חום יולי אוגוסט- 9 שנים למלחמת לבנון השניה

לפני תשע שנים שרגב וגולדוואסר נחטפו בגבול הלבנון על ידי לוחמי החיזבאללה הדרכתי קבוצה של נערים ונערות מבריטניה שהגיעו להתבסם ממראותיה של ארץ ישראל, ולנתב את ההורמונים המשתוללים שלהם להמשכיותו של העם היהודי השב לארצו. על אף הזעזוע מההתקפה על סיור צה"לי הנע באופן שגרתי בשטח הריבוני של  מדינת ישראל, התחושה הייתה שלפנינו אירוע נקודתי. אולם בהדרגה כאשר הדי התותחים לא נדמו ומספרי ההרוגים הלכו ותפחו, החלה לחלחל בי הידיעה שאנו בפתחה של מלחמה. הימים היו ימי טרום הטלפון החכם, ולכן לא יכולתי להתעדכן באתרי החדשות השונים והקשר לעולם התקיים באמצעות מבזקי החדשות והגלים הפתוחים שהיוו רעש רקע בלתי פוסק ללחימה. לאחר כמעט כשלושה שבועות של כסיסת ציפורניים ותסכול שלמרות גלי הגיוסים יחידת המילואים לה אני שייך לא גויסה, הגיעה הטלפון המיוחל. אנו מגויסים ונכנסים למעגל הלחימה.
 אחוזי ההתייצבות היו מרשימים ותור ארוך הסתרך סביב עמדות החיול, משאיות צפרו בשאון, ג'יפים דהרו ותחושה של בהילות עטפה את בסיס הגיוס. חדוות הגיוס נקטעה ברגע שנפתחו הימ"חים, הללו עמדו בניגוד גמור לתחושת הדחיפות והמוכנות בה היינו. שורה של קיטבגים מרוקנים קיבלה את פנינו: אפודים ישנים מימי מלחמת יום הכיפורים שכיסיהם מתפרקים, מחסניות בלויות ובעיקר עם כלי אוכל ומסטינגים שלא ברור אם היה בהם שימוש מאז מלחמת העצמאות. הייתי בשוק, לאורך כל שנותיי בסדיר ובמילואים תמיד שבו וסיפרו לי שאנחנו מתאמנים עם ציוד גרוע משום שהבסט של הבסט מחכה לנו בימ"חים, והינה הרגע הגיע ואיזה בסט ואיזה נעליים, מיליציה חמושה במקרה הטוב. המומים גררנו רגליים לסניפי ריקושט להשלים ציוד. אנשים נסעו הביתה להביא תיקי גב עימם הם טיילו בטיוליהם  שלאחר  הצבא וטלפונים בהולים הורמו לבעלי הון שיתרמו כמה שקלים לציודה של הפלוגה היוצאת לשדה הקרב עם ציוד ישן, בלוי ובוודאי שלא תואם את משימותיה.  
פתיחת מחסני החירום והבעת הפנים שליוותה אותם, היוו רק אירוע פתיחה לשורה ארוכה של תופעות מביכות שהילכו כחוט השני לאורכה של המלחמה. גדודים מובחרים הוטלו למערכה ללא כל תכנית סדורה ומתקבלת על הדעת, טורים של חיילים צעדו על אדמת לבנון בשני טורים מנהלתיים על מנת לשלוט על צירים דרך חלון חדר השירותים של משפחת אל-וועטני. המלחמה הייתה טיפול בהלם בו ירדנו מעולם החלומות למציאות בוצית ומתסכלת הגובלת בחוסר אונים. שהסתיימה המלחמה ישבנו באודיטוריום של מכללת עמק יזרעאל, 600 לוחמים ומפקדיהם ושמענו סקירה של המח"ט. החטיבה המהוללת חיסלה בשבוע של לחימה פחות מכיתת מחבלים ושני משגרי קורנט. ההישג המרשים ביותר היה שהחטיבה איבדה "רק" חייל אחד בכל התמרון הארוך הזה. תחושת אי הנעימות פשטה באולם, אולם רק אחד זעק את זעקת החיילים מדם ליבו, "המח"ט, אין לנו אמון בך!". זו הייתה הכרזה שהכילה צער, תסכול ובעיקר אכזבה גדולה מכך שלאחר שאון הקרבות והדי הפיצוצים התגלה צבא עם הנהגה בינונית, שרחוק שנות אור מדימויו העצמי הזוהר.
 
"שבויים בלבנון" של העיתונאים עפר שלח ויואב לימור מתחקה צעד צעד אחר התחושה הקשה הזו. לאורך למעלה מ-400 עמודים פורסים השניים תיאורי אורך ורוחב המתארים כיצד הגיעו הצבא והדרג המדיני לשפל המדרגה עם התגלגלותו של המבצע להשבת החטופים למלחמה נקודתית בה שתי אוגדות מתבוססות במורדות הלבנון. ספרם של שלח ולימור יצא לאור חודשים ספורים מתום הקרבות ותחושת הבהילות של כותביו ניכרת. אין בו תחקירי עומק, מפאת הצנזורה הוא אינו מבוסס על פרוטוקולים או על הקלטות  מרשתות הקשר הצה"ליות. אלא הוא נאלץ להתבסס בעיקר על תחקירים עיתונאיים שהתקיימו בזמן אמת. מורגשת מאוד התערבותם של גורמים פוליטיים כדוגמת שאול מופז, שחפצו לבסס לעצמם תדמית לעומתית אל מול הצמד אולמרט ופרץ. הדלפותיו המגמתיות ניכרות בכל עמוד בו הוא מוזכר, עד לכדי כך שפעמים ישנה תחושה שההתייחסות כלפיו הוכתבה על ידי משרד פרסום החפץ ביקרו.
היעדרותה של פרספקטיבה ארוכת טווח והצלבה של מקורות מהווה נקודת חולשה משמעותית שכותבי הספר אינם מצליחים להתגבר עליה. למראות זאת כיאה לעיתונאים השניים לא מהססים לחרוץ משפט הן בענייני מדיניות והן בעיני צבא וביטחון. הפער בין דלות המקורות לבין הקביעות החד משמעיות פוגע לדעתי באמינותו של הספר. יחד עם זאת הספר משקף בצורה טובה את תחושת חוסר האונים והתסכול הן של החיילים בשטח והן של הציבור שנשאר בעורף.
הכתיבה הקולחת מחפה על הקושי בגיוס מקורות והצלבתן  בזמן קצר, כך שהספר מאופיין   בחווית קריאה מטלטלת אך לא מייגעת. השניים מצליחים לגבש אצל הקורא תמונה בהירה, עד כמה שניתן, של המהלכים המרכזים שהתרחשו לאורך ימי הלחימה. אהבתי את ההשלכה בין הממד המדיני לממד הביטחוני וכיצד אירועים טקטים הופכים לבעיות אסטרטגיות היכולים להוביל אף למלחמה אזורית. שוב ושוב התחדד לי תפקידו של הפוליטיקאי בעת תהליכי קבל ההחלטות, כאשר עיקר תפקידו הינו לשאול את השאלות הנכונות ולהציף כיווני חשיבה שאינם שייכים לדוקטרינה כזו או אחרת.
שמונה שנים לאחר המלחמה ההיא נחטפו שלושה נערים בגוש עציון, אירוע נקודתי של חוליה חברונית שפעלה ביו"ש. החטיפה הובילה לשרשרת של פעולות שהובילו למלחמה בחזית הדרומית אל מול החמאס. 50 ימי לחימה, עשרות הרוגים ופצועים, עורף משותק, טילים על תל אביב וירושלים ומעל הכול ממשלה נבוכה המפריחה סיסמאות נבובות. אכן מאז צויידו הימ"חים, חיילי המילואים זכו לאימונים להם הם זקוקים, רועננו תורות לחימה. אולם בסופו של דבר נראה שההנהגה פועלת יותר מתוך אינסטינקט ופחות מתוך חשיבה מובנת של קבלת החלטות. הצבא מסובך עד צוואר בחשיבה דוגמטית ומתכונן באדיקות למלחמה הקודמת.
לפנינו עוד קיץ, החזיתות מתלהטות ונראה שאין חדש תחת השמש.  מלבד הפיכחון  של החייל הבודד שאוהב את ריח זיעת הלוחמים הנכנסים אתו מתחת לאלונקה שורר אובך מסמא שאין לו כל יכולת לראות דרכו. ייאוש מפוכח. ולבנתים ניתן לפוגג את האוויר בשירו של שלמה ארצי, חום יולי אוגוסט.
 


 

תגובות

  1. חותם על כל מילה. תופעה מעניינת היא שבדומה (ובשונה) למלחמת ששת הימים פורסמו הרבה ספרים בשנה הראשונה למלחמה (אז חשופים בצריח/שיח לוחמים ואלבומי הניצחון. ב 2007 קורי עכביש/בא מלבנון/לא הגעתי לליטאני ומן המדבר ללבנון). על הסיבות נצטרך עוד לחשוב אבל חשוב לציין שבשנת 2008 כבר היו יותר ספרים על לבנון של 2006 מכול הספרים (פרוזה ועיון) שנכתבו על לבנון של 82' +רצועת הביטחון..

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות