דרשות החג- המפגש בין הטקסט הזמן והמרחב

הדרשה היא מפגש חד פעמי בין הדרשן, הטקסט וקהל השומעים. כאשר הדרשן מתווך ומנכיח לציבור את הטקסט מתוך אספקלריה של ענייני השעה. הימים הנוראים הם ימי השיא בעונת הדרשנים. צוק העיתים, אימת הדין ותהליכי חברות שונים מובילים לכך שקהל המתפללים מוכן להקדיש מזמנו לשמיעת דרשות בענייני דיומא. גולת הכותרת היא כמובן דרשת שבת תשובה אולם גם הדרשה הנאמרת בין תפילת "כל נדרי" המרטיטה לבין תפילת ערבית זוכה לרוב קשב. מנהג קדמונים הוא ששתי הדרשות הללו נאמרות על ידי רב הקהילה שעוסק בהן בענייני תשובה וכפרה וזאת על מנת לעורר את לב השומעים לבור ממעלליהם ולהפנות את ליבם לאביהם שבשמים. בתור ילד זכורות לי בעיקר דרשותיו של הרב ברויאר ז"ל, שלא היה חוסך משבט לשונו והיה מצליף בציבור דברי תוכחה. השילוב בין אקטואליה לבין תיאטראליות פיזית הובילו לכך שגם המתנמנמים שבקהל שמרו על ערנותם, וגם לאחר ירידתו מהבמה נשמרה בבית הכנסת תחושה של דריכות שלא דעכה עד לסיום תפילת ערבית. אהבתי בעיקר את הוויכוחים שנמשכו לאחר התפילה שאולי לא עלו בקנה אחד עם קדושת היום אך בהחלט זרקו קצת שמן בעצמותיו היבשות של המניין. עברו השנים ודרשנים כרב ברויאר טרם פגשתי, אולם שיטוטי בבתי הכנסת מצליחים לזמן לי מעת לעת גם מפגש עם דרשנים העושים את מלאכתם נאמנה.
בעת שמיעת הדרשות אני אוהב בעיקר להתחקות אחר השורשים האינטלקטואלים מהם מצמיח הדרשן את דרשותיו, ולבחון האם דבריו מותאמים לקהל השומעים או שהוא באספקלריה מאירה והם במדמנה. השנה נוכחתי בדרשה של רב משכיל שנשא את דבריו בפני קהל שרובו מורכב  מיוצאי ארצות דוברי אנגלית שעלו ארצה בעשרים השנים האחרונות. בדרשתו הוא עסק בטיבו של  קורבנות השעירים המוקרבים בבית המקדש. במוקד דבריו ניצבה השאלה, מה טיבו של קורבן השעיר המוזכר שוב ושוב  הן בעבודת יום הכיפורים והן בקרבנות ראש חודש והמועדים? לשמחתי הרב לא פנה לציטוט נרחב של דיני קרבנות אלא דווקא פנה לעניין הרוחני העומד מאחורי עבודת הקרבנות. בכך הוא יצר מעין גשר המאפשר לקהל להתחבר לעבודת הקרבנות ולראות את המהות שמאחורי הפרקטיקה שחלפה לפני אלפי שנים. באמצעות ציטוט מהגרי"ד סולוביצ'ק (האהוב על הרב וממנו הוא מרבה לצטט בדרשותיו שאותן שמעתי גם בשנים עברו) הוא הצליח לבנות מעין גזרה שווה בה משום שהנשמה נמשלה לבית מקדש כך קרבן השעיר מכפר למעשה לא על טומאות המקדש אלא על טומאות האדם. זהו מהלך דרשני קלאסי בו הדרשן לוקח מבנה הלכתי ומנכיח אותו בהווה באמצעות הבאת מקור נוסף שמשנה את ההקשר המקורי ובכך נבנית מערכת מושגית חדשה הרלוונטית לזמן ולמרחב בו נתונים קהל השומעים.
עצמתה של החוויה הדרשנית הובילה לכך שלאורך הדורות ביקשו דרשנים ומתפללים כאחד לקבץ את הדרשות לקונטרסים ולהפיצם ברבים. כך זכינו שאלפי דרשות מקהילות שונות הועלו על הכתב ונשמרו לדורות. בתחילה כמעין נספחים לספרים אחרים כדוגמת ספרי שו"ת ופרשנות אליהם הוצמדו דרשות של המחבר. אולם לאורך השנים עם התחזקותה של הסוגה כסוגה ספרותית עצמאית החלו לראות אור ספרי הדרשנות כספרים העומדים בזכות עצמם.  כמובן שאין דומה פרי טרי לפרי משומר ושתהליכי העיבוד גורמים לכך שחלק מההיבטים הויטאלים נעלמים (שפת  גוף, תגובות הקהל, דוגמאות מחיי היום יום וכו') אך עדיין שונה הדרשה הכתובה מכל חיבור תורני אחר בכך שהיא מייצרת מפגשים מרתקים בין הטקסטים לבין הזמן והמרחב בהם היא נאמרה.
לצערי הספרות הדרשנית נחשבה במשך שנים לספרות עממית שאינה ראויה להתייחסות רצינית ועל כן בעוד שספרי הגות ופרשנות זכו לעיסוק אינטנסיבי במחקר הספרות הדרשנית נדחקה לקרן זווית. הודות למחקריו פורצי הדרך של מרק ספרשטיין החלו להיסלל נתיבים מחקרים באדמה טרשית זו. לפני כשבע שנים כאשר  כתבתי את עבודת התיזה שלי על רבי משה מפיזענץ  מחבר הספר, דרש משה,  חשתי שאני צועד בנתיבים מחקרים שרק מופו באופן כללי על ידי ספרשטיין בספרו המונומנטאלי, (Yale, 1989)  Jewish  Preaching  ויעקב אלבוים בספרו "פתיחות והסתגרות" (מאגנס, 1990) , אך טרם נחקרו לעומק. על אף שעזבתי את העיסוק המחקרי מאז ועד היום נשארה לי חיבה יתרה לספרות זו ועל כן בכל פעם שאני מזדמן לבתי כנסת אני תר אחר קונטרסי הדרשות, המהווים עבורי כר מרעה אינטלקטואלי מרתק.
השנה במהלך  הימים הנוראים נתקלתי בשני קונטרסי דרשות המדגישים את ייחודה של  סוגה ספרותית זו.  משום שלא יכולתי לתעד את הספרים הללו נשארתי עם רשמיהם ללא מראי מקום מדויקים. הספר הראשון כלל דרשות התחזקות לימים הנוראים יצא לאור ככל הנראה על ידי חסידות חב"ד. בעיקר אהבתי את החדירה של מתודות מתחום האימון האישי הפופולרי בימנו לתחום הפרקטיקה הדתית. הכותב מציע לקהל חסידיו לכתוב יעדים  רוחניים לשנה החדשה, ולשומרם במקום הניתן לעיון. כמו כן הוא מרבה בשיטות לחיזוק מוטיבציה פנימית הנצרכת לעמוד אל מול אתגרי השעה. בעיקר התחברתי לעיסוק בשאלת האותנטיות המעסיקה את העוסק בפעילות רוחנית. האם אכן הוא מונח במקום המיועד לו? ואולי כל זה איננו אלא מראה תעתועים?
השילוב בין תורות חסידיות מוכרות ושפה יחסית פשוטה מאפשרים לקורא להתחבר ולהבין את הדברים בצורה מאוד נגישה. רגישות זו חיפתה  על רדידות תאולוגית ושימוש מועט במקורות, שניתן לשער שקהל שהללו נובעים מהקהל אליו יודעו הדרשות שככל הנראה אינו  נמנה עם ציבור הלמדנים. על מנת להוסיף לחלוחית אותנטית דברי הדרשן נשמרו כהוויתם ועל כן במהלך הכתיבה מופיעים משלבים לשונים הייחודים לדיבור בעל פה, כגון חזרה על פסוק מספר פעמים או קריאות והדגשות של המסר המרכזי בשפת השומעים, אידיש.  
ספר הדרוש השני שפגשתי דווקא ביום הכיפורים נקרא, ילקוט משה, והוא הודפס כחלק מספר רחב יריעה המביא  חידושים ודברי צדיקים ליום הכיפורים. ואינני יודע מיהו הרב שדרשתו שנישאה ביום הכיפורים תש"ד (1944) לוקטה לחיבור.  הדרשה נאמרה בבית כנסת הרחק מאזורי הקרבות עת הפורענות פוקדת את קהילות אירופה ללא אבחנה.  ניתן רק לשער את התחושה הקשה של ציבור המתפללים ואת הרהוריהם השונים בדבר תועלת מעשיהם ביום זה. האתגר שאל מולו ניצב הדרשן הנו עצום ועל כן קשה לשפוט את דבריו. כמקובל הוא פונה אל עבר צידוק הדין וראיית עם ישראל כגוף אורגני אחד בו כלל האברים משלמים על חטאים של חלק מהאיברים (טיעונים תאולוגים מקובלים בשעת משבר). לאורך הקריאה ממש חשים את אי הנוחות של הדרשן מטיעוניו שלו, ועל כן במחווה של ייאוש פונה  הדרשן לקהל המתפלל. וקורא להם להתחזק בתפילותיהם לא על מנת  לעצור את  השמד, אלא לכך  שהנטבחים באירופה יזכו לבוא לקבר ישראל. יש באמירה זו שיקוף לייאוש כה גדול לתימהון כה רב עד שהמילים נעתקות וכל שנותר הוא הזעזוע שבוודאי הרעיד את אמות הסיפין של בית הכנסת הו נאמרה הדרשה.  
הנחתי את הספר מידי וחשבתי לעצמי איך במצוץ זמן היסטורי (71 שנה מיום נשיאת הדרשה) המציאות היהודית השתנתה לבלי הכר. אפשר לזעוק על מחירי הגז ועל מצבו המדורדר של מעמד הביניים, אך לא ניתן לפספס את ההכרה בכברת הדרך אותה עברנו מכמיהה לקבורה בקבר ישראל לתקומת ישראל. שנה טובה!


תגובות

רשומות פופולריות