בינות לשטיחים החמימים מסתתר לו אדם בודד ומריר


התרגשות אוחזת באוויר, המזוודות ארוזות והנסיעה לחופשה השנתית מתחילה בקול תרועה. הרכב שבדרך כלל מתקשה בעליות לפתע נוסע בקלות יחסית, מהמורות הכביש לא מקפיצות את הכביש ותחושה של ריחוף אוחזת בנו. מגיעים למלון הממורק, עובדי הקבלה שופעי חיוכים ריח סינתטי של הדרים נישא באוויר המזוודות נלקחות בחגיגיות על ידי בחור מנומס שימתין לנו בעוד דקות בחדר הצופה אל עבר גלי הים. אנחנו, הנופשים, נמצאים במרכז וכל הסובב אותנו נועד על מנת להקנות לנו חוויה מרגשת, נעימה, נקייה ותרבותית בה נרגיש למספר ימים מיוחדים ואהובים. זוהי חוויה אגוצנטרית לחלוטין המוזנת בחינניות שירותית המאפשרת לנו לשים את עצמנו במרכז ללא נקיפות מצפון. לרגע איננו חושבים מי נמצא מעבר לדלפק השירות, מיהי אותה חדרנית הנצרכת לסדר עשרות חדרים בפרק זמן קצר, מי הוא העובד המסיע את עגלת המיני-בר החורקת בינות למסדרונות הארוכים. אנשים אלו מתמזגים בתודעתנו יחד עם האורות העמומים והשטיחים החמימים ואינם מקבלים ממד של ממשות אנושית הם נשארים כאובייקטים חסרי יחוד. נמחים במהרה מהזיכרון ונצרבים רק כחיוכים המנעימים את השעות בהם אנו מתעלים מעל היום יומיות של חיינו והופכים למעין בני אצולה שטרדות היום יום אינם מעניינם.
ספרו החדש של עמיחי שלו, בדידות מזהרת (עם עובד, 2015) מקדם את אותן אובייקטים אנושיים  למרכז השיח. במוקד העלילה ניצבים חיים וארקדי שני עולים ממדינות חבר העמים שהגיעו לישראל מתוך רצון להשתלב במדינה היהודית שפתחה בפניהם את שעריה אי שם בראשית שנות התשעים של המאה ה-20. השניים מתגוררים בשיכוני הטיח של בת ים מרחק נגיעה מהים ומאורותיה של תל אביב, בקו 25 הם חוצים את הקילומטרים הבודדים המפרידים בין עירם מוכת האפרוריות לבין הכרך התל-אביבי השופע אור יקרות. אך הכרך אינו מאפשר להם לבוא בשעריו הממוזגים ושטופי האורות, אלא הם נאלצים להתגנב לקרבו דרך כניסת העובדים המוסתרת מן העין בין פחי האשפה ומשאיות האספקה. בעולם מקביל למלון הממורק השניים מנהלים את חייהם כעובדים בשירות חדרים של מלון, השלום, היוקרתי. ביד אומן מצליח עמיחי להתחקות אחר הניואנסים הקטנים של עובדי השירות ולשרטט את מערכות היחסים הנטוות ביניהם בין הזמנה להזמנה. כך באמצעות שיחות אקראיות, שתייה מכנית ממיכל הפטל הגדול והתנגשויות עם הנהלה דשנה הרואה בהם כלים כלכלים ותו-לו, נחשף העובד לעולמם של אלו הנצרכים לספק לו חוויה בלתי נשכחת של הנאה מנומסת ותרבותית.
הציר המכונן של עלילת הספר נע סביב תחושת התלישות של הגיבורים, אשר אינם מצליחים לשזור קשרים החובקים אותם לסביבתם הנידמת בעיניהם כברברית  או לעמיתיהם לעבודה הרואים בהם זרים הגוזלים את פרנסתם. ככל שהעלילה מתקדמת מטשטשים ההבדלים בין דמיון למציאות ואווירה סוראליסטית מנשבת בינות לדפים. בהדרגה משבי הרוח מתעצמים ובחלקו האחרון של הספר הם הופכים לצונמי  החובט בקורא ללא רחם ומטיל אותו בעמודים האחרונים מרוקן וחבוט. כבסרטים המתעדים את גלי הצונמי המכים בחופים השלווים של מזרח אסיה, כך עמודיו האחרונים של הספר מגיעים בהפתעה כה גדלה עד שגם לאחר שעות מסיום הקריאה נשארתי המום לנוכח גודל הזוועה. שעות לאחר תום הקריאה המשכתי לשחזר שוב ושוב את פרטי העלילה,  נדהם מכך שמדרון האלימות הוא כה חלקלק ובלתי צפוי. עמיחי מצליח להראות בספרו באופן מעורר פלצות כיצד זעם רגעי, החובר לדימוי עצמי נמוך וניכור חברתי עלולים להוביל אדם למצבי קיצון המפרים במהירות את האיזון בין בן תרבות לבין חיה. מתוך כך שבה והתחדדה בי ההכרה שאבדן צלם האנוש איננו בא באבחה אלא  זהו  תהליך שראשיתו בניכור שחש הסובייקט בראש ובראשונה מעצמו לאחר מכן מסביבתו, ולאחר שתהליך המחיקה מסתיים מתוך הכסות האנושית פורצת לה דמות מהלכת אימים המחריבה את סביבותיה בזעם בלתי נשלט. למרות שההיסטוריה האנושית רצופה באינספור עדויות לתהליך, עדיין בכל פעם שאני נחשף אליו לא מתוך סטטיסטיקות או צילומי טלוויזיה מזוקקים אני נחרד קם מן הספה ובודק פעם נוספת שאכן הבריח מוגף.


תגובות

רשומות פופולריות