דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2017

מהפכה בהפתעה- קבוצת הפייסבוק שהציתה את האביב הערבי

Dhananjay Bijale -Wael Ghonim…Facebook and the Uprising in Egypt   טרדות היום יום מובילות לכך שלעיתים אירועים המתרחשים ממש מעבר לפינה תופסים את תשומת ליבי רק זמן רב  לאחר התרחשותם (אולם כמו כל היסטוריון אני מודע לכך שהווה הוא בעבר). כזה הוא הסיפור המסופר על ידי העיתונאי ההודי,  Dhananjay Bijale  , הסוקר את  מהפכת הצעירים במצרים שהיוותה חלק מהאביב הערבי שפרץ ב-2011. בשונה מספרים אחרים העוסקים בתחום ונסקרו  בבלוג ( the fires of spring , And then all hell broke loose )  ספרו של ביג'אל מתתמקד בזווית ייחודית, מקומו של המדיום האינטרנטי ובעיקר של הפייסבוק בעיצובה של המהפכה שהפילה את שלטון מובארכ בתוך 18 ימים ובשפיכות דמים קטנה יחסית. 

אל תיגע בזמיר- הילדה שראתה מעבר לסדר החברתי הקיים

השימוש בתובנותיהם של ילדים על מנת להעביר ביקורת חברתית על עולם המבוגרים מהווה תחבולה  ספרותית עתיקת יומין עדות לה מצויה בשפע בספרות התלמודית שנכתבה לפני כ-1,500 שנה, בה רבנים נשואי פנים אלו תינוקות של בית רבן על מנת שיפסקו להם את פסוקם. על פי רוב במילים קצרות הילידים הצליחו לאגד רעיונות כבדי משקל שבדרך כלל הודחקו לקרן זווית בשל חששם של המבוגרים לתוצאות אמירותיהם לאמונתם, למעמדם החברתי ואף לחייהם.  טכניקה זו קנתה לה אחיזה לא רק במסורותיה של הכתיבה העברית אלא ניתן למצוא אותה גם בספרות בת ימנו בה הילדים חושפים במבטיהם החקרנים את כוחות העומק של החברה בה הם חיים. בטכניקה זו השתמשה גם  הסופרת האמריקאית הידועה , נל הרפר לי , בספרה "אל תיגע בזמיר" ( To kill Mocking bird )  שראה אור בארה"ב בראשית שנות ה-60 עת מאבקי השחורים והלבנים הגיעו לנקודת רתיחה בעקבות הויכוח הנוקב בדבר הפרדה בין שחורים ולבנים בדרומה של ארה"ב.  הספר מתאר קורותיה של העיירה הדמיונית ,מוקום, הממוקמת בדרומה של ארה"ב בתקופת המשבר הכלכלי הגדול שהכה ללא רחם בלבנים ושחורים כאחד. סיפורה של העי

להתעורר מתרדמה דוגמטית-מחשבות חדשות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הנרצחים מובאים לבית עולמם בעוד שהרשתות החברתיות וערוצי החדשות גועשים בתובנות ובפרשנויות. פוליטיקאים ומומחים שונים מימין ומשמאל חוזרים על היגדים שחוקים שאינם תורמים להבנת המציאות:"הכל בגלל הכיבוש" מטיחים  משמאל, "הפרדה עכשיו" תובע המרכז , "עונש מוות למחבלים ונקיטת יד קשה" זועקים מהימין. כל אחד מהדוברים  דומה לשחקן הקורא את תפקידו במופע תסכיתים מבוים.   שיח ציבורי זה המאופיין בהתלהמות ,חוסר מעוף וכשלים הלוגיים הולך ומתקבע ולכדי מערך טיעונים שהדוברים מאמצים על חיקם ולו רק בגלל שהם משתייכים למחנה פוליטי מסוים.  השמאלן רואה לעצמו חובה להסכים לליברליות, חילוניות, לאקטיבזם שיפוטי, לנסיגה מהשטחים ולמערכת כלכלית סוציאליסטית. לעומתו איש הימין דוגל בדעות נגדיות ועל כן מאמץ לחיקו  דעות שמרניות, מסורתיות ודחייה מוחלטת של פשרה טריטוריאלית. עצם כתיבתה של רשימת המכולת השטחית הזו יוצרת בי אי נוחות רבה, משום שהיא מעידה על רדידותו של השיח הפוליטי והחלוקה הדיכוטומית שהוא מקיים, חלוקה שאינה משקפת נאמנה את המציאות הפוליטית בישראל.  לשמחתי גם מבעד לשטחיות מבליחים מע