היסטוריונים אוהבים לחפש אירועים בציר הזמן שניתן להגדירם כנקודות תפנית. ישנם תאריכים שהפכו לסמלים מוכרים כדוגמת 1492, 1939, 1520 ועוד כהנה וכהנה. ברור שכל ניסיון למצב אירוע היסטורי בודד כנקודה ארכימדית מהווה הפשטה של תהליכים מורכבים שקשה להכניסם לסד הזמן. יחד עם זאת עיגונם של תאריכים כנקודות משען מאפשרת ולו במעט להבין את הסובב ולהכניס קצת סדר באינ-סוף פרטים שמהם ההיסטוריון תווה נרטיב קוהרנטי של סיבות ותוצאות. האירועים הפוקדים את המזרח התיכון בשני העשורים האחרונים מקשים מאוד על סימונן של נקודות תפנית מעין אלו, משום שאירוע רודף אירוע וקצב השינויים הוא כה מהיר עד שאינך מסיים לנתח אירוע אחד והשני כבר מגיח במלוא עוצמתו. במהירות שיא ספרים ומאמרים שנכתבו אך לפני שנים מעטות מאבדים מכוחם והסבריהם נמוגים בעשן משום שכוחות חדשים הגיחו לבימת ההיסטוריה ושינו את הלך ההתרחשויות מקצה אל הקצה. על מנת לעשות סדר בבלגן אני תר לאחרונה אחר ספרים שמתארים את ההתרחשויות הנגלות לנגד עיננו, מתוך פרספקטיבה היסטורית וחברתית הבוחנת שינויים ארוכי טווח. כל זאת בשפה נגישה ולא מחקרית מדי, כך הגעתי לספרו של כתב
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.