דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך מרץ, 2016

ימי התום מאבדים את תמימותם

ההיסטוריה האנושית רצופה בטרגדיות: עמים נמחו מעל פני האדמה, מחלות נגפו ישובים שלמים ובתוך התוהו הזה המשיכו  חייהם של יחידים להתנהל כזרם נהר שלא ניתן לעוצרו. לא פעם אני מהרהר כיצד כאשר חיילי צה"ל לחמו בסמטאות עזה ישבתי עם בנותיי ונהניתי מבריזה קרירה בטיילת של תל-אביב. שלווה זו נקטעה למספר דקות עם השמע קולות הצופרים אך כעבור דקות עת יצאנו מהמרחב המוגן שבו לעיסוקנו הקודמים, עם לב פועם אך שבנו.   כיצד הן חוו את אותם רגעים? וכיצד חיים עם המפגש הבלתי אפשרי הזה בין תום ילדותי לבין זוועותיה של מלחמה.  שאלות אלו מהוות תשתית לשאלות שמעלה  הסופר הצ'ליאני, אלחנדרו סמברה, בספרו, "דרכים לחזור הביתה" (עם עובד, 2016). בספרו לוקח סמברה את קוראיו למסע בזמן לימי ילדותו  בצ'ילה של סוף שנות השבעים של המאה ה-20. ילדות המתקיימת בצל  שלטונו של הרודן , אוגסטו פינושה , נציגה של החונטה הצבאית ששלטה בצ'ילה משנת 1973 ועד לסוף שנות התשעים של המאה ה-20.  החונטה הפעילה מכבש של טרור על מתנגדיה אך יחד עם זאת בשל התנגדותה לקומוניזם ואימוצה של האג'נדה הניאו-ליברלית זכתה לתמיכה בלתי מ

עתידנות וסופו של האדם

שנה לאחר שראה אור רב המכר פרי עטו, קיצור תולדות האנושות (דביר,2014), פרסם ההיסטוריון פרופ' יובל   נוח הררי חיבור המוקדש להיסטוריה של העתיד. אוקסימורון זה אינו מהווה טעות סופרים אלא זהו השם שבחר הררי לספרו החדש, ההיסטוריה של המחר (דביר,2015). בשונה מספרו הראשון המגולל 70,000   שנות היסטוריה אנושית תוך מיפוי   תמורות מרכזיות שהיוו תפנית בדברי ימיה של האנושות. ספרו הנוכחי של הררי מוקדש לעתיד כאשר ההיסטוריה מהווה אך פלטפורמה לדיון בדבר העתיד. טענתו המרכזית של החבר הינה, שהתמורות המהירות בשדה הטכנולוגי הובילו להבסתן של שלושת האיומים המרכזים שריחפו מעל ראשו של המין האנושי: מחלות, מלחמות ורעב. ועתה לאחר שמרבית המין האנושי נמלט מחרבם המתהפכת הגיעה העת ליצירתו של אדם חדש הנישא על גלי הטכנולוגיה. אדם זה יצא לשורה של אתגרים חדשים ובהם: השגת אושר, חיי נצח והידמות לאלים בכל הקשור ליצירה. אתגרים אלו יוכלו להיות מושגים הודות לטשטוש בין האדם לבין הטכנולוגיה יצירת כפיו שתוביל עמה ליצירתו של על-אדם מסוג חדש. על אדם זה יהפוך לשליט העולם ובהדרגה ישמיד\ישעבד את האדם המוכר לנו כשם שההומו-ספניאס השמ

דרמה בכביש 57 מערב

בקיץ 2006 בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, כאשר צפון הארץ טווח בטילי החיזבאללה ואוגדות צה"ל התבוססו בכפרי דרום לבנון, גויסתי גם אני אך בשונה מחברי שחצו את קו הגבול נשארתי בשטחי הכינוס העורפיים וכך בעודם צועדים לתוככי הכפרים הלבנונים ומחפשים בנרות אויב שניתן להתמודד עמו בקרב הכרעה, אני ביצעתי אי אלו משימות עורפיות אך זמני עמד לרשותי וכך בין אזעקה לאזעקה התחלנו אני וזוגתי לחפש מגורים משותפים בעיירת החוף הצפונית נתניה. לאחר אותו קיץ עברנו לגור במרכזה של העיר בין אינספור בתי קפה בסגנון צרפתי ושירותי הכרויות בשפה הרוסית. נתניה של 2006 הייתה עיר שבה בשעות הליל  הפשע משתולל ברחובות (היינו עדי שמיעה לחיסול חשבונות שהתרחש ממש בחצר ביתנו) אך בשעות בוקר נוחתת עליה שלווה ייחודית המאופיינת בעשרות גמלאים השותים בנחת אספרסו טרי ונהנים מקרואסון חמאה מהביל בעודם צופים ללא דאגות במזרקה שבמרכז הכיכר. על אף שחלף לו כמעט עשור עדיין יש לי פינה חמה לחוף הים, לבתי הקפה, למאפיות, לשוק הססגוני וכמובן לטיילת שניתן ללכת בה שעות על גבי שעות מבלי לשבוע מהמראות וממליחות הים. למרות הפסיפס האנושי המרתק, הנופי