על כלבים ואנשים-טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס


מעולם לא היה לי כלב והיחס שלי אל ההולכים על ארבע הוא בחזקת כבדהו וחשדהו. ישנן משפחות בהם הכלב הופך לבן בית נוסף, פעמים הוא מפיג בדידות ופעמים הופך למעין תא וידויים נייד שאל מולו משתפכים רגשית ובעיניו מלאות ההבעה מוצאים נחמה ועצה. אלו המחוברים לכלביהם בקשר בל יינתק ומשקיעים בהם ובמחלותיהם מאות ואלפי שקלים יטענו, "עד שאין לך לא תבין". מעין כת סגורה של יודעי ח"ן שראו את נצנוצי הגאולה ואינם מוכנים לחלוק את רגעי ההארה עם סביבתם. ייתכן שהידיעה שתרם נגאלתי,מהווה את אחת הסיבות לכך שהטרנד הספרותי המציב במרכזה של היצירה הספרותית כלבים התרים אחר גורלם פחות מדבר אלי.
ביצירה העברית נחקק בזיכרון בעיקר ש"י עגנון שביצירתו "תמול שלשלום" (שוקן, 1945) המתארת את חייהם של בני העלייה השנייה הוצב הכלב,"בלק", כדמות משנית המהלכת בין הדמויות וטווה ביניהם קשרים שונים. הפניה אל עבר הבלתי אנושי פתחה לעגנון  מרחב יצירתי חדש בו הוא יכל להתבטא מבלי להיות מוגבל למגבלות אנוש או לגבולותיה של העלילה הלינארית הנעה על צירי זמן ומרחב מוגדרים. עד כמה שידוע לי מעת הגחתו של בלק לאוויר הספרות העברית טכניקה ספרותית זו לא מומשה בשנית והכלבים נשארו במכלאותיהם.

בעשור האחרון זוכים כלבי היהודים וכלבי הגויים לעדנה מחודשת וכמו בגני יהושע הם מתרוצצים בחדווה בינות למדפי הספרים וזורעים בהם מהומה. ביעף אני יכול להעלות את הכותרים הבאים שגיבוריהם הם כלבים המתבוננים על עולם בני האדם בתימהון: "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ (ידיעות אחרונות, 2007), "הכל מואר" מאת ג'ונתן פויר ספרן (זמורה ביתן, 2005), "טימוליון ויאטה בוא הביתה- מסע סנטימנטלי "מאת דן רודס (ידיעות אחרונות, 2005). שלושת הספרים זכו לתהודה רחבה ולשבחי הביקורות וייתכן שניתן לקשור בין ההתלהבות לגביהם לבין העיסוק ההולך וגובר בעולם המערבי בזכויות בעלי החיים ובערעור על התיזה שהאדם ניצב בראש פירמידת ממלכת החי.
במרכז עלילת הספר, טימוליאון ויאטה,  ניצב מלחין מזדקן שנאלץ לעזוב את בריטניה (סיבת העזיבה תתברר לאורך העלילה) ולעבור לכפר נידח באיטליה. על מנת להפיג את בדידותו מגדל המלחין כלב אהוב הקשור אליו בכל נימי נפשו. אולם לא די לו בכלבו והוא מרבה לארח גברים בשלל גילאים והגוונים המשתמשים בו ובביתו כבתחנת מעבר בנדודיהם.  בין רגעי בהייה, שיכרות ושוטטות הזקן מהלך בעולם עם כלבו ותחושת החמיצות וחוסר התכלית בה הוא חי מצליחים לעטוף את הקורא ולדכדך את עולמו. יום אחד מגיח לביתו של הזקן צעיר "בוסני" ההופך חיש מהר לבן לווייתו. הפער בין הצעיר לכלב מוביל לכך שבלילה של קלות דעת הכלב מושלך אי שם ברומא הרחוקה והזוג חוזר לעיניו. הכלב ההמום יוצא במסע לשיבה הביתה.
 רודס אינו מנסה להיכנס לעולמו הרגשי של הכלב או לתאר את חוויות מסעותיו בגוף ראשון, אלא הכלב משוטט מפח לסמטה ופוגש בדרכו סוגים שונים של אומללות אנושית. המפגשים התכופים מתוארים בספר בצורה מרתקת השוזרת יחדיו שלל סיפורים שלכאורה אין ביניהם כל קשר. שיטוטיו של הכלב מהווים דווקא את החלק הטוב יותר בספר, הפניה מסיפור לסיפור שלכאורה אין ביניהם קשר מצליחה לעורר עניין ולפתוח נקודות מבט לעולמות שונים המעשירים את העלילה.  מוקש שמתפוצץ בשטח חקלאי בקמבודיה, אישה הנוסעת בעקבות אהובה מסקוטלנד לאיטליה, שוטר ממומר שאינו מוערך על ידי סביבתו ועוד כהנה וכהנה תמונות אנושיות שנפתחות לנגד עיניו המשתאות של כלב מורעב התר בנואשות אחר בית אדונו. לצערי עלילות אלו אינן מתפתחות לכדי עלילה קוהרנטית ואם לא די בכך בכל פעם שמגיעה פסגה ספרותית רודס בוחר לדרדר את העלילה לתהום כאשר הוא משיב את קהל הקוראים לזקן חדל האישים הספון בביתו אי שם בינות להרים.
לקראת סופו של הרומן מצליח רודס לחולל סדרה של תפניות המצליחות להקנות לסיפור איכויות נוספות אשר מבחינה ספרותית משביחות את העלילה אך מבחינה רגשית מגבירות את תחושת הדכדוך. שלל הסיפורים אינם מוסיפים חן ויקר למין האנושי, הם זועקים חוסר משמעות, אלימות, צביעות וסתמיות. עד לכדי כך שהשאלה שהעלה החכם באדם בספרו קהלת, "מותר האם מהבמה?" נשארת ללא מענה ברור.

באופן אישי אני מאמין שחשוב לבקר את ההתנהגות האנושית ולראות את מעלותיה וחסרונותיה, אולם המסר העולה מעלילות מעין אלו מוביל דווקא לרדוקציה ולייאוש ואין בו כדי לעורר את הקוראים להתעלות ולכונן מציאות אנושית נעלה יותר, ובכך למעשה הוא מוביל למחוזות דקדנטיים והרסניים ממש כפי שמתגוללים  לאורכה של העלילה שהצליחה לעורר בי כמיהה עזה לכוס מים קרים על מנת לשטוף את התחושה הלא נעימה שפשטה לי בחלל הפה. אני מקווה שבספריו הבאים  הסופר הכישרוני ינתב את כישרונו לכיוונים יותר אופטימיים שיאפשרו לקהל הקוראים לא רק להנות מכישרונו הספרותי אלא גם לסיים את הקריאה בתחושה שיש בעבור מה להתעורר גם לבוקרו של היום הבא.
טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס, מאנגלית  שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות, 2005, 194 עמ' 

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה