חפש בבלוג זה

צרות צרורות במרחב השמי


היסטוריונים אוהבים לחפש אירועים בציר הזמן שניתן להגדירם כנקודות תפנית על ציר הזמן. ישנם תאריכים שהפכו לסמלים מוכרים כדוגמת 1492, 1939, 1520 ועוד כהנה וכנה. ברור שכל ניסיון למצב אירוע היסטורי בודד כנקודה ארכימדית מהווה הפשטה של תהליכים מורכבים שקשה להכניסם לסד הזמן. יחד עם זאת עיגונם של תאריכים כנקודות משען מאפשרת ולו במעט להבין את הסובב ולהכניס קצת סדר באינ-סוף פרטים שמהם ההיסטוריון תווה נרטיב קוהרנטי של סיבות ותוצאות. האירועים הפוקדים את המזרח התיכון בשני העשורים האחרונים מקשים מאוד על סימונן של נקודות תפנית מעין אלו, משום שאירוע רודף אירוע וקצב השינויים הוא כה מהיר עד שאינך מסיים לנתח אירוע אחד והשני כבר מגיח במלוא עוצמתו. במהירות שיא ספרים ומאמרים שנכתבו אך לפני שנים מעטות הופכים ללא רלוונטים והסבריהם נמוגים בעשן משום שכוחות חדשים הגיחו לבימת ההיסטוריה ושינו את הלך ההתרחשויות מהקצה אל הקצה.
על מנת לעשות סדר בבלגן אני תר לאחרונה אחר ספרים שמתארים את ההתרחשויות הנגלות לנגד עיננו, מתוך פרספקטיבה היסטורית וחברתית הבוחנת שינויים ארוכי טווח. כל זאת בשפה נגישה ולא מחקרית מדי, כך הגעתי לספרו של  העיתונאי ריצ'רד אנגל,  And Then All Hell Broke Loose: Two Decades in the Middle East. הספר מסכם שני עשורים של דיווחים עיתונאיים מזירות שונות במזרח התיכון, תוך שהוא מאפשר לקורא שאינו מומחה לקבל פרספקטיבה רחבה על ההתרחשויות אליהם אנו נחשפים במהדורות החדשות.
 אנגל הגיע למזרח התיכון ככתב צעיר בשנת 1996 ומאז הוא מסקר בהרחבה עבור רשתות טלוויזיה שונות את זירות הלחימה הפרוסות מבנגזי ועד בגדד.  בשנים אלו חמק הכתב מהפפצות, מוכנות תופת, צלפים וחטיפות. דבקותו בשליחותו העיתונאית הובילה לכך שבמרצות השנים אסף אנגל לאמתחתו סיקורים בלעדיים שהקנו לו שם דבר בעולם התקשורת הבינלאומית. מלבד האמביציוני תקופתו של אנגל הייתה רצופה בתהפוכות כדוגמת:  ההתקוממות הפלסטינית, מלחמת לבנון, הפלישה האמריקאית לעירק, האביב הערבי, נפילת כוחות השלטון בתוניסיה, לוב עירק וסוריה, עליית כוחם של ארגונים איסלמיסטים קיצוניים ולסיום גלי הגירה המדפקים על שערי אירופה.  בספרו המסכם את שני העשורים האחרונים לוקח אנג'ל את הקורא לזירות השונות  תוך שהוא משלב בצורה מעניינת בין חוויותיו האישיות לבין ההתרחשויות הפוליטיות אותן הוא סיקר. ניסיונו ארוך השנים מאפשר לו לפרש את המציאות הכאוטית בצורה רחבה ולארוג סיפור מעניין הפותח לקוראים צוהר להבנתה של המציאות הנרקמת לנגד עיניהם.
התיזה המרכזית המוצגת לאורכו של הספר גורסת, שהפלישה האמריקאית לעירק בשנת 2003 והרחבת הפערים הכלכליים בתוך מדינות ערב, הובילו את מדינות המזרח התיכון לסחרור שגרם לנפילתם של מנהיגים  ששלטו בהן ביד ברזל בעשורים האחרונים (סדאם חוסיין בעירק, מועמר קדאפי בלוב, משפחת אסאד בסוריה ומובארק במצרים).  נפילת המשטרים שביססו את עצמם על נרטיבים לאומיים מחד ודיכוי מאידך, פתחה את הפתח לעליית קרנם של נרטיבים חדשים שעד כה הושתקו על ידי  השיח ההגמוני ששרר במדינות השונות. המפגש בין הנרטיבים החדשים לישנים מוביל למרחץ דמים בו מתבוססים  השיעים אל מול סונים בעירק,  האחים המוסלמים אל מול הצבא במצרים, והפלגים השונים בסוריה ובלוב. מאבקים אלו לא פרצו יש מעין ושורשיהם נעוצים בהיסטוריה חברתית מורכבת ובזיכרונות קולקטיבים שנמתחים על פני מאות בשנים, אולם הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות המתרחשות בשני העשורים האחרונים מאפשרים להם לצוץ מתחת לפני השטח ולעצב את המציאות באופנים חדשים.  
לשיטתו של אנגל, מלבד התהליכים הפנימיים התערבותה של ארה"ב בשני העשורים האחרונים, הובילה להאצת תהליכי הפירוק ולעליית כוחם של גורמי שוליים שנדחקו למרכז הזירה הפוליטית. לדידו שני אירועים מרכזים עיצב את עלייתם של הגורמים הרדיקלים בעולם המוסלמי. האחד, הפלישה לעירק ב-2003 שהונעה מתוך רצון לשנות את חוקי המשחק האזוריים בכוח הזרוע,. השנייה הינה המדיניות המגומגמת של אובמה במשך 14 שנים  אשר הפנתה עורף לבעלי ברית וותיקים ופתחה פתח לכוחות מיליטנטים לפעול תחת מטריה בינלאומית. אנגל גורס שתיבת הפנדורה שפתחו האמריקאים נפתה בשוגג מבלי לבחון לעומק את תגובות השרשרת שיכולות להתרחש בעקבות יישומה של מדיניות מעין זו.
הספר מציג תמונה קודרת בה המזרח התיכון הופך משנה לשנה למקום יותר מסוכן המהווה בית גידול לגורמים קיצוניים ההולכים ומתעצמים הודות לשילוב מרתק בין תסכול קולקטיבי לבין פלטפורמות טכנולוגיות כדוגמת פייסבוק, יו-טיוב וגורמי מדיה נוספים המאפשרות לרבבות מתוסכלים להתאחד ולפעול יחדיו לקידום מטרותיהם. כך נוצר מן העבר האחד  התקשרויות בין ג'יהדיסטים מרחבי העולם המגיעים יחדיו לזירות הקרב בעירק וסוריה לטובת מאבק בכופרים והקמתה של החליפ'ות המוסלמית מחורבותיה. ולעומת זאת מפגש בין רבבות צעירים הפוקדים את כיכר תחריר מתוך מטרה לעורר את השלטון לרפורמות שיגשרו בין מדינתם הנחשלת למערב השבע. אמצעי התקשורת לא יצרו את המהפכות אלא הן האיצו אותן והפכו אותם מרעיונות הפזורים בקרב רבבות לכוח הפועל במציאות ומשנה אותה מהקצה אל הקצה.  
כתיבתו הקולחת, והמעבר מזירת התרחשות אחת לשנייה הופכת את הקריאה בספר לחוויה תזזיתית ומרתקת ברחבי המזרח התיכון. בעיקר אהבתי את הפרקים הסוקרים את עליית ארגון המדינה האיסלמית. בפרקים אלו מצליח אנגל לשלב בין הסברת תהליכים מאקרו פוליטיים לבין  הצגת  הממד האנושי המתאר ביד רגישה את האנשים  המשרתים ופועלים למימושו של האיסלם הרדיקאלי. השילוב בין ניתוחי מאקרו לסריקה ברמת המיקרו אפשר לי בעת הקריאה להריח את דירות המסתור המעושנות מחד ולראות תהליכי מאקרו של יחסים בין לאומיים מאידך, זהו שילוב נדיר ויוצא דופן שמצביע לדעתי על נקודת החוזק המרכזית של הספר.
הפסמיזם העוטף את סופו של הספר מצביע בראש ובראשונה על היעדרותה של מנהיגות בטוחה ובעלת חזון שיכולה להוביל שינוי במדינות בהן התחוללו התמורות האחרונות. הוואקום שנוצר דווקא מאפשר לגורמים קיצוניים בעלי מסרים קליטים ויכולות ארגון טובה להתעצם ולסכן את המרחב. לסיכום אני חושב אל לנו להישאב לפסמיזם מעין זה אלא  עלינו לחתור להבנת המרחב בו אנו חיים ולמצוא את הדרך ליצירתם של ערוצי הידברות  עם גורמים מתונים עימם ניתן למצוא שותפות אינטרסים שתאפשר לנו כישראלים יציבות מסוימת בפתחו של הרב הגעש בו אנו יושבים.


דיסטופיה במרחבים שבין תל אביב לעין חרוד


ספרו של תיאודור הרצל, אלטנוילד, המתאר את בניינה של ארץ ישראל עם בואם של היהודים המצליחים להפוך את חבל הארץ הנחשל לפנינה אירופאית בלב הלבנט היה חלק מסוגה ספרותית שלמה של ספרות אוטופיסטית שהתפתחה כסוגה ספרותית נבדלת בספרות המודרנית הרואה באדם סובייקט עצמאי היכול לשנות את המציאות ולהנכיח את גן העדן השמימי בגבולות עולמו.  מאז התחוללו שתי מלחמות עולם שחרכו את העולם והשאירו אחריהן שובל של פיח והרס. תימרות העשן שעלו משוחות הלחימה והערים המבותרות הקשו על סופרים לייצר תמונות אוטופיסטיות  והעלו דווקא הלך רוח  דיס-אוטופי שהלך והעמיק כל עוד רוחות החירות הלכו ושככו ואת מקומן תפסו אירועי דיכוי שפקדו חברות בזו אחר זו.
לשם דבר יצא חיבורו הדיס-אוטופי של ג'ורג' ארוול, 1984, שראה אור בשנת , 1949, שנים מעטות לאחר נפילתו של הטוטליטריזם הנאצי.  בספרו מתאר ארוול חיים בצלו של  משטר מדכא המטשטש כל הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי, ומוביל בכך למחיקתו של הסובייקט והפיכתו לכלי בידי השלטון. הרומן זכה לתהודה ניכרת הודות לפחד ששרר באותם ימים משלטון הדיכוי הסובייטי. אינטרסים אנטי קומוניסטיים סייעו בהפצתו של הספר שהפך במהרה למכשיר תעמולתי לגיוסו של הדור הצעיר להגנה על הערכים הליברלים של המערב. היום כ-70 שנה לאחר פרסומו  הטרור הסובייטי חלף מן העולם, אולם הרלוונטיות  החברתית של החיבור לא פגה משום שגורמי הדיכוי השתנו אך לא הפרקטיקה  הדכאנית ההופכת אידאליים נשגבים לאמצעי לשליטה וניצול.
המעבר מהגשמה של ערכים נעלים לשקיעה חברתית זוכה לעיסוק אינטנסיבי ביצירה הספרותית הנכתבת בישראל בשנים האחרונות. הדים למגמה זו ניתן לראות באופן מובהק בשלושה ספרים שראו אור לאחרונה בהוצאת עם עובד: "השלישי" מאת  ישי שריד (עם עובד, 2015), "צל עולם" מאת ניר ברעם (עם עובד, 2013)  ו"הדרך לעין חרוד" מאת  עמוס קינן (עם עובד,2016). הקמת בית המקדש של שריד, הסדר הקפיטליסטי של ברעם והשלטון הצבאי של קינן מצביעים על תהליך זהה בו חזון אוטופי יכול להפוך במהירות לחלום בלהות בו חירויות הפרט נרמסות, האדם הופך לאובייקט והשלטון בשם ערכים המושרים בכל פה  הופך לאמצעי דיכוי. בעוד שספריהם של שריד וברעם נכתבו לאחרונה ספרו של קינן ראה אור כבר בשנת 1984 ובאותה העת זכה לתהודה רחבה.
 יצירתו הקצרה של קינן, הדרך לעין חרוד, מתארת  מסע בריחה של אדם ששמו לא ידוע הנמלט מתל-אביב הנצורה הנתונה לשלטון צבאי לאזור עין חרוד המוחזק על ידי המורדים. מסע הבריחה רצוף סכנות והתרחשויות אלימות ומפתיעות. קינן אינו מסתיר  שמסע הבריחה אינו אלא אמצעי אלגורי לנבכי נשמתו של הגיבור הנאלץ להתמודד עם עברו הצבאי שכלל גירוש ודיכוי של האוכלוסייה הערבית בתקופת הקרבות של 1948. קינן מראה בספרו שההשחתה המוסרית הכוללת הרג של אזרחים ומחיקה של מקומות יישוב על יושביהם אינה נעצרת עם תום הקרבות אלא היא מחלחלת כמחלה ממאירה לקרביה של החברה ואז מתפרצת ומאיימת להשמידה בעת משבר הנותן למשקעי העבר דרור. הנורמות הקלוקלות שהשתרשו הופכות למעין גולם הקם על יוצרו ומובילות לדיכוי הצבאי כנגד האוכלוסייה האזרחית ולמחיקתה של ההתיישבות העובדת, להפיכתן של נקודות ההתיישבות לאבק שאינו משאיר ולו זכר מימי תפארתם.
באמצעות בשפתו העשירה וכתיבתו העלילתית מחבר קינן בספרו  בין העבר התנ"כי למציאות אותה הוא מתאר. כך ממלכות קדומות כניננוה ובבל קמות לתחיה, מגידו האפוקליפטית מנבואת יוחנן הופכת לציר עלילתי בעל משמעות להקמתה של ממלכת ישראל המתחדשת ועוד כהנה וכהנה. ריבוי הרמיזות לאירועים מיתולוגיים מצריכה לדעתי קריאה זהירה יותר של הטקסט שיכולה לסייע לגילויים של  רבדים עלילתיים נוספים שאינם נחשפים בקריאה שוטפת ומהירה.
הכתיבה הקולחת והמפתיעה שכלל אינה דומה לספרים ישראלים אחרים שקראתי בשנים האחרונות הופכים את ספרו של קינן לחוויה ספרותית סוחפת ומצמררת.  את הספר גמעתי בתוך פחות מיממה אולם למרות החיפזון, התובנות שעלו  בי  בשעת הקריאה ואחריה המשיכו ללוות אותי עוד ימים רבים. לסיום, נותר רק לשבח את הוצאת, עם עובד, שהשכילה להוציא רומן חשוב זה בשנית, שחשיבותו החברתית אך מתעצמת בימים בהם רוחות של שחיתות מוסרית וליקויי מאורות ערכיים מאיימים להפוך את החזון הציוני האוטופי לדיס-אוטופיה מצמררת.




מילים: נעמי ברונטמן
לחן: משה ביק

לַיְלָה, דְּמָמָה,
סָבִיב סָבִיב מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה
אֵינָהּ קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.

וְהַיָּרֵחַ, עֵת יַעֲלֶה,
עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.

מאחורי הקלעים של מלחמת האזרחים בסוריה- עיתונאות מהשטח עם פרשנות אידיאולוגית


עכשיו לאחר שסיימתי את חובותיי לתואר השני וחלק משעותיי שבו לחזקתי, החלטתי להקדיש קצת יותר זמן להתרחשויות הסובבות את מציאות חיי. שילבתי את הרצון בהרחבת האופקים ברצוני העז לחזק את שליטתי בשפה האנגלית וכך ניגשתי לחיפוש אחר ספרים שיאפרו לי לקבל  סקירה רחבה יותר על הסובב אך ללא התעמקות  יתר שתהפוך את הקריאה מהנאה למטלה אקדמית. לשמחתי הרבה בחודש שעבר רכשתי קורא ספרים אלקטרוני, קינדל (Kindle), מבית אמזון. הרכישה אפשרה  לי לחפש, למצוא, להוריד ולקרוא בלחיצת מקש, חוויה מופלאה לכל חובב ספר. כאשר הספר מונח בכף ידי תוך שלושים שניות, אני נזכר בחצי חיוך בימי ההמתנה הארוכים להגעתו של חיבור שהוזמן באינטרנט, להמתנה לדוור,  להליכה לסניף הדואר, להמתנה בתור לחבילות ולבסוף  לריח הדפוס הבלתי נשכח. לאחר שכל זה נחסך ממני, פתחתי את הקינדל (Kindle)  עם צער נוסטלגי קל לריח הדפוס התחלתי לקרוא בספרו של העיתונאי האמריקאי, רזה ארליך, Inside Syria: The Backstory of Their Civil War and What the World Can Expect  (2014).
ארליך, עיתונאי וותיק המסקר את המזרח התיכון עבור מגוון ערוצי מדיה ברחבי הגלובוס. תר במסעותיו  את המזרח התיכון לאורכו ולרוחבו. הודות לנחישותו העיתונאית הצליח ללקט שפע של מקורות החל מפעילי רחוב המפגינים בכיכרותיה של העיר לטקיה וכלה בפרופסורים מעונבים היושבים בחדריהם הממוזגים במכוני המחקר עוטי ההדר בארה"ב. המגוון הרחב של מקורות וזירות התרחשות  השונות איפשרו לארליך להעניק לקורא שאינו בקי ברזי הסכסוכים המקומיים נקודות מבט מגוונות המאירות הן את החוויה האישית והן את מעוף הציפור האקדמי המביט על ההתרחשויות בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים.
החלוקה לפרקים שבה כל פרק מוקדש לסוגיה  נפרדת הקשורה למלחמת האזרחים בסוריה, מרחיבה את יריעות הדיון ומאפשרת לקורא להתבונן בהתרחשויות ממספר כיוונים. בכך מוקנת  הזדמנות לראות את המורכבות ורב הממדיות שבסכסוך האתני שמבתר את סוריה לגזרים מזה כחצי עשור.  ב-220 עמ' בלבד הצלחתי לבקר בגבול הטורקי-סורי ולהתוודע למאבק הכורדי לעצמאות, לנדוד לגבעת הקפיטול ולהיחשף לוויכוח הפנימי בין בדלנים למתערבים, לבקר בטהרן השיעית שמכוננת ציר השפעה בין סוריה ללבנון ועוד כהנה וכהנה ביקורים מרתקים לאורכו ורחובו של הגלובוס. רוחב היריעה והשפה הקולחת הנגישו לי ידע חדש וסייעו לי לסדר בצורה טובה יותר ידע קיים.
הספר כתוב בשפה נגישה המזכירה יותר כתיבה המאפיינת עיתונות יומית מאשר סקירות מעמיקות הנהוגות ב-TIME או ב-Economist , דבר המקל מאוד על הקריאה גם למי שאינו בקי ברזי אוצר המילים של החוג למדעי המדינה. יחד עם זאת סגנון הכתיבה הבלתי-פורמאלי מוביל לצערי גם להשטחתו של השיח ולכתיבתם של משפטים סתומים וחסרי פשר. הדוגמא המרכזית מצויה בשימוש התכוף במושגים כמו ימין קיצוני, מתונים  ושמאל קיצוני, השימוש בסופרלטיבים מעין אלו לטובת הסברתן של מחלוקות מורכבות לא רק שאינו מאפשר להבין לעומק מהם ההבדלים בין הזרמים השונים אלא הוא יוצר תבניות ריקות מתוכן. לדוגמא, הגדרת ממשלתו של בנימין נתניהו כימינית קיצונית, אינה מקדמת את הדיון בכהו זה משום שאם נתניהו הינו  ימין קיצוני היכן נמקם את איתמר בן גביר וחבריו? זוהי דוגמא קטנה מחלקת האלוהים שלי אך הספר רצוף בסופרלטיבים מסוג זה שלמעשה אינם  מאפשרים דיון רציני ועמוק במגמות המתרחשות  כיום בזירה הבינלאומית.
מבחינה אידיאולוגית ארליך משתייך לחוגי השמאל האמריקאי ששורשיו נטועים בהפגנות הסטודנטים הגדולות של סוף שנות ה-60. האג'נדה הלוחמנית הרואה את מדיניות החוץ של ארה"ב כענק אימפריאליסטי המשרת את בעלי ההון, מלווה גם את כתיבתו הנוכחית של ארליך המבקרת שוב ושוב את האימפריאלזם האמריקאי ואת גרורותיו במזרח התיכון: ישראל, הדיקטטורה הצבאית במצרים ושלטון השיחים בסעודיה. תפיסה זו הרואה את ישראל בצד הכוחות המדכאים את  זכויות האדם באה לידי ביטוי מובהק גם בהקדמתו של, נועם חומסקי, הרואה בישראל  סכנה לשלום האזור , דבר המאפשר לו לגזור גזרה שווה בין פירוזה של סוריה מנשק כימי לפירוזן של איראן וישראל מכל נשק להשמדה המונית.
הלהט הניאו-מרקסיסטי המזהה את המאבקים בין בני האדם כביטוי למלחמת מעמדות המובלת על ידי בעלי ההון מסמא את עיניו של ארליך. עיוורון זה מוביל אותו לתאר את העידן הפרה-קולוניאליסטי בצבעים וורודים ונעימים בהם גר זאב עם כבש ושיעי וסוני, אהבו. כאשר נקודת התפנית ממציאות אידילית זו נעוצה בהגחתו של הקולוניאליזים האירופאי ששיאו בהסכמי סייס-פיקו אשר יצרו עם תום מלחמת העולם  כאוס תרבותי שתוצאותיו ההרסניות נגלות לנו בימנו אנו. תמונה נאיבית זו המטילה את מלוא האשמה של מרחץ הדמים העכשווי על הכוחות האירופאים והאמריקאים (צרפת, אנגליה, ארה"ב) שיצרו את הלאומיות הערבית וכוננו את המזרח התיכון במודל המדינתי בו הוא מתקיים כיום. מסירה למעשה את האחריות ממחוללי הזוועות שלשיטתו פועלים מתוך ראקציה לקולוניאליזם שנטע בהם תודעה כוזבת שהובילה אותם לשדות הקרב. טיעון ניאו-מרקסיסטי זה שרווח מאוד בדיונים אחרים בקרב אינטלקטואלים מרקסיסטים משנות ה-20 של המאה -20, מועבר למעשה לשיח המזרח תיכוני ויוצר למעשה חלוקה דיכוטומית בין מדכאים (אירופאים) לבין מדוכאים. כאשר המדוכאים משמשים מעין "תינוקות שנשבו" המנסים למצוא את דרכם אל עבר חירותם המיוחלת. הבניה זו מאפשרת לארליך להשהות שיפוט כלפי "ארגוני חופש" שונים וכך כתיבתו מתרככת כאשר הוא מתאר את מנהיגי החמאס עימם הוא נפגש בעזה או להתייחס בסלחנות לפעולות החיזבאללה בלבנון.
מגבלה נוספת המצויה בספר טמונה בכך שארליך אינו מתייחס ברצינות הראויה לזרמים איסלמיסטים הכופרים בחלוקה הלאומית ומעוניינים לחולל ח'ליפות אסלאמית הנוהגת על פי חוקי השרעייה. האם גם זרמים אלו הינם תוצר לוואי של הקולוניאליזם האירופאי ותנועות ההתנגדות שקמו כנגדו? או שמא שורשיהם נטועים במילניום אחר בו המושג לאומיות כלל לא היה מוכר ביבשת האירופאית? שאלה זו נשארת פתוחה כאשר התחושה הכללית היא שגם רדיקאליזים זה הינו תגובת נגד דתית לכיבוש הקלוניאליסטי שנצבע בצבעיים דתיים ולא לאומים. 
לדעתי,  בשורה התחתונה למרות השנים הרבות שארליך חקר את המזרח התיכון, הוא עדיין ממשיך לנתח את המציאות במערכת המושגים המערבית שספג בקמפוסים המוריקים של  ברקלי אי שם בשנות השישים. זו מערכת מושגים מרתקת מבחינה אינטלקטואלית אך היא לוקה בחסר בינות לסמטאות הרצחניות של המזרח התיכון.
לסיכום, על אף פגמיו הלא מעטים ספרו של ארליך הצליח לרתק אותי ולהוביל אותי עקב בצד אגודל לקריאה מלאה של ספר בשפה זרה (דבר שלא עשיתי זה קרוב לעשור). מגוון המקורות בהם הוא השתמש  הפגישו אותי עם דעות וסיפורים שכלל לא היו מוכרים לי. לכן על אף ההתניה האידיאולוגית העוטפת את ספרו בצבעים אדומים הרגשתי שיצאתי נשכר מהקריאה ושלאחריה ברצוני להרחיב את עולם ידיעותיי על הנעשה כמה מאות קילומטרים מחצר ביתי.