  והפכו לחלק בלתי נפרד מארון ספרי המתח של הקורא העברי. לעומת ההיצע הספרותי הנרחב של ספרות מתורגמת המתארת את עלילותיהם של שירותי הריגול המכים זה בזה ללא רחם ובתחכום רב, ספרות המקור העברית כמעט ולא עסקה בנושא. יחיד ומיוחד  ניצב לו פרופסור  מיכאל בר זוהר שכבר בראשית שנות השמונים של המאה העשרים (בעוד המלחמה מתקיימת במלוא עוזה) כתב סדרה של מותחנים המגוללת פרשיות בדיוניות שגיבוריהם הם רבי מרגלים משירותי הריגול של ארצות הברית וברית המועצות.

בשנתיים האחרונות החלה הוצאת "ידיעות אחרונות"  להוציא מחדש את סדרת ספריו העוסקת במלחמה הקרה. בסדרה זו ראו אור עד כה שלושה ספרים (מרגל בחורף, אחים, האמת השלישית). ספרו "האמת השלישית" הינו הספר השלישי בסדרה המכניסה את הקורא לנבכי המלחמה, תוך מציאת איזון נכון בין בדיון למציאות היסטורית. במרכזו של הספר ניצבת פרשיית הירצחו של שר החוץ הסובייטי, המוצא את מותו בנסיבות מסתוריות בעת ביקורו בעיר ניו-יורק. פרשיית הרצח מעיבה על היחסים המתוחים בלאו הכי בין שתי המדינות אשר עלולות לגלוש במהירות למלחמה בינ-גושית. על מנת לפתור את התעלומה במהירות ובכך להרגיע את הלהבות מגייסת הסוכנות לביון מרכזי (CIA) סוכן לשעבר היוצא למסע גילוי חוצה יבשות בין שבוע ימים, במהלכו נחשפת העלילה בהדרגה.

בר זוהר משלב בספר מקצב נכון ועלילה סוחפת הנפרסת על שתי תקופות זמן המככבות בספריו (שנות השבעים, וימי מלחמת העולם השניה). לצד העלילה הקצבית הספר נגוע  בקלישאות (סוכנת פיתוי, שתיה אלכוהול מרובה של הגיבורים, ומשפטים שרמנטים וכו'). כיאה לסופרים בעלי כישרון יש בספר מיפנים עלילתיים השומרים על ערנותו של הקורא ולא מניחים לו לנוח על זרי הדפנה. הספר אינו ארוך או מורכב במיוחד ולכן הוא יכול להיות חבר נאמן לטיסה, לשפת בריכה או לשעות הפוגה בימים מעייפים במיוחד.  

לסיכום, "האמת השלישית", אינו ספר פורץ דרך אולם חובבי ספרי הבילוש והריגול ימצאו בו עניין ומעל הכל שעות של הנאה ומתח.  
מיכאל בר זוהר, האמת השלישית, ידיעות אחרונות, 2013, 286 עמ'
Michael Hastings, The Third Truth, Collier books, 1988, 186 p.


של מי היד המנענעת את העריסה?


הדיאלוג ההסוקרטי המפורסם, המדינה, פרי עטו של הפילוסוף היווני אפלטון בן המאה הרביעית לפני הספירה, מוקדש לדיון בדבר האופן שבו ניתן ליצור את המדינה האידיאלית. כבר בשלביו הראשונים של הדיאלוג מתייחס אפלטון לתפקיד המשמעותי שיש לבעלי האומנויות בעיצובה של החברה המכוננת את המדינה.
"מסתבר, אפוא שקודם כל נצטרך להשגיח על מחברי האגדות, ואגדה שחיברו אותה יפה, נקבל ושלא יפה-נדחה. ואת האומנות והאימהות נביא לידי כך שתספרנה לילדים האגדות שנתקבלו, ותקבענה צורת נשמותיהם באותן האגדות, הרבה יותר משהן קובעות בידיהן צורת גופיהם" (אפלטון, פוליטאה, ספר ראשון, עמ' 31).
בהמשך ספרו מתקדם אפלטון צעד נוסף בדבר תפקידה של האומנות כאשר הוא קובע שלאומנות אין ערך עצמאי אלא שערכה נגזר אך מהממד הפוליטי אותו היא משרתת. ועל כן יש לגרש אומנים שאינם תורמים ליציבות הפוליטית מחד , ומאידך לעודד את האומנים המחברים שירים ואגדות התומכים בסדר הפוליטי המאפשר את הקמתה של המדינה האידיאלית.  
אלפיים וחמש מאות שנים חלפו מיום כתיבתו של הדיאלוג הסוקרטי , אולם תבונותיו ממשיכים לעצב את ההוויה הפוליטית בה אנו חיים כיום. אז כהיום בעלי ההון והשררה משקיעים ממיטב כספם באומנים שיטפחו מיתוסים (אגדות) מאפשרים לסדר החברתי הקיים לשרור ולהיות מוצג כטוב בעולמות האפשריים, בעוד אחרים מודרים ומודחקים לקרן זווית. מבלי דעת אנו מוזנים באגדות המודרניות השכם והערב, את תפקידן של האימהות והאומנות מחליפה תקשורת ההמונים המלעיטה אותנו  באינספור סיפורים בדבר היכולת של כולנו לרוות נחת מהסדר הקיים ואף בבוא היום לרשת את  ארץ החלומות. רק מעטים יודעים מהם הכוחות העומדים מאחורי פניה המחויכות של יונית לוי או מבטו החודר של רוני דניאל.  לצד מהדורות החדשות המוזמנות והמתוזמרות הולך ומתפתחות, תכניות ריאליטי, המעצבות את תודעתנו, תוך שהם משקות אותנו  במנות גדושות של סולידריות, ניעות חברתית ושמאלץ ההופכים אותנו לרכיכות כורסה שקל לנייד ולמשטר. אלו הן אותן טכניקות אפלטוניות המשתמשות באומנות כמניפולציה לשליטה בהמון, אך בעוד שאפלטון כיוון אל עבר מדינת הפילוסופיה אנו מוכוונים לעבר מדינת ההון והכוח.
הסופר הבריטי עטור הפרסים, איאן מקיואן, לוקח את קוראיו בספרו האחרון "דברי מתיקה" (עם עובד, 2013) אל ליבה של מאפליה תרבותית זו. בספרו מגולל מקיואן את קורותיו של מבצע חשאי המנוהל על ידי שירות הביטחון הכללי הבריטי (MI5) בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20. באותה העת בריטניה נמצאת בשלהי המלחמה הקרה ובעימות פנימי קשה בעקבות הפערים החברתיים ההולכים וגדלים, התמוטטותה של מדינת הרווחה וחדירתם של רעיונות קומוניסטים ללב ליבו של הממסד האקדמי והתרבותי הבריטי. בין סערות אלו המאיימת לשבר את הספינה הבריטית החבוטה, עולה רעיון להפעלתו של מבצע חשאי שתכליתו מימון גורמים תרבותיים שיעלו תהיות מוסריות לגבי הקומוניזם ויפיחו רוח של אופטימיות בקרב רבבות המיואשים המאכלסים את מדינת הכתר הבריטית.  
חיש מהר הסיפור לא נשאר בגדר מותחן העוסק בעלילותיהם של סוכנים חשאיים, אלא הוא מקבל ממדים נוספים של יצירה עשירה ומגוונת הטומנת בחובה היבטים של רומן דרמטי. מתוך כך מוטב לו לקורא החפץ במותחן קיצבי ומסעיר להדיר את רגליו מספר זה, שלמען האמת ממד הריגול בו מהווה אך כסות לשאלות חברתיות ואנושיות. עיקר הספר עוסק במערכות יחסים, במקומה של האמת ובמניעים המובילים אותנו בבחירותינו השונות. כמו בספרו הקודם, כפרה (עם עובד, 2002), גם ב"דברי מתיקה" הזירה ההיסטורית משמשת את מקיואן כמרחב לבחינתן של  שאלות יסוד בנפש האדם, לא מתוך נקודת מבט שיפוטית ודיכוטומית  אלא מתוך חמלה המקשה על הקורא לקבוע באופן נחרץ היכן עובר הקו המפריד בין טוב לרע.
לסיכום, "דברי מתיקה", הינו ספר דרמטי ומעניין המצליח לשלב על פי רוב בין עלילה קצבית לבין אמירות בעלות משמעות על המצב האנושי. כתיבתו העשירה של מקיואן ושילובם של מאורעות היסטוריים מהספרה הפוליטית והחברתית מקנים לספר אמינות רבה  המעצימה את חווית הקריאה. כפי שאמרתי זהו רומן בכסות של מותחן ועל כן חובבי הסוגה הבלשית לא ירוו נחת מספר זה  אולם חובבי הרומנים עלולים בעקבותיו לפתח סימפטיה לספרות הבלשית.
מעבר לממד הספרותי, "דברי מתיקה" מראה לקוראים עד כמה המציאות התרבותית-חברתית בה אנו חיים מעוצבת באופן מוניפולטיבי על ידי בעלי עוצמה שונים, אשר באמצעים מאמצעים שונים מבנים את ההוויה התרבותית בה אנו חיים. פעמים ההיא  נעשת באופן פרימיטיבי של שימוש בכוח הזרוע ופעמים באופנים מתוחכמים יותר כדוגמת: מלגות, פרסים, מענקי עידוד, הקמת קרנות ומוסדות המהווים זרועות אחרות לכינונו של סדר המעניק כוח לשולחיהם וחולשה לנתיניהם.
איאן מקיואן, דברי מתיקה, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 2013, 395 עמ'
Ian Mcewan, Sweet Tooth, 2012



המסע לזיינפלד

הכמיהה לנופש ולהתנתקות ממטלות היום יום מהווה חלק בלתי נפרד מההוויה המערבית בה אנו חיים. סוף השבוע והחופשה השנתית הופכים בהדרגה למשאות נפש, לערגה שמכניסה טעם בכל יום עבודה אפרורי. בחופש אנו מתנתקים ממגבלותינו הרגילות, מתעכבים עוד קצת ליד בופה הקינוחים, שותים בירה נוספת ומוצאים את עצמנו מגהצים את כרטיסי האשראי הרבה יותר מאשר בכל יום רגיל. חוויה, שאנו מקווים שתאגור בנו כוחות לימים שעוד נכונו לנו. ההיבטים הפחות מרנינים של החופשה נדחקים למעמקי התודעה, והיא נצבעת לנו בצבעים עליזים ומהנים המאפשרים לנו להינות מזיכרון סלקטיבי ומפנק אותו אנו גוררים חודשים ארוכים עד לחופשה הבאה.
עבור משפחות צינמן וזלצמן העומדות במרכז הספר, בזעיר אנפין (עם עובד, 2013), החופשה השנתית בעיירת הנופש, זיינפלד, הופכת למשאת נפש  הגובלת באובססיה. שתי המשפחות הקשורות בקשרי דם מתגוררות זו לצד זו ברחוב יהודה המכבי בתל אביב. חלונות הראווה של חנויותיהם משקיפים זה לעברו של זה. אולם בעוד שהזלצמנים מתפרנסים בעין יפה ממכולת זעירה הצינמנים מלקטים את מעותיהם בדוחק מחנות פורפימירה מאובקת שירשו מסבתם. בעיניים כלות מביטים הצינמנים בבני משפחתם האורזים את מזוודותיהם אחת לשנה בדרכם לעיירת הנופש האהובה עליהם אי שם במרומי האלפים האוסטרים. סיפורי עלילותיהם מעיירת הנופש המלווים בתמונות מרהיבות דוקרים כמדקרות ברזל את נפש  בני משפחת צינמן המחליטים ללקט פרוטה לפרוטה על מנת להצטרף ולקחת חלק בחוויה הבורגנית של בני משפחתם העמידים.
המירוץ אחר החופשה החלומית תופס את רובו של הספר שעלילתו נפרסת על פני חודשי הקיץ הלוהטים של שנת 1989. במהלכם אם המשפחה ואחיינה עסוקים בממכר בגדי חוף לוועדי עובדים הנופשים את חופשתם בכפר הנופש שפיים. חיש מהר הופך הדוכן הקטן לאבן שואבת המזמנת אליה גלריה עשירה של סוחרים וקונים, השובים את לב הקורא. באמצעות תיאוריו המדויקים מצליח פינקוס לבנות את דמויותיו בחן ובחמלה ובמידה רבה של הומור. הדיוק בבניית הדמויות המאופיינות בשפה, בתנועות גוף ובמחוות הופכות את הקריאה לחוויה מהנה ומבדרת.
גיבוריו של פינקוס אינם מתעלים מעל זוטות היום יום, בעולמם אין מקום של כבוד לאידיאולוגיה או לתרבות גבוהה. הן מתמוגגות מארוחה טובה, מכמיהה למשב רוח צונן ומבדיחה שמרעידה את כתפיהם. היום יומיות חסרת המעוף היא זו ההופכת אותם לכל כך נגישים ואהובים, ללא יומרות הן פילחו את דרכן לליבי ואני נשביתי בקיסמן. ביד אומן מספר פינקוס את סיפורם תוך שהוא מבליח תובנות בעלות משמעות על המפנה שהתחולל במעמד הביניים הישראלי בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. ימי ראשית הרשתות הקמעוניות והפארם ודעיכתן של עסקי  המכולות, הפרופימריה  והחייטות. ימים בהם היה ניתן לקנות חצי לחם והחנווני המוכר היה מנהל כרטסת מעופשת של קניה בהקפה.
לסיכום, ספרו של פינקוס, בזעיר אנפין, הוא חוויה ספרותית מהמעלה הראשונה. הוא מעניין, סוחף ומשעשע בדיוק במידה הנכונה. מלבד ערכו הספרותי הספר מצליח לפתוח לקורא צוהר למפנה החברתי שהתחולל בישראל עם התחזקותם של תהליכי הגלובליזציה שקנו להן אחיזה במרחב הישראלי לפני כשלושה עשורים. למעשה סיפורן של שתי המשפחות הינו סיפורה של החברה הישראלית.
בזעיר אנפין, ירמי פינקוס, עם עובד, 2012