חפש בבלוג זה

אי שם אדם תר אחר זהותו


אני מאמין ששאלות הנוגעות לזהות מלוות את האדם מיום עמידתו על דעתו ועד שבינתו מסתלקת ממנו והוא נשאר כקליפה של רקמות, עצמות ודם. החיפוש אחר הזהות איננו אחיד, פעמים הוא מתקיים בעצימות גבוה ופעמים בעצימות נמוכה אך כנשמת האדם הוא אינו נפסק לעולם, רק האופנים בהם הוא מתגלה משתנים בהתאם לנסיבות החיים. ישנם רגעים המוקדשים לחיפוש אינטנסיבי כדוגמת: טיול ארוך במזרח, שיחות נפש לתוך הלילה וכו'. בעוד שלפעמים השאלות הללו מודחקות ונתחבות לקרן זווית עד לכדי שכחה. ברגעים מעין אלו  לספרות  ישנו תפקיד מהותי בהסרת האבק  המחשבתי ובקידומם לקדמת הבנה של שאלות שנדחקו מפאת צוק העיתים לקרן זווית. ספרו האחרון של זוכה פרס הנובל לספרות, ג'.מ.קוטזי, ילדותו של ישו (עם עובד, 2015) שייך בהחלט לסוגה ספרותית זו.
במרכזו של הספר ניצבות שתי דמויות, האחת מבוגרת והשנייה ילד זב חוטם. שתיהן מגיעות על סיפונה של ספינה ללא שם למדינה בלתי מוגדרת שתושביה מדברים זה עם זה בספרדית. עם הגעתם השניים מקבלים מהרשויות תעודות הנושאות שמות חדשים וכך שני הזרים הופכים לסימון ודוד. בעיר החדשה  נצרכים השניים לעבור  בינות לשיכונים, רציפי נמל, בית ספר, מרכזים קהילתיים ועוד מרחבים רבים המעלים שוב ושוב את השאלה העומדת בבסיסו של הספר, מהם הגורמים המעצבים את זהותו של האדם, והופכים אותו למי שהינו? מהם היסודות המהותיים ההופכים קבוצה של אנשים למשפחה? ועוד כהנה וכהנה שאלות הנסובות סביב הקשר שבין הסובייקט לזהותו.
שאלות אלו נידונות בעיקר באמצעות השיחות הרבות שמנהל סימון עם סביבתו, כפילוסוף היווני, סוקרטקס,  סימון מנהל בכל מקום ובכל עת שורה ארוכה של דיאלוגים שתכליתם לעורר בשומעים מחשבות ותהיות על האמונות העומדות בבסיס חייהם. פעמים שאלותיו המרובות מעוררות אי נחת או רוגז אך על פי רוב השומעים מצטרפים לשיח ומנסים לתור יחד עמו  אחר זהותם. כך דנים סימון וחבריו על מושגים כדוגמת: חברות, ערך העבודה, משפחה, ועוד כהנה וכהנה נושאים הנמצאים בלב ליבה של ההוויה האנושית. קוטזי אינו  מאמץ רק את המתודה הסוקרטית אלא הוא מסתייע גם בדיונים מבית מדרשו של הפילוסוף הידוע, אריסטו, הדן במהותו של הסובב ובהפרדה שבין מהותם של העצמים  לבין פרדיקטים כצבע, גודל וכו' המתווספים אל העצמים אך איננם משנים  ממהותם.הדיון במהותו של הסובב מהווה למעשה דיון משלים לשאלת האדם החי בעולם ומגדיר באמצעות הסובב אותו את זהותו שלו. 
כחובב פילוסופיה מצאתי בדיאלוגים הרבים המרכיבים את הספר עניין אולם כחובב ספרות הרגשתי שהעלילה מהווה פעמים רבות אך תירוץ במעבר מדיאלוג אחד למשנהו. ועל כן העלילה אינה סוחפת או מלווה בשיאים עלילתיים. באופן כתיבה זה מצטרף החיבור למסורת כתיבה דיאלוגית שהייתה מצויה ברנסאנס האיטלקי, הוקפאה ושבה במלוא הדרה לספרות של ראשית המאה ה-20, מסורת זו רואה את היצירה הספרותית כפלטפורמה לדיון פילוסופי (לדוגמא: כתיבתו של הרצל כפי שבאה לידי ביטוי בספרו אלטנוילד או משה הס בספרו רומי וירושלים). אולם בשונה ממסורות ספרותיות אלו שהונעו על ידי אידיאולוגיה ברורה, כתיבתו של קוטזי אינה מכוונת לפעולה מסוימת אלא היא משאירה את הקורא בשלב השאלות המנקרות ללא רחם מבלי לקבל תשובה ברורה ומובחנת עימה בה המחבר מבעוד מועד. היעדרותה של תשובה מן המוכן מהווה את אחת מנקודות העוצמה של החיבור שאינו נופל למלכודת קלישאתית אלא הוא שומר על ייחודו כחיבור המעורר לשאלות אך לא בהכרח כמציב תשובות. 
כבספריו הקודמים (חרפה-1999,עלומים-2004) שגם הם דנים בזהויות במשבר גם בספרו הנוכחי קוטזי אינו מציע לקוראיו דרך קיצור, הגיבורים אינם מוצאים תשובות לשאלות המטרידות את מנוחתם, אלא לכל היותר מספקים זוויות ראיה חדשות דרכם ניתן לבחון את השאלות ולהגיע באמצעותן לתובנות. פעמים התובנות העולות הינן מרתקות ומאירות עיניים ופעמים בנליות ומייגעות. בין כך ובין כך החיפוש אחר מענה מהווה את הציר המרכזי שסביבו נע הרצף העלילתי  בו הגיבורים מחפשים אחר מזור למצוקות גופותיהם ונפשותיהם.
לסיכום ספרו של קוטזי, ילדותו של  ישו, אינו קל לקריאה ועל כן יש צורך לצרוך אותו במנות מדודות, המאפשרות להרהר בשאלות היסוד העולות בו מבלי להתייגע יתר על המידה. זהו איננו ספר לטיסות, לשפת בריכה  או ללילות בחדרי בקרה ופיקוד. יחד עם זאת הוא יכול להיות חבר נאמן מעורר למחשבה בדקות שבין הכניסה למיטה לבין הרגע הקסום בו התנומה נופלת ומשכיחה ולו לכמה שעות את החיפוש המתמיד אחר משמעות.
ג'.מ. קוטזי, ילדותו של ישו, תרגם מאנגלית אברהם יבין, עם עובד, 2015, 320 עמ'

נ.ב-לא  הבנתי מה הקשר בין העלילה לבין השם, ילדותו של ישו בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים יקרי ערך. 


איך כותבים טלנובלה זולה בשוודית?



הנערה ברשת העכביש, דיוויד לגרקרנץ, תרגמה משוודית: רות שפירא, מודן, 2015, 465 עמ'
המעבר לטלוויזיה רב-ערוצית אי שם בסוף שנות התשעים של המאה העשרים שינה את אופני צריכת התרבות של מאות אלפי בתי אב בישראל.  סדרות סבון כ"קרוב רחוק" האוסטרלית ו"היפים והאמיצים"  האמריקאית ששלטו בז'אנר באמצעות הערוץ השני  הפסיקו להיות חריגות בנוף שבין שתיים לארבע ואת מקומן תפסו עשרות אופרות סבון שחצו את האוקיאנוס האטלנטי וכך אולפני בדרום אמריקה הגיחו בסלונים המנומנמים של העיר גבעתיים.  מפנה תרבותי זה הגיע לשיאו עם עלייתו לאוויר של, ערוץ ויוה, שזכה  להצלחה כאשר  ילדות  רכות וזקנות בלות פייטו ברגשנות משתפכת מילים בספרדית. בהדרגה התרגלנו לערוץ המאופיין בגיבורים מושכי עין ובעודף רגשנות ומופרכות עלילתית המובילות  את  גיבוריו  לאינספור דרמות הזויות הנמתחות על פני מאות פרקים. שונאים בדם התגלו כאחים שהופרדו בלידתם, אימהות נאמנות התגלו בפרק 5,000 כנשים בוגדניות החורשות מזימות ועוד כהנה וכהנה. המופרכות הצליחה למתוח את העלילה האוורירית על פני שנים ארוכות של צפייה מתמשכת, שללא ספק האריכה את חייהן של לא מעט נשים עריריות שההמתנה לפרק הבא נתנה משמעות לחייהן.

סגנונן של הטלנובלות לא נשאר רק בעולם הטלוויזיוני אלא הוא מצא לו אחיזה נאמנה גם ביצירות ספרותיות שעשו חיל הודות לכמיהת הקוראים והקוראות לדרמות נוצצות המתובלות במזימות משפחתיות, באהבה חסרת מעצורים וכמובן בבלילה של יצרים אנושיים החבויים וממתינים לפרוץ ולחולל שמות בגיבורים ובסביבתם. סופרות כדניאל סטיל וסופרים כג'פרי ארצ'ר הצליחו לרקוח מחומרים אלו רומנים רבים שכיכבו שנה אחר שנה בראש רשימת רבי המכר בעולם המערבי. הלועגים מכנים ספרות זו כ"רומנים למשרתות בכריכה רכה"  בעוד שהמכבדים מסתפקים בשם הכולל, "פרוזה רומנטית".  עם השנים ספרות זו הוגדרה כתת סוגה שזכתה למדפים שלמים בספריות העירוניות ושאלו שאהבוה היו פונים אליה ביודעין ובידיעה ברורה מה יעלו בחכתם. אולם לאחרונה אנו עדים לשעטנז ספרותי היוצר שילובים קשים בין הרומנים הללו לבין סוגות אחרות כדוגמת הספרות הבלשית.
עדות לבלילה חסרת חן מעין זו ניתן לראות בספרו האחרון של דיוויד לגרקרנץ, הנערה ברשת העכביש (מודן, 2015) הספר מהווה כביכול כרך מס' 4 בסדרת הבילוש המוצלחת ,מילניום, שנכתבה על ידי העיתונאי השוודי המנוח, סטיג לרסון ,שנפח את נשמתו בעוד מבחר מכתביו עדיין מונחים במגירתו כאבן שאין לה הופכים. ההצלחה המסחרית שהייתה מנת חלקה של הסדרה בה מככבים העיתונאי מיכאל בלומקוויסט והנערה חסרת הגבולות ומרובת הכישרונות ליסבת סלאנדר, שבתה את ליבם של קוראים בכל רחבי העולם שאף דרשו וקיבלו עיבוד קולנועי לעלילה הסוחפת. ההצלחה המרשימה לא נעלמה מעיניהם של המוציאים לאור אשר חיפשו ממשיך ללרסון שנגדע בדמי ימיו, לאחר שנים של חיפושים נמצא יורש העצר בדמותו של  העיתונאי, דיוויד לגרקרנץ, שקנה את הזכויות על הדמויות והמשיך את הסדרה מהמקום בה היא נפסקה ערב מותו של מחברה המקורי.
בספר הראשון פרי עטו בסדרת מילניום, הנערה ברשת העכביש, לוקח לגרקרנץ את מיכאל וליסבת למצוד אחר רשת פשע בינלאומית הפועלת בין היתר באמצעות פשעי סייבר (תחום שהולך ותופס תאוצה בספרות הבלשית). הרשת מפעילה מלבד שורה של פורצי מחשבים כישרוניים גם אנשי זרוע המטילים את אימתם על אנשי החוק.  בשלב זה הספר כתוב בצורה טובה ומעיינת המשלבת מספר זירות עלילתיות המתרחשות במקביל ומקנות לקורא עניין ומקצב המעלה את הדופק בהדרגה. אולם מלבד סיפור העלילה החליט המחבר לטוות דרמה משפחתית בה הגיבורים מגלים עוד ועוד פרטים על עברם. בשלב זה גבולות הדמיון וההזיה נפרצו  ואת מקומו של המותחן הקצבי תופס בהדרגה רומן שעלילתו מורכבת מגיבוב של קטעים שבוודאי נפלו על רצפת העריכה במשרדי העריכה של ערוץ הטלנובלות עטור התהילה, ויוה. אינני רואה בעיה בשילובם של סגנונות כתיבה שונים, אולם נראה שהחל מעמוד 300 האיזון הופר והעלילה החלה להידרדר במדרון חלקלק שהופך את העלילה למפולת שלג הקוברת את הדמויות והקוראים כאחד.  
לסיכום, הספר מהווה פוסט-מורטיום אכזרי ומדכדך למחבר המקורי שדמויותיו האהובות נלקחו למחוזות לא להם. נראה שתאוות הממון של המו"לים הובילה אותם לזרועותיו של לגרקרנץ שהצליח לחבר רומן רחב יריעה הזוכה לשלל תרגומים תוך שהוא מרוקן אותו מכל נשמה יתרה. אני מאמין שאלו החפצים לנצור את זכרם של מיכאל וליסבת  מחויבים להדיר את רגליהם מהספר "הנערה ברשת העכביש" המגלם באופן מדויק את האמירה החז"לית, "זקנתו מביישת את בחרותו".
ספריו של לרסון סוקרו על ידי באהבה רבה לפני כחמש שנים והם מהווים מצבה חיה למפעלו הספרותי 

הנערה שבעטה בקן צרעות,סטיג לרסן, מודן, 2011