חפש בבלוג זה

בין פודינג אינסטנט לקרם בורלה- עלילות הריגול בעידן הקפואים


 
נוהג מקובל בתרבותנו לעבור ולהעמיס את עגלת הסופר בארוחות מוקפאות ממינים שונים: בורקסים, שניצלים, קובות, כריכונים, ירקות ועוד ועוד. לעומת מדינת החיקוי שלנו, ארה"ב, אנו עדיין בראשית הדרך. אולם נראה שאנו צועדים קוממיות לקראת עולם הקפואים וטעמי הלוואי הנילווים לו, בקיצור שמות גדולים של "נגיסוני עוף בנוסח דרום סצ'ואן", "קציצות עוף ממורדות הקצ'קר" אך בסופו של דבר אלו הן ארוחות טפלות שהנגיעות היחידיות בהן הן של מונסודיום גלוטומט. אולם בעוד אנו מעכלים מזונות טפלים, מבטינו נודדים אל עבר מרקע הטלוויזיה שם מתקיים עולם מקביל המושתת על ערכי הגורמה: טריות, דיוק, מגוון ושילוב מפתיע בין חומרים. עשרות תוכניות מראשית השבוע ועד אחריתו, משעות הבוקר ועד שעות הליל, מלהגות בשבח המזון מציגות אותו ויוצרות יחסי סגידה  לאלו המכינים אותו. אינך יכול לברוח מאלפי השעות בהן המחבתות נצרבים, הבשרים מושחמים, והבצלצלים מקבלים גוון מוזהב שפותח את חרצובות הטעם. לסיכום, נראה שבשנים האחרונות אנו נקרעים בין כרסום טפל של מזון קפוא ומשומר לבין בהייה בעיניים פעורות  בעושר הקולינרי המוצג על המרקע.

הפער שבין תרבות האינסטנסט הרווחת (לא רק בתחומי הקוליניריה) לבין תרבות הגורמה, הדרות בכפיפה אחת בסלון ביתנו. איננה מסתיימת בגבולות המטבחים הביתיים, אלא יש לה ביטוי גם במרחבים תרבותיים אחרים, שאומנם זוכים פחות לתהודה תקשורתית אך לאלו מביננו הקוראים בזמנם הפנוי היא גלויה לעין.  

בחודשים האחרונים התחלתי לקרוא באופן רציף ספרות פרוזה המתמקדת בעלילות ריגול, לאחר צבירה של מספר כותרים הבחנתי בשני סגנונות מרכזים שהזכירו לי את הפער הקיים בסצינת האוכל. מחד ספרות שבה יש כביכול את כל המרכיבים הנכונים אך למעשה מדובר בהינדוס מתועש של חומרי גלם: שינוי זירות תכוף בין בירות העולם, מנה גבוה של אלימות (כמו מלח בצ'יפס של מקדונלדס), כמה נשים יפות שמתפשטות ברגעי שפל, ולסיום ארומה המקטבת את העלילה בין טובים שבדרך כלל מנצחים ורעים המשלמים על פשעיהם. סדרה מתועשת זו באה לידי ביטוי מובהק בספריו של מחבר רבי המכר, דניאל סילבה, שכבר הוציא מתחת לידיו 11 כותרים (אני קראתי מכריכה לכריכה רק את, המחסל, שראה אור בשנת 2002 בהוצאת זמורה ביתן) המתחקים אחר סוכנים מסוקסקים המאגרפים את דרכם לצמרת תוך הסתייעות בכח הזרוע ופלאי הטכנולוגיה ומאט מאוד בזכות הקופסא המונחת להם בין האוזניים.

לעומת סדרת ספרי האינסטנסט של סילבה ניצבת יצירתו הספרותית הענפה של הסופר הבריטי הוותיק דייוויד ג'ון מור קורנוול, הידוע בשם העט, ג'ון לה-קארה.  ספריו הם מלאכת מחשבת בהם שני הצדדים  משחקים משחק שחמט מורכב זה אל מול זה. העלילה מתפתלת והחציצה בין טוב לרע, בין צדק לעוול הולכת ומתעמעמת ככל שהעלילה מתקדמת. באופן יחסי מפלס האלימות בספריו הינו נמוך מאוד וההתרחשויות מתרחשות בעיקר בחדרי דיונים בהם מתקיימים דיאלוגים מתוחכמים בהם כל צד מנסה לתמרן את הצד השני. ספריו דומים לבישול משובח המצריך סבלנות ודיוק. הקורא צריך לזכור פרטים רבים ולחכות להתפתחותה של העלילה המתקדמת צעד אחר צעד. אובדנה של סצינה עלול להוביל לכך שהקורא מוצא את עצמו אבוד בלב העלילה, תוך שהוא אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בשלל הפרטים. מתוך כך הקריאה מצריכה התפנות ופניות נפשית, ממש כמו בעת בישול משובח במטבחו של שף מוביל העוסק ברגישות בחומרי גלם משובחים המצריכים טיפול זהיר ומיומן שימנע מהם להפוך מפאר היצירה הגסטרונומית  לגל  מעשן של מזונות מפוחמים.
 

 
לאחרונה קראתי שניים מספריו של לה-קארה: המרגל שחזר מן הכפור  שראה אור לראשונה בשנת 1963 בשפה האנגלית (תרגמה עדית זרטל, זמורה ביתן, 1983) והחפרפרת  שראה אור בשנת 1974 (תרגם חיים גליקשטיין, זמורה ביתן, 1975\2011). שני הספרים עוסקים במלחמה הקרה ומתמקדים  במלחמת המוחות בין ממלכת הביון הבריטית לבין הממלכה הסוביטיית הנמצאת מעבר למסך הברזל. הקרב בין שירותי הריגול הנחשף לאורכם של הספרים כולל שורה ארוכה של מזימות ותכסיסים הנכתבים בתימצות ובדייקנות. העלילה הנפתלת מצריכה מהקורא ראיה קפדנית ומדוקדקת שבלעדיה הוא עלול ללכת לאיבוד. שני הספרים  השאירו בי חותם עז הודות לדיוק שבכתיבה ולמבנה המורכב של העלילה. אשר שמרו אותי  דרוך וקשוב  עד לעמודים האחרונים של העלילה אל מולם עמדתי בפה פעור.  
לסיכום, סוגת ספרי הריגול מהווה ממד נוסף ניתן לראות את השינויים התרבותיים העוברים על החברה המערבית. את התיחכום הנבנה נדבל על נדבך מחליפים תחליפים זולים שאולי נקראים בשמות זהים אל למעשה הם מגלמים מהות אחרת לחלוטין שבינה לבין המקור אין אלא שותפות השם בלבד.

 

 

 

מי בקיצו ומי לא בקיצו



במוצאי יום הכיפורים בעוד ניגוני התפילות ממשיכים להתנגן בראשי, התחרדנתי מול הטלויזיה בלי ציפיות מיוחדות. מנסה לשקם את גופי מהצום ולהסדיר את המחשבות לקראת השבוע שבפתח. בין הזיפזופים הגעתי באופן מיקרי לערוץ הראשון ונשאבתי לסדרת התחקירים, "לא תשקוט הארץ" שהופקה במשותף על ידי ערוץ שמונה ורשות השידור לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

הסדרה בת ארבעת הפרקים רצופה בראיונות, קטעי ארכיון וציטוטי פרוטוקולים הפותחים צוהרי הבנה מחודשים אל עבר המלחמה שמהווה קו פרשת מים בתחושת הביטחון של אזרחי מדינת ישראל. באופן מופתי מצליחה הסדרה לשלב בין הממד האסטרטגי (פוליטיקה בין לאומית, יחסי חוץ, מאזנים אסטרטגים בין מעצמות) לבין הממד הטקטי (קרבות בודדים, תחושת החיילים, כישלונות ואתגרים ברמת מפקדי השטח). הסדרה הינה מלאכת מחשבת שכישפה אותי ומשכה אותי לצפיה אינטנסיבית בת ארבע שעות בהם חשתי כבתוך חלום בלהות. מעבר למידע הרב שנחשפתי אליו, משכו את תשומת ליבי שני דיונים המאירים את הפער המובנה שבין החייל שבשוחה לבין המדינאי\פוליטיקאי. האחד הקרב על החרמון בו נהרגו כחמישים מלוחמי חטיבת גולני והשני הקרב על העיר סואץ בו נהרגו כשמונים לוחמים ברובם מחטיבת הצנחנים. שני הקרבות התקיימו ערב הפסקת האש ועל פי התחקיר התחוללו על מנת לתת למנהיגים תמונת ניצחון מעודדת שתפוגג ולו במעט את האווירה העגומה שהולידה המלחמה.
החיפזון שבנוהל הקרב והטלת הכוחות למערכה באופן חובבני הובילו לכך שהלוחמים יצאו ללחימה ללא ידיעה סבירה מה עומד מולם. ואכן האסון לא איחר לבוא. כוחות גולני נכתשו על ההר וכוחות הצנחנים נקלעו ללחימה בשטח בינוי שהפילה בהם חללים רבים. לעומת אובדן החיים הנוראי הדהימו אותי עדויות הלוחמים שצולמו ממש עם שוך הקרבות (עניין של שעות בודדות). הלוחמים שהצטלמו היו נחושים וחדורי מוטיבציה כאשר הכח המניע אותם מבוסס בעיקר על האמונה ביחידתם הצבאית, בחבריהם לנשק ובעיקר בגאווה החילית. כעבור ארבעים שנה תועדו שוב הלוחמים מאותם קרבות, הפעם הם היו יותר סקפטיים ומפוכחים. להט הנעורים כבר לא ניצת בעיניהם ואת האמונה העיוורת החליפה תחושת האובדן,  הספק בשיקול הדעת של הדרג הפוליטי והצבאי ובעיקר הצורך בהתמודדותם עם המראות והחוויות שעברו במהלך אותם ימים גורלים. הפער שבין האמונה התמימה המאפיינת את הילדות לבין הפיכחון שמבשיל לאיטו לאורך מסלול החיים, הזכיר לי את ספרו של אריך רמיה רמרק, "במערב אין כל חדש"  (זמורה ביתן, 2014) שראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 1929 ומאז זכה להיות מתורגם לעשרות שפות, לעיבודים קולנועיים  ולתהודה בין לאומית.  

הספר מתחקה אחר סיפורה של מחלקת רובאים גרמנית הנשלחת במהלך מלחמת העולם הראשונה לחזית המערבית. חיש מהר חדוות הלחימה הפטריוטית שהוחדרה בלוחמים כבר בימי בית הספר העליזים מפנה את מקומה לייאוש של החפירות. מעל הכל שבה את ליבי תחושת הבדידות של הלוחמים, המגיעים לחופשה בביתם ומרגישים שמעין קיר חוצץ בינם לבין רעיהם ומשפחותיהם המצויות בעורף. הללו חפצים בסיפורי תהילה, בגבורת לוחמים ובחדווה של ניצחון. בעוד שהחיילים חשים בעיקר את תחושת המיאוס, את צחנת חבריהם הלא מקולחים ואת ריקבון הגופות העוטף את שוחות הלחימה המלאות בבוץ, חולדות והפרשות גוף. הפער העצום בין העורף לחזית מוביל אותם לשתוק ולהפוך למסדר סגור של חברים המכירים בכך שהגורל צירף אותם יחדיו לכדי מתכת מלוכדת המעלה קורוזיה בביבי ההיסטוריה. 
בדידותם של הלוחמים המהווה ציר מכונן בעלילת ספרו של רימרק לא נשארה קבורה בשדות פלנדריה. לצערנו היא ממשיכה להיות לחם חוקם של הלוחמים עד ימנו אנו, כאשר צפיתי בלחימה הסטרילית שהגיחה בסלון ביתנו בעת מבצע, צוק איתן, לא יכולתי שלא לחשוב על הפער שבין האולפן הממורק והנינוח שבו מברברים את עצמם לדעת פרשנים מפרשנים שונים,  לבין האימה האוחזת באנשים שבשטח שגרונם ניחר וארובות אפם נצרבות מעשן השריפה, אדי הפליטה של הטנקים ומעל הכל מריחו של הפחד הניגר מזיעת הלוחמים.
לעומת הברברת הפרשנית שנשטפה ישר במורד התודעה עם הגחתה של הפסקת הפרסומות הראשונה, חוויותיהם של אותם לוחמים ממשיכים להיות נוכחות נפקדות בתוך ההוויה הישראלית. חוויות אלו  טמונות בתוך ההוויה הנורמטיבית שלנו  כמו זירת מטענים העלולה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך סביבה פסטורלית לעמק בכא. פרויקט רסיסים שהולך וקורם עור וגידים בשנים האחרונות, מנסה לתת אפיק בו חוויות אלו יוכלו למצוא בו פורקן, תיעודם של הסיפורים ההכרה בכך שחוויותיו של הלוחם הבודד מקבלות משמעות ואוזן קשבת מהווה לדעתי מהלך רב משמעות בו החברים נישאים לו רק אל עמדת איסוף הנפגעים הגדודית ומופקרים בה לגורלם, אלא נשארים מחובקים ונתמכים עד שימצאו את שלוותם.  

 תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, שאדון הכל ידון אותנו ואת כל בית ישראל לחיים טובים ולשלום.
אכ"יר.