חפש בבלוג זה

דברים שרואים משם לא רואים מכאן



לאורך השנים קראתי ספרי זיכרונות של ניצולי שואה למכביר, החל מיומני הנער משה ועד לספר מעביר הרטט "לך לך בני" בהוצאת פלדהיים שהשפיע עלי רבות בתור ילד. על אף השפע הרב של ספרי העדות, אינני יכול למנות ולו ספר עדות אחד שבו נחשפתי למלחמה מן הצד הגרמני. זאת לצד  ספריו של האנס פלאדה (ובראשם החיבור המופלא- לבד בברלין)  שמבוססים על אמיתות היסטוריות אך הם בראש ובראשונה יצירות פרוזאיות. וכן מספר ספרי עיון שפתחו בפני צוהר להלך הרוח הגרמני באותה העת ובהם ניתן למנות את הספרים מעוררי המחלוקת אך מלאי העניין כדוגמת: אנשים רגילים של כריסטופר בראונינג ותליינים מרצון מאת דניאל גולדנהגן.  הרגשתי שהיעדרותו של ידע מעין מקנה לי יכולת חלקית בלבד להבנתה של התקופה. מתוך כך לאחרונה אני חפץ בספרי עדות מכלי ראשון,  המתארים את אירועי המלחמה  מנקודות מבט  שעד כה פחות היו נגישות עבורי. ההתמודדות המחודשת של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם עברם פתחה סכר של כתיבה מעין זו, הפותחות פתח להבנת עולמם של הגרמנים באותה העת.  כתיבה ענפה זו הגיעה גם לאתר הספרים הגדול בעולם, אמזון, בו מצאתי באופן מיקרי את החיבור, The war began behind our garden fence, A personal story of the second world war. מאת Marion Ehresmann.

בספרה מתארת המחברת  את סיפורה של אימה הדווינק בלנק שגדלה בדנציג ועם כיבושה של העיר על ידי הכוחות הגרמנים בספטמבר 1939 עברה יחד עם משפחתה לצפון פולין כחלק ממאמצי הגרמון של פרוסיה המזרחית. הודות למדיניות זו המשפחה בת 11 הנפשות שסבלה ממחסור וחרפת רעב עברה לחוות "הנטושות" בצפון פולין, שם היא קיבלה בשם החלוקה המחודשת, אחוזה רחבת ידיים הכוללת מאות ראשי בקר, תרנגולות ושטחים לעיבוד. בגן העדן הפולני נעלמו בזה אחר זה היהודים, המורים, הכמרים ובני המעמד הגבוה. בתי הספר נסגרו בפקודות השלטונות וקציני גסטפו וס.ס נהגו בשטחים החדשים כבאחוזותיהם הפרטיות. אולם לצידה של המדיניות הברוטאלית משפחת בלנק דווקא ליקקה דבש. הדוויק הנערה בת ה-14 זכתה  לימי תום נפלאים, בהם היא הסתובבה עטורה בעטרת ניצחון תוך שהיא מפזמת המנונים ופזמונים שלמדה בליגת הנערות ההילטראיות. כך בערב חג המולד זוכה המשפחה במשלוחי בגדים ובנעליים חדשות שנלקחו מההחרמות שבוצעו בקרב יהודי פולין, וכך בעוד אלו מתרוששים אלו אוכלים משמנים. באותה תקופה אופורית, אחיה- פול מצטרף לס.ס משרת במחנה הריכוז, דאכו,  ולבסוף מוצא את מתו בחזית המזרחית בשנת 1942. תיאורי תקופת חייהם  בפולין רווים בקטעי הווי חושפים בפני הקורא  את הלך הרוח בו חי הנוער הגרמני באותם ימים. תיאורים מרתקים אלו פותחים צוהר, לעולמם של צעירים וצעירות בימי השיא של הרייך השלישי.

עוד לפני שהמלחמה משנה את פניה המשפחה מגורשת על ידי השלטונות הגרמנים לחווה אחרת בשל  גניבה בה היה מעורב האב, אלכוהוליסט חם מזג הנכנס בשתי רגליים לכל מהמורה. בעקבות הגירוש מורע מצבם הכלכלי של בני המשפחה והבנות נאלצות לעבוד במנגנון הבירוקרטי הנאצי, בתפקידי מינהלה  המזכים אותן בהכנסה ובעיקר בחמימותם של החיילים הגרמנים המשרתים באזור. אולם עם התקרבותם של כוחות הצבא האדום והחשש מגיוס כללי של כלל הגברים בגילאי 14-16, המשפחה המבוהלת אורזת את מטלטליה ובאוקטובר 1944, יוצאת למסע בריחה שנמשך כחצי שנה, עד לסופה של המלחמה. בין שיירות הפליטים הנמתחות ממעמקי פולין ועד לפרוסיה המערבית בני המשפחה מתוודעים לצדדיה היותר האפלים של המלחמה, שעד כה כלל לא היו מוכרים להם. לפתע נגלים לעיניהם הרוגים, גלי הריסות, גניבות מזון וזנות תמורת מזון ועוד כהנה וכהנה התרחשויות אנושיות שמתרגשות לבוא לעולם כאשר מידת הדין משייטת באין מפריע.

תלאותיהם  לא מסתיימת עם הכניעה הגרמנית, במאי 1945, אלא הן ממשיכות לאורך מספר שנים במהלכם מתגוררת המשפחה במחנות עקורים שיועדו למיליוני הפליטים שהגיעו לגרמניה בתום המלחמה.

בחלקו השני של הספר מתוארים חיי המשפחה לאחר השתקעותם בעיר, המבורג, מראשית שנות החמישים של המאה ה-20. ועד ימנו אנו.  בעשורים אלו בני המשפחה שהשתייכו לצווארון הכחול (עובדי ייצור, שרתים ומנקות) מנסים לנתב את חייהם לרווחה כלכלית בגרמניה המשתקמת במהירות. חלק זה רווי באנקדוטות משפחתיות הכולאות רגעים בנאליים של  משפחה החיה חיים אפרוריים בבניני שיכון של עיר תעשייתית התרה אחר שגשוג כלכלי. בחלק זה  מצאתי עניין מועט ולא נחשפתי  בו לתובנות הראויות להתייחסות מיוחדת  (מלבד זאת שעוני מקטין את יכולת הבחירה של האדם, ועל כן הדוויק אינה נפרדת מבעלה גם לאחר שהאהבה מזמן פרחה לה).

הספר איננו מאופיין בכתיבה משובחת או בעריכה יוצאת מגדר הרגיל, למעשה הכתיבה החובבנית של המחברת מהווה  ציר מכונן לכל אורכו של הסיפור. יחד עם זאת הדלות השפתית והתיאורים הלקוניים מצליחים להעביר תחושה אותנטית, המעבירה את המסר ללא כחל וסרק. דווקא הפשטות, היא זו המצליחה לתאר תמונה שאינה מוסתרת מאחורי מטאפורות מורכבות. על כן למרות היעדרותו  של בוהק פרוזאי יש בחיבור ממד מעניין שמוביל לקריאה רציפה  ומעוררת מחשבה.

היבט מרכזי העולה מהחיבור מצוי בהתמודדותם של בני  הדור השני והשלישי עם פשעי הנאציים ועוזריהם. בספר הנוכחי הכותבת מרחיבה את מושג "קורבנות" לכדי אבסודרד וכך גם דודה פול, שהיה חייל בס.ס, הינו קורבן של המשטר הנאצי שניצל את תום נעוריו ויחסיו המעוררים עם אביו על מנת לגייס אותו לפלוגות המוות. כך הודות לפרשנות מרחיבה הקורבנות האמתיים קרי הנרצחים והקורבנות המדומים קרי הרוצחים, דרים בכפיפה אחת. הגזרה השווה בין הרוצחים והנרצחים מהלכת כחוט השני לכל אורכו של החיבור וזוכה ליתר הדגשה בחלקי הרפלקציה בסיומו. כך אנו מוצאים משפטים אבסורדיים כדוגמת: "אני חשה צער רב  על הסבל שסבלו הפולנים ..." ומיד לאחר מכן, "גם אנחנו הגרמנים סבלנו באותם שנים מהפצצות, רעב ואלימות". יצירתה של גזרה  שווה מעין זו מאפשרת, אולי, לגרמנים לחיות בשלום עם עברם. אך יש בה משום רדוקציה מוחלטת של מושג האחריות המוסרית שבסיסה מצוי בהפרדה הקטגוריאלית בין רוצחים לנרצחים.
לסיכום, אני מאמין שההיכרות עם עדויות מזוויות השונות מהזווית היהודית המוכרת בישראל, מעשירה את השיח ומאפשרת דיון שאיננו נתחם בגבולותיה של הקהילה היהודית. דווקא ההרחבה, היא זו שמאפשרת היכרות רחבה יותר עם רוח התקופה והלכי הרוח שהניעו את גלגלי ההיסטוריה באותה העת. מתוך כך אני אמשיך לחפש ספרים שדווקא מתארים היבטים שפחות זוכים לאזכור בהיסטוריוגרפיה  שעל ברכיה התחנכתי לאורך השנים וזאת מתוך תקווה להעשיר את ידיעותי ולצאת כל העת מאזורי הנוחות המקבעים דפוסי מחשבה ומובילים לנמנמת ביקורתית.

בין מיתוג למציאות

בדיונים רבים בחקר ההיסטוריוגרפיה נאמרת האמירה, "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", אמירה זו נכונה גם על הנרטיב שתוו בעלות הברית הדמוקרטיות (בריטניה, ארה"ב וצרפת) בדבר מלחמת העולם השניה . כך בתודעתנו אנו מאדירים את גבורתם של הצרפתים ואת מאבקם העיקש בכובש הגרמני בעוד שלמעשה, מיום הכרזת המלחמה ועד לפלישה הגרמנית לא פעלה צרפת כלל כנגד התוקפנות הגרמנית בפולין. וכן כל בר דעת יודע שהרזיטס הצרפתי החל לפעול באופן משמעותי רק כאשר כוחות בעלות הברית כבר שמו את ראשי הגשרים בחופי נורמנדי. בעוד שאלו זכו להאדרה דווקא הפולנים נדחקו לקרן זווית, ובתודעה הציבורית בה אני גדלתי הושם עליהם אות הקלון של משתפי פעולה. בעוד שלמעשה המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת.
ספרו של יאן קרסקי, סיפורה של מדינה במחתרת (ידיעות אחרונות 2014), מגולל את סיפורה של המחתרת הפולנית בין השנים 1939-1943, תוך הדגשת המחיר האישי הכבד ששילמו רבבות פולנים על מנת להיאבק בפולש הגרמני.  לדוגמא כבר בשלבים הראשונים ש המלחמה עשרות אלפי אינטלקטואלים, ומעצבי דעת קהל פולנים הוצאו להורג או נכלאו הן על ידי הגרמנים והן על ידי הסובייטים, וזאת מתוך רצון למחוץ את התרבות הפולניות. גדיעה שיטתית מעין זו של התרבות המקומית לא בוצעה במערב אירופה והיא מייחדת את  הברוטליות שננקטה כנגד פולין ותרבותה. 
קרסקי לא היה שייך לחטיבה המבצעית של המחתרת אלא לענף ההסברה והדיפלומטיה, ועל כן הספר אינו מתאר מבצעים מסמרי שיער אלא בעיקר שליחויות דיפלומטיות, שהתקיימו תחת סיכון רב, לטובת העברת מידע וגיבוש תפיסת פעולה כוללת למחתרת הפולנית. במסגרת שליחותו חצה המחבר את אירופה לאורכה ולרוחבה תוך שהוא מסכן את עצמו פעם אחר פעם, באחת הפעמים הוא  נתפס ועונה ממושכות על ידי הגסטאפו הגרמני. אולם העינויים והמעצר לא הרפו את ידיו ולאחר בריחה נועזת שב לפעילות סדירה במחתרת. נקודת השיא בקריירה המחתרתית של המחבר  הייתה שליחותו לבריטניה וארה"ב בהן נפגש עם ראשי המדינות ומעצבי דעת הקהל וזאת מתוך תקווה לעוררם לפעולה לטובת שיחוררה של פולין והפסקת השמדת יהודייה. במסגרת מאמץ הסברתי זה כתב המחבר את ,סיפורה של מדינה במחתרת,  שזכה לתהודה נרחבת בארה"ב ונמכר בה בלמעלה מ-400,000 עותקים.
סיפוריו של קרסקי מגלמים בצורה בהירה את המושג טרגדיה, וזאת משום שחרף פעילותם הנמרצת שלו ושל חבריו  לכינונה של פולין עצמאית ודמוקרטית, האינטרסים של מנהיגי המעצמות היו שונים ועל כן כבר בוועידת טהרן החליטו בעלות הברית שפולין העצמאית לא תקום ביום שלאחר המלחמה אלא שהיא תהווה מדינת חסות תחת השלטון הקומוניסטי הפועל ממוסקבה. כך ביום שחרורה של פולין עת הטנקים של הצבא האדום הגיחו בשערי ורשה, חבריו של קסרסקי מהמחרת מצאו את עצמם שוב נרדפים תחת שלטון טוטליטארי שרמס ברגל גסה את מתגדיו, ופעילים כדוגמת קרסקי שהעמידו את חייהם בסכנה פעם אחר פעם לא יכלו לשוב למולדתם בה הם הוכרזו כסוכניו של האימפריאליזם האמריקאי. אותם שיקולים אסטרטגיים הם אלו שסללו את הדרך למשפטי נירנברג מחד ולטיהורם של עשרות אלפי פקידים נאציים מאידך. משפט הראווה איפשר לבעלות הברית לסמן מעין וי על הענשת הפושעים ולעבור להתמודדות עם אתגרי הווה באמצעות בנייתה תשתית אנטי סוייבטית המורכבת מאלפי פקידים נאציים לשעבר שהיוו את המסד והטפחות  של המדינה, מערב-גרמנית, שהיוותה מיום כינונה זרוע קדמית כנגד ההתקדמותם של הכוחות הקומוניסטים ממזרח. 
הסיפור היהודי שזכה להבלטה מודגשת בכריכתו של הספר, עדותו של האיש שניסה לעצור את השואה, דווקא הוצנע לאורכו של הספר והוא זוכה להתייחסות רק ברביע האחרון של החיבור וגם שם בשני פרקים בלבד. שוב ניתן לראות כיצד הוצאת ספרים מהווה כלי לעיצוב תודעתי משיקולים מסחריים, בעוד שקוראי הספר יכולים להיווכח בעיניהם שקרסקי כלל לא ניסה לעצור את השואה אלא לכל היותר ניסה לבטא את הדיכוי הגרמני על אדמת פולין, תוך שימוש ברצח היהודים כדוגמא לברוטאליות הגרמנית. מהדברים העולים בספר, נראה שעדותו לא הרעידה את אמות הסיפין של הדיפלומטיה הבריטית והאמריקאית והללו ראו את רצח העם היהודי כחלק מהטרגדיות שזימנה המלחמה ולא כאירועים המצריכים שינוי של הפרדיגמה הננקטת על ידי בעלות הברית. ממד זה מהווה עדות טרגית נוספת, למציאות אל מולה ניצבו יהודי אירופה מיום עלייתו של היטלר לשלטון ועד לכניעתה של גרמניה במאי 1945. חוסר האונים, אוזלת היד והאדישות הבינלאומית עדיין מזעזעים אותי בכל פעם כאשר אני נתקל במחקרים או ספרים הפותחים צוהר לאותן שנים אפלות.
לסיכום, סיפורה של מדינה במחתרת, הינו ספר מרתק המצליח לנווט בחוכמה בין החוויה הסובייקטיבית לבין ההתרחשויות ההיסטוריות הכלליות. נראה שהשילוב בין הממד האישי לציבורי ויכולת התיאור בה ניחן קרסקי הקנו לספר קהל נרחב של אוהדים ברחבי העולם. עבורי הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בהם נחשפתי באופן מקיף לפעולות ההתנגדות שהתרחשו בפולין בשנות המלחמה (כאשר המרד בגטו ורשה היווה רק חוליה נוספת בשרשרת ההתנגדות הפולנית), ולמחיר האישי והלאומי ששילמו הפולנים לאורכה של המלחמה. מחיר שאותו המשיכו לשלם עוד 44 שנה, עד להתנקותה של פולין  מהגוש הסוביטי המתפורר בשנת 1989, ויציאתה של פולין לעצמאות.
לנוכח זאת שבה ועולה השאלה, מדוע ספרו של קרסקי נדחק לקרן זווית במשיך 66 שנה ורק ב-2010 תורגם לראשונה וגם זאת לאחר שכבר הספר ראה אור באנגלית, פולנית וצרפתית. מדוע במדינת ישראל בה כל עדות מוצאת את דרכה למכבשי הדפוס, מסמך כה מקיף על התנגדות לכובש הגרמני לא זכתה לראות אור בדפוסים ובכך סייעה בשימורו של הנרטיב ההגמוני בדבר מקומם של הפולנים בהתנגדותם לכיבוש הגרמני.