סל הכביסה של הרעיונות- קיצור תולדות הניאו ליברליזם מאת דייויד הארווי, מולד, 2015


תאורטיקנים ניאו-ליברלים גורסים שהקריסות הכלכליות במדינות כמו ארגנטינה ויוון, הן פועל יוצא של מדיניות כלכלית כושלת, מגזר ציבורי מנופח והתנהלות כלכלית בזבזנית של אזרחי המדינות. בקיצור העניים אשמים בגורלם והמציאות הכלכלית משקפת את התנהלותם הכושלת. אמונה זו מונחלת עמוק בתודעתו של ראש ממשלתנו המצויד בסוללה של כלכלנים מהבנק הבינלאומי ומהידידה הגדולה במערב המלבים את אמונתו ומסייעים בידו לצאת למסע ההפחדות שבמרכזו ניצבות שתי ססמאות: "שלא נהייה כמו יוון\ארגנטינה", "האיש הרזה אינו יכול לשאת עוד את האיש השמן". אמונתו הכלכלית מחד ופחדיו של הציבור מאידך אפשרו לו להוביל כבר מהימים בהם היה שר אוצר, מדיניות ניאו-ליברלית אגרסיבית שכללה: צמצום במתן קצבאות, הפרטת שירותים ציבורים (קופות הפנסיה), העברת בעלויות של חברות ממשלתיות ונכסי צאן ברזל של המדינה לידי בעלי הון. כל זאת תחת כסות של תהליך התייעלות של השירות הציבורי וצמצום תחומי פעילותה של המדינה דבר האמור לפתח את המגזר העסקי שתופס את מקומה בתחום נתינת שירותים. בד בבד על מנת לשמר את הלכידות החברתית ההולכת ומתערערת לנוכח הגדלת אי השוויון והפערים בין אלפיון עליון מנותק לבין שאר הציבור. ממשלותיו תידלקו את הציבור בשלל פחדים המסיטים את הדיון מהפן הכלכלי-ערכי לפן של שרידות קיומית. 

המשקפיים של הארווי- תיאוריות ניאו מרקסיסטיות 

סיפרו של דיויד הארווי. קיצור תולדות הניאו-ליברליזם (מולד, 2015- הספר ראה אור לראשונה באנגלית ב-2005), שם את התהליכים הללו בקונטקסט עולמי רחב שבאמצעותו ניתן לראות את ההתרחשויות כחלק מתהליך כלל עולמי בו משתלט השיח הניאו-ליברלי על כלכלות מדינות העולם. התיזה העומדת במרכז החיבור גורסת, שהשתלטות הניאו-ליברלית היא ביטוי נוסף למאבק מעמדי בו האליטות הכלכליות מרחיבות את כוחן באמצעות חלוקה מחודשת של ההון המסתתרת תחת כסות של מילים וערכים כדוגמת: חירות, שיוויון, תחרות ומריטוקרטיה. בעוד שבפועל מתקיים תהליך הפוך של הדרה, ניצול ורישוש שאר המעמדות. 


לדידו ההשתלטות מתבצעת באמצעות תהליכי הפרטה אגרסיביים שמקטינים את אחריות המדינה וכוללים מלבד התפרקות מנכסים גם צמצום של רגולציה והעברת האחריות המוסרית מהמדינה לפרט. מהלכים אלו יוצרים תנאי תחרות נוחים לבעלי הממון ומחלישים את מנגנוני ההגנה של המעמדות האחרים (שבירת ארגוני עובדים, חוזי העסקה אישיים, הפרטת קופות הפנסיה, הפרטת שירותי החינוך והבריאות ועוד). כצעד משלים מתקיים תהליך מקביל של השתלטות על השיח הציבורי באמצעות כלי התקשורת, עמותות, מכוני מחקר ובעיקר שורה ארוכה של לוביסטים המשווקים את החלופה הניאו-ליברלית כחלופה מיטיבית המובילה לשגשוג ולחירות. בזכות פעולותיהם חובקות השווקים מצליחים בעלי ההון להרדים את המעמדות האחרים ולהפוך אותם לשותפים למהלכים שלמעשה מובילים להתרוששותם הכלכלית ולפגיעה אנושה בחירותם הפוליטית. 


יין ישן בכלים חדשים

מבחינה פילוסופית אלו אינם רעיונות חדשות והם רווחים בשיח השמאלי כבר מימי מלחמת העולם הראשונה, עת נצרכו המרקסיסטים להסביר כיצד חזון "פועלי כל העולם התאחדו" מומר בכך שהפרולטריון טובח ונטבח בקווי החפירות. בשנות ה-20 היו אלו חברי "אסכולת פרנקפורט" שהשקיעו מאמצים רבים בפיתוחו של המושג, "תודעה כוזבת", הבא להסביר מדוע הפועלים פונים לפשיזם ולא לסוציאליזם המיוחל. בשנות ה-60 וה-70 עם התעצמותו של הסדר הקפיטליסטי במערב היו אלו הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו ומישל פוקו שניסו להראות כיצד מנגנוני כוח נסתרים מתעתעים בתפיסת המציאות של הפועלים ומובילים לכינונה של מציאות חברתית שאינה משרתת את האינטרסים שלהם. נראה שבשנות ה-2000 ממשיך הארווי בספרו המזכיר יותר מניפסט רחב יריעה את שרשרת הטיעונים הללו. 


המחבר אינו מתיימר להיות פילוסוף אלא סוציולוג ועל כן עיקר עיסוקו טמון בהצגת ההשפעות החברתיות של התהליכים הכלכליים הנסקרים. יחד עם זאת צרם לי מאוד שהוא אינו כותב לפחות מבוא תאורטי קצר המציג את הקו הרעיוני אליו הוא משתייך, שאינו נולד עם עליית הניאו-ליברליזם בשנות ה-70 אלא שורשיו נטועים עמוק בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. לדעתי מחיקת ההקשר האינטלקטואלי הרחב (מלבד הערות שוליים קצרות המפנות למחברות הכלא של אנטוניו גרמאשי) מציג את נקודת החולשה המרכזית של הספר אשר בוחר לתאר מציאות בצורה פלקטית ומוטה וללא הצגת נקודת המבט האידיאולוגית שדרכה הוא מתאר את המציאות מחד ואת האידאולוגיה שאל מולה הוא יוצא מאידך.
מלבד חולשתו הפילוסופית הספר גם לוקה בכתיבתו ההיסטורית בכך שהוא אינו מצליח להסביר במה כוחו של הסדר הניאו-ליברלי, כך שמתנגדיו התקיפים ביותר, הסטודנטים של 1968, נהו אחריו כבר בסוף שנות השבעים.? הסברת הצטרפותם למחנה הנגדי באמצעות תיאוריות של "תודעה כוזבת" מובילה לטעמי לרידודו של השיח ולקביעה פטרונית שרק מרקסיסטים רואים את המציאות נכוחה וכל השאר הנם בחזקת "תינוקות שנישבו".


אם לא די ברדידות הפילוסופית ובקוצר היד ההיסטורי, לוקה ספרו של הארווי בנגע נוסף- היעדר יושרה אינטלקטואלי. הארווי כרבים מהאינטלקטואלים בשמאל (נזכרתי בסארטר שנודה מהמפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשל ביקורתו כנגד הטיהורים הסטליניסטים) מתעלם לחלוטין מכך שהקפיטליזם על צורותיו היווה במהלך המאה ה-20 אלטרנטיבה לשיטות פוליטיות מטילות אימה לא פחות. לא ניתן לדבר על שנות השבעים והשמונים מבלי להגיד ולו מילה אחת על הענק הרוסי הגווע במזרח שתחת מנגנוני הביטחון שלו נמקו מילוני פועלים שעונו בשם אחוות העמים. או העיסוק בסין ללא אזכור של מחנות כפיה של חינוך מחדש, סחר באיברים, הוצאות להורג ורמיסה של זכויות אזרח. התבוננות בצמיחת הקפיטליזם ללא בחינה של ההסדרים החברתיים-כלכלים האלטרנטיביים שפועלים במקביל אליו, מובילים להצגתה של תמונה היסטורית עמומה ולא מדויקת. אם לא די בכך הוא אינו מזכיר ולו במעט את אחריותם של גורמים סוציאליסטים לקריסתה של מדינת הרווחה הקלסית. כיצד איגודי עובדים חמסנים הביאו את קופות המדינה להידלדלות שעלולה הייתה להוביל אותם לפשיטת רגל. או כיצד השיח השמאלי קידם בעת ובעונה אחת מדיניות שאולי מיטיבה עם אירופה וארה"ב אך בהחלט ממשיכה את תהליכי הניצול במדינות המתפתחות. 

בים המלל שני פנסים מהבהבים ונותנים אופק לקורא המטושטש

על אף שלושת המגרעות שמניתי הספר ראוי לקריאה ולו בשל שלוש נקודות המצויות בו. האחת, החיבור מעורר למחשבה ביקורתית על הסדר הקיים, בכך שהוא מציע נקודות מבט שעבורי היו מאירות עיניים (לא מעצם הטענות שמוכרות אלא מחיבורם של סך הטענות לכדי פסיפס מעורר מחשבה). יכולותיו של המחבר להביט על מגוון רחב של נושאים הקשורים למארו-כלכלה, עליית דתות, פעילות המגזר השלישי, גלובליזציה ועוד ולקשור ביניהם הינן נדירות. ההישג אך מתעצם לנוכח השפה היחסית בהירה ונגישה המאפשרת לעבור בין הנושאים ולא לאבד ידיים ורגליים (יחד עם זאת אוסף הנושאים הקנה לי תחושה של לאות ועל כן לקח לי כמעט חודשיים כדי לגמוע את 260 עמודי הספר). ניתן לומר שהספר מהוה בראש ובראשונה הזמנה לדיון כך שכל קורא יוכל לצלול לעומקם של הנושאים המעניינים אותו. הביבליוגרפיה העדכנית בסיום הספר יכולה להוות נקודת מוצא טובה להמשכן של החקירות שרק נפתחו בספר הנוכחי, וזאת על אף שהיא עשירה במקורות מהגדה השמאלית וכמעט נעדרת ממקורות ימניים, כך שהשיח שמציע המחבר מוטה לחלוטין ורחוק משיח אקדמי פתוח אשר אמור להציג את שתי הדעות באופן שווה ולאפשר לקורא לשוטט במרחבי הדעת ולא להיות שבוי בקונספציה אחת. עד לכדי כך שהספר הופך בהדרגה למניפסט אגרסיבי הבא להשחיר את פניו של הניאו-ליברליזם והמחשבה השמרנית ופחות להציג תהליך חברתי-כלכלי המעצב את המציאות בה אנו חיים. 


השנייה מצויה בביקורת שהוא מותח כנגד השיח הפוסט-מודרני אשר תחת כסות של רלטיביזם מוסרי ופלורליזם משטח את השיח הציבורי ומונע את התגבשותן של דעות המפרידות באופן מובהק בין טוב לרע. השטחה זו פותחת פתח לשיח צרכני בו הכסף מהווה אמת מידה יחידה לקביעה מוסרית. הביקורת הנוקבת שמשמיעה הארווי כנגד לוטייר (המצב הפוסט מודרני) וחבריו, מהווה עבורי חידוש גדול משום שעד כה ראיתי את ההתנגדות לשיח הרב-תרבותי כשיח של הימין השמרני החושש בעיקר מרלטיביזם מוסרי, ולפתע אני רואה שגם השמאל מתנגד לו ורואה בו כסות לשיח הגמוני המשאיר את הנחשלים בנחשלותם ומבצר את מעמדם של המעמדות החזקים (עדות לכך ניתן למצוא בהרצאותיו של דני גטווין על אי שיוויון בישראל ומערכת החינוך).

השלישית, הוא מדגים בצורה יפה כיצד אובדן הסולידריות החברתית מוביל להעלאת הפשיעה בשכונות ברמת המיקרו. וברמת המאקרו לחיפוש אחר נקודות עגינה חברתיות המובילות להיווצרותם של תהליכים חברתיים רחבי היקף הבאים לידי ביטוי מסין שבמזרח וטנסי שבארה"ב. תהליכים אלו כוללים פניה לדת בצורותיה הפרימיטיביות ביותר וזאת מתוך כמיהה ליסוד מארגן, לרשת חברתית ולאמונה אלטרנטיבת שתיתן מענה לתחושת האינדבידואליזים המכרסם והדכאני. 


לסיכום, טוב עשו במכון מולד להתחדשות הדמוקרטיה שטרחו והוציאו את הספר לטובת הקורא העברי. קירובו של השיח החברתי-כלכלי לציבור הרחב מהווה מפתח מרכזי בשינוי תודעתי. יחד עם זאת יש לזכור שידע נבנה שכבה על גבי שכבה ודווקא ההקשרים הפילוסופים וההיסטוריים בין השכבות הן אלו המקנים לו עומק וממשות. העלאתם של רעיונות ניאו- מרקסיסטים בכסות חדשה ללא אזכור המקורות ההיסטוריים-פילוסופים דווקא מובילים לרידודו של השיח ולא להעמקתו. על כן עיקר כוחו של הספר אינו מצוי בהיבטים התאורטיים וההיסטוריים אלא בהפניית זרקור לתהליכים כלכלים-חברתיים המטלטלים כיום את עולמנו. 

מנדלקורן וההקשר הישראלי

לעומת סגנון המטיף בשער של הארווי, אחרית הדבר של רונן מנדלקון, היוותה משב רוח מרענן. במאמר המסכים את הספר מתאר מנדלקורן את ההקשר הישראלי למהפך הניאו-ליברלי שהכה בה בעוז עם כניסתה של תוכנית הייצוב בשנת 1985. בשונה מהארווי מנדלקורן אינו מסתיר את חלקן של התנועות הסוציאליסטיות ביצירתו של המשבר שהוביל למפנה האידיאולוגי שהוביל לירידת קרנה של מדינת הרווחה.. תיאוריו המאוזנים מנפצים את התמונה הוורדה שמנסה השמאל הישראלי לספק בדבר העבר המקסים שהיה כאן בטרם עלה הליכוד לשלטון. בכך הוא משרטט תמונה שקולה ומאוזנת המראה את חלקו של השמאל בעלייתו של הניאו-ליברליזם ככוח נגד הבא להכרית את הסיאוב שפשה במערכות. על אך דברי הביקורת על סיאובה של מדינת הרווחה בדגם המפאיניקי, מנדלקורן אינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדיניות הניאו-ליברלית של בנימין נתינהו המעצבת את המשק הישראלי בעשרים השנים האחרונות. בתקופה בה נראה שאין אלטרנטיבה ושנתניהו והסדר החברתי-כלכלי שהוא מציע נראים כחזות הכל, ישנה חשיבות דווקא להרחבת השיח ולהצגתם של נרטיבים היסטוריים וחלופות מדיניות ישימות שיהוו אלטרנטיבה לקיים.


עם תום הקריאה  התחזקה בי ההכרה שהאתגר המרכזי אל מולו ניצב הזרם הסוציאל-דמוקרטי הוא להציע תזה רעיונית רלוונטית המושתת על מסורת פילוסופית-מוסרית איתנות שאינן שוגות בחלומות אוטופיים אלא הן מעוגנת במבנים כלכלים ברי ביצוע. הביקורת כנגד הקפיטליזם אינה יכולה להיות אידאולוגיה העומדת בזכות עצמה, אלא עליה להציע הצעות עם עומק תאורטי וישימות כלכלית על מנת להביא לתיקונו. בוודאי שספרו של הארווי אינו עומד במשימה כבדת משקל זו אך הוא בהחלט מהווה קטליזטור לקידומה. 



תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001