דיסטופיה במרחבים שבין תל אביב לעין חרוד


ספרו של תיאודור הרצל, אלטנוילד, המתאר את בניינה של ארץ ישראל עם בואם של היהודים המצליחים להפוך את חבל הארץ הנחשל לפנינה אירופאית בלב הלבנט היה חלק מסוגה ספרותית שלמה של ספרות אוטופיסטית שהתפתחה כסוגה ספרותית נבדלת בספרות המודרנית הרואה באדם סובייקט עצמאי היכול לשנות את המציאות ולהנכיח את גן העדן השמימי בגבולות עולמו.  מאז התחוללו שתי מלחמות עולם שחרכו את העולם והשאירו אחריהן שובל של פיח והרס. תימרות העשן שעלו משוחות הלחימה והערים המבותרות הקשו על סופרים לייצר תמונות אוטופיסטיות  והעלו דווקא הלך רוח  דיס-אוטופי שהלך והעמיק כל עוד רוחות החירות הלכו ושככו ואת מקומן תפסו אירועי דיכוי שפקדו חברות בזו אחר זו.
לשם דבר יצא חיבורו הדיס-אוטופי של ג'ורג' ארוול, 1984, שראה אור בשנת , 1949, שנים מעטות לאחר נפילתו של הטוטליטריזם הנאצי.  בספרו מתאר ארוול חיים בצלו של  משטר מדכא המטשטש כל הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי, ומוביל בכך למחיקתו של הסובייקט והפיכתו לכלי בידי השלטון. הרומן זכה לתהודה ניכרת הודות לפחד ששרר באותם ימים משלטון הדיכוי הסובייטי. אינטרסים אנטי קומוניסטיים סייעו בהפצתו של הספר שהפך במהרה למכשיר תעמולתי לגיוסו של הדור הצעיר להגנה על הערכים הליברלים של המערב. היום כ-70 שנה לאחר פרסומו  הטרור הסובייטי חלף מן העולם, אולם הרלוונטיות  החברתית של החיבור לא פגה משום שגורמי הדיכוי השתנו אך לא הפרקטיקה  הדכאנית ההופכת אידאליים נשגבים לאמצעי לשליטה וניצול.
המעבר מהגשמה של ערכים נעלים לשקיעה חברתית זוכה לעיסוק אינטנסיבי ביצירה הספרותית הנכתבת בישראל בשנים האחרונות. הדים למגמה זו ניתן לראות באופן מובהק בשלושה ספרים שראו אור לאחרונה בהוצאת עם עובד: "השלישי" מאת  ישי שריד (עם עובד, 2015), "צל עולם" מאת ניר ברעם (עם עובד, 2013)  ו"הדרך לעין חרוד" מאת  עמוס קינן (עם עובד,2016). הקמת בית המקדש של שריד, הסדר הקפיטליסטי של ברעם והשלטון הצבאי של קינן מצביעים על תהליך זהה בו חזון אוטופי יכול להפוך במהירות לחלום בלהות בו חירויות הפרט נרמסות, האדם הופך לאובייקט והשלטון בשם ערכים המושרים בכל פה  הופך לאמצעי דיכוי. בעוד שספריהם של שריד וברעם נכתבו לאחרונה ספרו של קינן ראה אור כבר בשנת 1984 ובאותה העת זכה לתהודה רחבה.
 יצירתו הקצרה של קינן, הדרך לעין חרוד, מתארת  מסע בריחה של אדם ששמו לא ידוע הנמלט מתל-אביב הנצורה הנתונה לשלטון צבאי לאזור עין חרוד המוחזק על ידי המורדים. מסע הבריחה רצוף סכנות והתרחשויות אלימות ומפתיעות. קינן אינו מסתיר  שמסע הבריחה אינו אלא אמצעי אלגורי לנבכי נשמתו של הגיבור הנאלץ להתמודד עם עברו הצבאי שכלל גירוש ודיכוי של האוכלוסייה הערבית בתקופת הקרבות של 1948. קינן מראה בספרו שההשחתה המוסרית הכוללת הרג של אזרחים ומחיקה של מקומות יישוב על יושביהם אינה נעצרת עם תום הקרבות אלא היא מחלחלת כמחלה ממאירה לקרביה של החברה ואז מתפרצת ומאיימת להשמידה בעת משבר הנותן למשקעי העבר דרור. הנורמות הקלוקלות שהשתרשו הופכות למעין גולם הקם על יוצרו ומובילות לדיכוי הצבאי כנגד האוכלוסייה האזרחית ולמחיקתה של ההתיישבות העובדת, להפיכתן של נקודות ההתיישבות לאבק שאינו משאיר ולו זכר מימי תפארתם.
באמצעות בשפתו העשירה וכתיבתו העלילתית מחבר קינן בספרו  בין העבר התנ"כי למציאות אותה הוא מתאר. כך ממלכות קדומות כניננוה ובבל קמות לתחיה, מגידו האפוקליפטית מנבואת יוחנן הופכת לציר עלילתי בעל משמעות להקמתה של ממלכת ישראל המתחדשת ועוד כהנה וכהנה. ריבוי הרמיזות לאירועים מיתולוגיים מצריכה לדעתי קריאה זהירה יותר של הטקסט שיכולה לסייע לגילויים של  רבדים עלילתיים נוספים שאינם נחשפים בקריאה שוטפת ומהירה.
הכתיבה הקולחת והמפתיעה שכלל אינה דומה לספרים ישראלים אחרים שקראתי בשנים האחרונות הופכים את ספרו של קינן לחוויה ספרותית סוחפת ומצמררת.  את הספר גמעתי בתוך פחות מיממה אולם למרות החיפזון, התובנות שעלו  בי  בשעת הקריאה ואחריה המשיכו ללוות אותי עוד ימים רבים. לסיום, נותר רק לשבח את הוצאת, עם עובד, שהשכילה להוציא רומן חשוב זה בשנית, שחשיבותו החברתית אך מתעצמת בימים בהם רוחות של שחיתות מוסרית וליקויי מאורות ערכיים מאיימים להפוך את החזון הציוני האוטופי לדיס-אוטופיה מצמררת.




מילים: נעמי ברונטמן
לחן: משה ביק

לַיְלָה, דְּמָמָה,
סָבִיב סָבִיב מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה
אֵינָהּ קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.

וְהַיָּרֵחַ, עֵת יַעֲלֶה,
עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001