חפש בבלוג זה

והיו בעינך כחדשים- זוויות חדשות על השירות הצבאי


השירות הצבאי על רבדיו נטחן עד דק בספרות העברית ביעף חולפות בדעתי מספר יצירות שכל אחת ואחת מהן נושאת יחד עמה עוד יצירות רבות הדומות להן בסגנונן ותוכנן. טירונות של בעלי כושר לקוי ב"התגנבות יחידים" של יהושוע קנז, חיילי הרבנות הצבאית ב"עת הזמיר" של חיים באר, לוחמים חדורי רוח לחימה במורדות הבופור, ב"אם יש גן-עדן"  של רון לשם. לצד היצירה הפרוזאית עמוסים על מדפי הספריות ספרי  זיכרונות וספרי זיכרון שנכתבו על ידי לוחמים ומפקדים שסיקרו את שירותם הצבאי מכל זווית אפשרית. סגנון זה זכה בכל מלחמה לתוספת משמעותית של כותרים  שנפרקו על מדפי הספרים במהירות שבה הם עתידים לחזור למחסני ההוצאות. הזירה הספרותית כה צפופה בתחום זה, עד לכדי כך שכל סופר הפונה לנתיב זה מסתכן בביקורות קטלניות שיסווגו את כתיבתו כקלישאה, חסרת ייחוד, נעדרת מעוף, חזרתית ועוד כהנה וכהנה מדקרות האורבות בינות לבלוגים ולמדורי הספרות. החשש מביקורות קטלניות מעין אלו מחריף  על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסופר שזהו ספר הביכורים שלו והוא מחכה בכסיסת ציפורניים להתקבלותה של יצירתו החדשה בעולם הספרותי רווי השחקנים. למרות כל זאת בחר הסופר, יוחאי אופנהיימר, להקדיש את ספר ביכוריו, "הקמע של דדה" (עם עובד, 2016), לתקופה זו.
במרכזו ספרו ניצב דדה, דוד הכהן, המשרת כמפקד זוטר בבסיס מודיעין הממוקם על גדות תעלת סואץ. הספר אינו מוקדש לעלילות גבורה בהם עסוקים דדה וחבריו לבסיס,  גיבוריו הם דווקא חיילי מודיעין ואפסנאות חסרי ייחוד ומוטיבציה שהגורל הפגישם בתל התרשים בו ממוקם בסיסם. בין שמירות מתישות, האזנות לרשתות קשר ותורנויות בסיס שונות ומשונות. נרקמות להן חברויות מגוונות, מועלות מחשבות קיומיות ונרקמת ברית מדוכאים כנגד השרירותיות שבשררה הצבאית. לעומת פיקוד המדבר בסיסמאות חלולות ניצבים החיילים כדבוקה מוסרית החפצה בשמירתם של ערכים העומדים בבסיסה של ההוויה הצבאית כרעות, אמינות ונאמנות. מהלכיהם שאינם קונבנציונליים יוצרים מעין הוויה קומית-טרגית על סף הסוריאליסטית. חוויה זו  יכולה להתקיים רק במרחב המנותק מכל הקשר בו מתקיים הבסיס. לצידה של העלילה המרכזית מתקיימת עלילת משנה, המושכת את הקורא לעולמו התודעתי של דדה, עולם המפגיש בין זיכרונות ילדותו  הנעים בין רחובותיהם של שכונות רסקו ורחביה בירושלים של ראשית שנות השישים. לצד העיסוק בעבר האישי והמשפחתי מתמודד הגיבור עם חששותיו ממחלתו הממארת  של האם המכניסה את כל בני הבית לטלטלה רגשית. שזירתו של ההווה עם העבר הרחוק והקרוב אורגים יחדיו מגוון רחב של  סיפורים משפחתיים המאירים בדייקנות  היסטוריה משפחתית ולאומית. מעל כל אלו מרחפת עננה אקטואלית של  ערב הסכמי השלום עם מצרים, והפניה של ישראל לנתיב של שלום עם שכנותיה. הצבתה של העלילה בזמן קונקרטי, שוברת במעט את הממד הסוריאליסטי של הבסיס ומקנה לו ממשות אקטואלית שמחזקת את ניתוקו מהוויה הסובבת.

הספר הזכיר לי את ספר הביכורים של מישקה בן דוד,  לא ראיתי חיילים שמחים (1982), הסוקר את חייהם של חיילי חיל קשר אי שם בסיני. כאשר גם שם היטלטלתי בין דמיון למציאות ורוחות של סוריאליזם ליטפו את הדיונות ואת העמדות המאובקות. אם כן יצירתו של אופנהיימר איננה ייחודית לא מפאת תוכנה ולא מפאת סגנונה. יחד עם זאת היא הילכה עלי קסם וקראתי אותה בשקיקה בפחות מיומיים. מהו אם כן סוד כוחה?
ראשית, הכתיבה הקולחת משכה אותי  מעמוד לעמוד עד שלפתע מצאתי את עצמי בסיומו של הרומן. שנית, המעבר הסיפורי מחוויותיו של דדה בהווה כחייל המשרת על גדות התעלה לילדותו  וליחסיו המורכבים עם משפחתו בעבר ובהווה  מכוננת שני צירים עלילתיים שהוסיפו לדדה עומק ועניין. שלישית, רגישותו הרבה של אופנהיימר  מצליחה לדלות מסיטואציות באנליות של שירות צבאי (תורנות מטבח, שמירה היקפית בבסיס, שיחה בין מפקד לפקודו)  איכויות אנושיות נדירות ההופכות את הסיטואציות הללו לפנינים ספרותיים. השילוב בין שלושת הסיבות הללו הופכות את הספר ליצירה ספרותית מבריקה, מקורית ורגישה המעניקות שעות אחדות של הנאה אסתטית המהולה בתובנות על ההוויה האנושית. יחד עם זאת, אני חושב שלא היה מזיק לפתח כמה דמויות משנה בסמיכות לדדה ובכך לתת לרומן  ממד נוסף שקצת היה לי חסר.
 לסיכום, כיצירה ראשונה, ה"קמע של דדה" הינו  ספר מהמעלה הראשונה והוא יכול לעמוד בגאווה לצדן של נובלות הסוקרות את השירות הצבאי לא באופנים המוכרים עד לעייפה, אלא מתוך פרספקטיבות חדשות המצליחות להבקיע מבעד לחומת הבנליות. עתה כל שנותר הוא להמתין  ליצירות נוספות פרי עטו של אופנהיימר ולקוות שאלו יהיו ברמה ספרותית לפחות כמו יצירת ביכורים זו.
הקמע של דדה, יוחאי אופנהימר, עם עובד, 2016, 256 עמ'

החתונות שלהם הסיפור שלנו


שנים נמנעתי מלשוב לספרי פרוזה שכבר קראתי. שטף הספרים המציף את חנויות הספרים, מחזק בי תחושות של החמצה, עוד לא סיימתי לקצור את היבול והינה כבר המדפים עמוסים בסיפורת חדשה ורעננה.  לכן באופן עקבי נמנעתי מלשוב לספרים שכבר עברו מתחת לעיני הפקוחה, אולם משום שרבים מהם השאירו בי חותם כאשר אני  עובר בין המדפים ידי מלטפות אותם  כלטיפות של אהובים וותיקים שכבר עברו דרכים ארוכות יחדיו. למרות הכלל שגזרתי על עצמי שלא לטבוע בנוסטלגיה ולשוב לספרי העבר, כאשר הבחנתי בספר הביכורים של הסופרת, דורית רביניאן, הפרתי את דיברתי ולקחתי אותו בשתי ידיי. ספרה, החתונות שלנו (עם עובד,1999), שראה אור לפני כשני עשורים בהיותה בת 27 שנים בלבד מהווה לדעתי צומת דרכים בסיפורת העברית וזאת משני טעמים מרכזים.
 ראשית הוא מגולל את סיפורה של משפחה קשת יום הגרה בשיכוני גבעת אולגה, בני המשפחה אינם עסוקים בגדולות ונצורות. אלא חייהם הינו סיפור בראש ובראשונה של מהגרים המגיעים לישראל מפרס ומנסים להשתלב בחברה הסובבת, תוך הליכה על חבל דק בין שימור לשינוי. ניסיונותיהם להתאים את תרבותם, את שפתם ואת חלומותיהם למרחב התרבותי אליו הם הגיעו, נוחלים כישלונות מרובים. ההתנגשות אותה חווה דור ההורים מגיעה לשיאה דווקא בקרב ילדיהם התלויים בין שני העולמות, ומנסים כלהטוטנים לחצות את נהר הזהויות השוצף פעמים בהצלחה ופעמים בכישלון.
 רביניאן, אינה מתארת את בני המשפחה מעמדה מתנשאת או חיצונית אלא היא הולכת עימם עקב בצד אגודל, בחמלה רבה מטופפת עימם במועדוני הלילה של רמלה, בסמטאות שוק לוינסקי, בדירות השיכון הקטנות בגבעת אולגה  ובבתי הדירות של בת-ים. האותנטיות של הגיבורים נשמרת לכל אורכו של הרומן שמצליח לשמר שפה ותרבות באופן אמין, עד לכדי כך שברגעים רבים לאורך הקריאה הרגשתי כצופה בסרט המתבונן בגיבורים ובחייהם ולא כקורא הנחשף לחייהם דרך המילה הכתובה. כישרונה של רבניאן לטוות תמונה כה ויטאלית מהווה שיר הלל למלאכת הכתיבה. עד כמה שאני יודע הספר מהווה חלק מחיל החלוץ הספרותי שהביא לממסד הספרותי כתיבה המציגה את הפריפריה החברתית בגובה העיניים ובשפתה הייחודית, ללא תיקוני הגהה וניסוח. סנונית זו בישרה שורה של יצירות שראו אור בראשית שנות האלפיים  כגון: "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה  וספריו של דודי בוסי "אמא מתגעגעת למילים" ו"ירח  ירוק בוואדי" שהפכו את שפת השכונות והשיכונים לחלק מהקנון הספרותי הבונה את התרבות הישראלית.
שנית זהו רומן חושני ממדרגה ראשונה. דפיו עמוסי ניחוחות של מטבח פרסי משובח, קציצות, אורז תבשילי קדרה וקינוחים הממתיקים את דפיו והופכים את הקריאה למעין שיטוט במחוזות חושיים שבדרך כלל רדומים בשעת הקריאה. כאנקדוטה אני חייב לציין שבזכותו שיפרתי את יכולת הכנת האורז שלי בכמה רמות (משרים את האורז כשעה עד להסרתו של העמילן, לאחר מכן מרתיחים מים ואז כמו פסטה מבשלים את האורז, לאחר מכן מסננים את המים שנותרו והרי לכם מעדן שבו ניתן לשלוף את האורז אחד אחד, תענוג). התיאורים בספר כה משכנעים עד שממש יכולתי לחוש בנימי האף את ניחוחות התבשילים העולים מבעד למילים. לשמחתי הרבה, המחברת  שכללה את יכולותיה החושניות ובספרה האחרון, "גדר חיה" (עם עובד, 2014) שראה אור לאחר 15 שנות קפיאה יצירתית, היא הוסיפה לנדבך הקולינרי  גם ממד מוזיקלי שנותן פס קול אותנטי להתרחשויות, ולמעשה מחייה אותן אל מעבר למילה הכתובה בה הם צפונים (אני ממליץ לשמוע את היצירות המוזכרות  בזמן הקריאה, דבר שהטיל אותי לתוך ההתרחשות בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי).
לסיכום, יכולותיה האומנותיות של המחברת מונחות כבר ביצירותיה המוקדמות ולשמחת קוראיה הנאמנים בכל ספר היוצא מתחת ידיה היא משכללת את הכלים העומדים לרשותה ומעניקה לקוראיה חוויות קריאה רב חושית. אני חושב שכיום היא אחת מהסופרות המוכשרות שמאתגרות את מרחבי היצירה הישראלית, תוך שהיא מלהטטת בין משלבים, מערכים ספרותיים וחוויות רב חושיות. כל שנותר הוא לקוות שמעיינותיה לא ייבשו ושקברניטי התרבות הממוסדת ישכילו להנגישה לרבים ובכך לחבב עליהם את הספרות המהווה מדיום אומנותי השוזר יחדיו עבר והווה מתוך התבוננות מעמיקה. וכל זאת מתוך הענקת שעות של הנאה צרופה למהלכים בדרכיה. אם כך אלו החפצים בשילוב של הנאה רב חושית והרחבת אופקים מוזמנים לפנות ליצירתה המוקדמת של ולהינות מספרות טובה שנכתבת ממש כאן בין כפר-סבא לתל-אביב.

דורית רביניאן, החתונות שלנו, עם עובד, 1999, 264 עמ'