החתונות שלהם הסיפור שלנו


שנים נמנעתי מלשוב לספרי פרוזה שכבר קראתי. שטף הספרים המציף את חנויות הספרים, מחזק בי תחושות של החמצה, עוד לא סיימתי לקצור את היבול והינה כבר המדפים עמוסים בסיפורת חדשה ורעננה.  לכן באופן עקבי נמנעתי מלשוב לספרים שכבר עברו מתחת לעיני הפקוחה, אולם משום שרבים מהם השאירו בי חותם כאשר אני  עובר בין המדפים ידי מלטפות אותם  כלטיפות של אהובים וותיקים שכבר עברו דרכים ארוכות יחדיו. למרות הכלל שגזרתי על עצמי שלא לטבוע בנוסטלגיה ולשוב לספרי העבר, כאשר הבחנתי בספר הביכורים של הסופרת, דורית רביניאן, הפרתי את דיברתי ולקחתי אותו בשתי ידיי. ספרה, החתונות שלנו (עם עובד,1999), שראה אור לפני כשני עשורים בהיותה בת 27 שנים בלבד מהווה לדעתי צומת דרכים בסיפורת העברית וזאת משני טעמים מרכזים.
 ראשית הוא מגולל את סיפורה של משפחה קשת יום הגרה בשיכוני גבעת אולגה, בני המשפחה אינם עסוקים בגדולות ונצורות. אלא חייהם הינו סיפור בראש ובראשונה של מהגרים המגיעים לישראל מפרס ומנסים להשתלב בחברה הסובבת, תוך הליכה על חבל דק בין שימור לשינוי. ניסיונותיהם להתאים את תרבותם, את שפתם ואת חלומותיהם למרחב התרבותי אליו הם הגיעו, נוחלים כישלונות מרובים. ההתנגשות אותה חווה דור ההורים מגיעה לשיאה דווקא בקרב ילדיהם התלויים בין שני העולמות, ומנסים כלהטוטנים לחצות את נהר הזהויות השוצף פעמים בהצלחה ופעמים בכישלון.
 רביניאן, אינה מתארת את בני המשפחה מעמדה מתנשאת או חיצונית אלא היא הולכת עימם עקב בצד אגודל, בחמלה רבה מטופפת עימם במועדוני הלילה של רמלה, בסמטאות שוק לוינסקי, בדירות השיכון הקטנות בגבעת אולגה  ובבתי הדירות של בת-ים. האותנטיות של הגיבורים נשמרת לכל אורכו של הרומן שמצליח לשמר שפה ותרבות באופן אמין, עד לכדי כך שברגעים רבים לאורך הקריאה הרגשתי כצופה בסרט המתבונן בגיבורים ובחייהם ולא כקורא הנחשף לחייהם דרך המילה הכתובה. כישרונה של רבניאן לטוות תמונה כה ויטאלית מהווה שיר הלל למלאכת הכתיבה. עד כמה שאני יודע הספר מהווה חלק מחיל החלוץ הספרותי שהביא לממסד הספרותי כתיבה המציגה את הפריפריה החברתית בגובה העיניים ובשפתה הייחודית, ללא תיקוני הגהה וניסוח. סנונית זו בישרה שורה של יצירות שראו אור בראשית שנות האלפיים  כגון: "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה  וספריו של דודי בוסי "אמא מתגעגעת למילים" ו"ירח  ירוק בוואדי" שהפכו את שפת השכונות והשיכונים לחלק מהקנון הספרותי הבונה את התרבות הישראלית.
שנית זהו רומן חושני ממדרגה ראשונה. דפיו עמוסי ניחוחות של מטבח פרסי משובח, קציצות, אורז תבשילי קדרה וקינוחים הממתיקים את דפיו והופכים את הקריאה למעין שיטוט במחוזות חושיים שבדרך כלל רדומים בשעת הקריאה. כאנקדוטה אני חייב לציין שבזכותו שיפרתי את יכולת הכנת האורז שלי בכמה רמות (משרים את האורז כשעה עד להסרתו של העמילן, לאחר מכן מרתיחים מים ואז כמו פסטה מבשלים את האורז, לאחר מכן מסננים את המים שנותרו והרי לכם מעדן שבו ניתן לשלוף את האורז אחד אחד, תענוג). התיאורים בספר כה משכנעים עד שממש יכולתי לחוש בנימי האף את ניחוחות התבשילים העולים מבעד למילים. לשמחתי הרבה, המחברת  שכללה את יכולותיה החושניות ובספרה האחרון, "גדר חיה" (עם עובד, 2014) שראה אור לאחר 15 שנות קפיאה יצירתית, היא הוסיפה לנדבך הקולינרי  גם ממד מוזיקלי שנותן פס קול אותנטי להתרחשויות, ולמעשה מחייה אותן אל מעבר למילה הכתובה בה הם צפונים (אני ממליץ לשמוע את היצירות המוזכרות  בזמן הקריאה, דבר שהטיל אותי לתוך ההתרחשות בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי).
לסיכום, יכולותיה האומנותיות של המחברת מונחות כבר ביצירותיה המוקדמות ולשמחת קוראיה הנאמנים בכל ספר היוצא מתחת ידיה היא משכללת את הכלים העומדים לרשותה ומעניקה לקוראיה חוויות קריאה רב חושית. אני חושב שכיום היא אחת מהסופרות המוכשרות שמאתגרות את מרחבי היצירה הישראלית, תוך שהיא מלהטטת בין משלבים, מערכים ספרותיים וחוויות רב חושיות. כל שנותר הוא לקוות שמעיינותיה לא ייבשו ושקברניטי התרבות הממוסדת ישכילו להנגישה לרבים ובכך לחבב עליהם את הספרות המהווה מדיום אומנותי השוזר יחדיו עבר והווה מתוך התבוננות מעמיקה. וכל זאת מתוך הענקת שעות של הנאה צרופה למהלכים בדרכיה. אם כך אלו החפצים בשילוב של הנאה רב חושית והרחבת אופקים מוזמנים לפנות ליצירתה המוקדמת של ולהינות מספרות טובה שנכתבת ממש כאן בין כפר-סבא לתל-אביב.

דורית רביניאן, החתונות שלנו, עם עובד, 1999, 264 עמ' 

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה