חפש בבלוג זה

מהפכה בהפתעה- סיפורה של המהפכה המצרית מעמוד פייסבוק לכיכר תח'ריר



טרדות היום יום מובילות לכך שלעיתים אירועים המתרחשים ממש מעבר לפינה תופסים את תשומת ליבי רק זמן רב  לאחר התרחשותם (אולם כמו כל היסטוריון אני מודע לכך שהווה הוא בעבר). כזה הוא הסיפור המסופר על ידי , Dhananjay Bijale , הסוקר את מהפכת הצעירים במצרים שהתחוללה בראשית 2011. בשונה מספרים אחרים שעוסקים בתחום ונסקרו בבלוג (the fires of spring,And then all hell broke loose)  ספרו של ביג'אל מתתמקד בזווית ייחודית,מקומו של המדיום האינטרנטי ובעיקר של הפייסבוק בעיצובה של המהפכה שהפילה את שלטון מובארכ בתוך 18 ימים ובשפיכות דמים קטנה יחסית. 
תחילתו של הסיפור ביוני 2011  כאשר קבוצה של צעירים ישבה באינטרנט קפה באלכסנדריה. את שלוות הגלישה פילחו  שוטרים בבגדים אזרחים שנכנסו וביקשו  מהנוכחים להציג   את תעודות הזהות שלהם. אחד הבחורים סירב ובעקבות סירובו נגרר באלימות  אל מחוץ לחנות, ברחוב הוא מוכה באכזריות עד אובדן הכרה, בעלפונו הוא נזרק לרכב משטרתי  שם נמשכת מסכת ההתעללויות עד  למותו. אירועים מעין אלו  לא היו נדירים במצרים אך הפעם צעיר מצרי העובד בגוגל העולמית ומתגורר בדובאי,  וואיל רונים, החליט לפתוח דף פייסבוק לזכרו של ההרוג. הדף,כולנו מוחמד חלד סעיד, התמקד בתיסכול לנוכח האלימות המשטרתית המופעלת באופן שרירותי ומציבה למעשה צעירים רבים כפסע לפני המוות.תוך ימים מעטים זכה הדף לעשרות אלפי עוקבים וסביבו התפתח דיון ער סביב הבעיות החברתיות והפוליטיות שהטרידו את עשרות אלפי צעירים שחשו שמדינתם אינה משרתת אותם ואינה מציבה להם אופק אופטימי של קידמה, תקווה ושגשוג כלכלי.  
לאחר שישה חודשים בהם המשטרה עסקה בטיוח ובהשקטת המוחים האינטרנטיים, יצא וואיל רונים בקריאה לחברי הדף  לצאת למחאה ציבורית כנגד האלימות הפושה. ב-25 בינואר 2011 לאחר תפילות יום השישי אלפים נענו לקריאה ויצאו לרחובות. המוחים לא הסתפקו במחאה כנגד האלימות המשטרתית אלא הם ניצלו את ההזדמנות להבעת תסכולם לנוכח המציאות החברתית במצרים שכללה: עוני, נפוטיזם, אבטלה גואה והיעדר חלחול של הצמיחה הכלכלית להמוני  המצרים ששכרם עמד על -2$ ליום.
רשויות השלטון שלא היו מורגלות למחאות רחבות היקף לא זיהו את החידוש הטמון בהפגנות של סוף ינואר 2011, ועל כן הן פעילו למיגורן באמצעים שהיו מוכרים להם מימים ימימה: חסימת גישה לאינטרנט, החשכת  בלוגים, ביצוע מעצרים (כולל מעצר של וואהיל רונים שהגיע למצרים), נקיטת אלימות באמצעות שוטרי חרש שהטילו את אימתם על מנהיגי המוחים. פעולות הממשלה רק ליבו את התסכול הציבורי שהלך והתעצם הודות לפרסומים הרבים שהתקיימו בזמן אמת  ברשתות החברתיות ובערוצי  החדשות הזרות שהביאו את דרישות המוחים לכל בית ולכל מכשיר סלולרי המחובר לרשת. הסיקור האוהד ותחושת הסולידריות שנרקמה ברחובות הובילה להצטרפותם של מאות אלפים שהקשיחו את תביעות  המוחים שהעלו  עוד ועוד טענות שהסתכמו לבסוף ברצון בהחלפה מוחלטת של ראשי השלטון.

אל מול ההתעוררות הפנים מצרית, העולם לא נשאר באדישותו וכך לצד המוחים התייצבו כבר בשלבים הראשונים מדינות המערב ובראשן ארה"ב. הללו ראו בהפגנות הזדמנות לשינוי ולקידומם של ערכים מערבים של חילון, דמוקרטיה וקפיטליזם. כדרכו הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, נסחף אחר הרטוריקה הליברלית  ומבלי להעמיק בהשלכות רחבות ההיקף למעשיו  זנח את בן בריתו, חוסני מובארכ, ופרס את חסותו על המפגינים הצעירים שכיסו את כיכר תח'ריר. בהודעה ברורה לעיתונות הוא פנה למובארכ להקשיב לתביעות ההמונים ולפתוח בערוץ הידברות לטובת קיומו של תהליך בחירות ולביטולם של צווי החירום בהם נשלטה מצרים במשך עשרות בשנים. מצבה הכלכלי העגום של מצרים והסיוע האמריקאי הן בתחום המזון והן מבחינה צבאית הפכו את בקשתו המנומסת של הנשיא האמריקאי לתביעה שקשה לסרב לה. מעבר ללחץ הבינ"ל הסיקור האוהד של הרשתות הזרות, וההימנעות של כוחות הצבא לדכא את המפגינים ביד קשה  היוו  רוח גבית לאלפי המוחים שהפגינו כנגד השלטון בכל רחבי מצרים.

המפגינים הצעירים שגדשו את הרחובות בינואר 2011, ראו ביציאה לרחובות  קריאת תיגר כנגד הסדר הקיים ופתיחת פתח לשינוי המציאות החברתית השוררת. המדיום האינטרנטי שעד כה היווה מרחב לשיח פוליטי לא מצונזר פינה את מקומו להתקהלויות בכיכרות שבהם החליפו צעירים דעות בנושאים שונים ומגוונים: חופש ביטוי, מקומה של האישה בחברה הערבית המתחדשת ואופנים לפיתוח כלכלי. בימות מאולתרות נתנו פתח לסטודנטים ופועלים להתוודע לרעיונות, ללבן סוגיות ובעיקר ליצור סולידריות. הודות לרשתות ולסיקור האוהד הרעיונות חלחלו במהירות בכל רחבי מצרים.  בנקודה זו שיטפון המידע לא היה ניתן לעצירה, ולסחף הפטריוטי  הצטרפו למחאה מנהיגים פוליטיים, סופרים ומובילי דעת קהל. בתוך ימים ספורים גל המחאות שטף את מצרים, עד לכדי כך שהשלטון הבין שעליו להיענות לדרישות המפגינים. בתחילה ניסה הנשיא לדחות את רוע הגזרה באמצעות פניה  לבחירות. אולם  משהתרחבו המהומות ותמיכת הצבא ומדינות המערב התערערה התחדדה בו ההכרה שלא ניתן למצוא דרך ביניים מלבד התפטרות לאלתר.
לאחר שמונה עשר  ימים של מחאות בהם השתתפו מאות אלפי צעירים מצרים הודיע הנשיא המצרי, חוסני מובארכ, על העברת מושכות השלטון לידי מפקד הצבא, טנטאוי, שיחזיק בהן עד לקיומן של בחירות כלליות. עם ההגעה לבחירות כלליות חזון הדמוקרטיה של המפגינים הצעירים התנפץ עם עלייתם של  "האחים המוסלמים", ובחירת העומד בראשם, מוחמד מורסי, לנשיאה של מצרים. קבוצה זו שהייתה מאורגנת בפריסה ארצית הודות לרשת של איממים ומוסדות צדקה תפסה את רסן השלטון שהופל בשמם של הערכים הליברלים להם בזו מורסי וחבורתו. את מקומו של שיח הזכויות המערבי הם שאפו להחליף  בשותפות מוסלמית שתתפרס מטורקיה ועד ריאד, בקבלתם של חוקי השריעה כחוקי המדינה ובהשלטת שלטון ברזל ומפוקח על המוני המצרים. כעבור שנתיים  הצבא שחש שהסדר החברתי-כלכלי נשמט מתחת לרגליו ביצע הפיכה. בסיומה הוגדרו מורסי ותומכיו כפושעים שיש להוקיעם אל מחוץ לחוק. את מקומם תפסה ההנהגה הצבאית בראשותו של הגנרל, אסיסי, שהחזיר את פירמידת הכוחות לקדמותה תוך שהוא דואג לבעלי אינטרס מבית ומבחוץ.   
לאורכה של הקריאה נדהמתי לראות כיצד פעם נוספת קומץ  של  מאות אלפי מפגינים (ביחס לאוכלוסיית מצרים המונה למעלה מ- 80 מיליון מדובר על פחות מאחוז) בני המעמד הבינוני  הרותמים למאבקם  את המעמדות הנמוכים מצליחים בזכות נחישות ונכונות להקרבה (במהומות נהרגו כ-1,000 צעירים)  להפיל שלטון בן שלושים שנה הנהנה ממנגנוני ביטחון אימתניים בפריסה ארצית. פעם נוספת הוכיחה  ההיסטוריה שמערכות הנדמות מבחוץ  כבעלות יציבות שאינה ניתנת לערעור אלא באמצעות מלחמה עקובה מדם (צ'וצ'סקו ברומניה, המפלגה הקומוניסטית בגרמניה המזרחית) נופלות תוך מספר ימים ברגע שהן מאבדות את הלגיטימיות שלהן בציבור ומחסום הפחד שריתק את ההמונים מוסר. המהפכה המצרית לא הובלה על ידי ארגון מוסדר בעל היררכיה אלא על ידי שותפויות שנוצרו אד-הוק של יחידים שהתאגדו יחדיו והצליחו בתוך מספר ימים לסחוף ההמונים.  כמו בדף תגבות בפייסבוק המוחים ידעו היכן הם מתחילים אך ההמון המגיב עיצב בתגובותיו את הדף כראות עיניו, והמרחק בין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום הייתה עצומה. עדות לכך ניתן לראות בראיונות הראשונים עם ווהיל שלמעשה היה המום מפרץ המאורעות ומשובל הגופות שבו נשטפה קאהיר, וכל זאת מדף פייסבוק שציפה לעורר הדים בגבולות המוכרים של השיח הפוליטי במצרים. 
לקוראים כמוני שאינם מכירים את מהפכת הלוטוס לעומק הספר נשאר כאפרטיף, מעורר תיאבון, בלבד. תחושת ההחמצה נובעת מכך שהספר נעדר ממקורות ראשוניים משמעותיים, התחקיר רשלני  והניתוחים הכלכליים מלאים בסתירות ועל כן נדמים במקרה הטוב לערך מויקופדיה ובמקרה הרע כאסופה של מאמרי עיתונות שנקראו כלאחר יד. חסרונות אלו  ממקמים אותו  ברמה של עיתונאות בינונית המצליחה מדי פעם לעורר עניין, אך בהחלט לא לתת הסבר מקיף ומלומד על ההתרחשויות.  אני עדיין מחפש ספר יותר מעמיק שיוכל להקנות לי פרספקטיבה  רחבה על ההתרחשויות, והסבר מלומד מדוע גלי החופש  של "מהפכת הפייסבוק" החליפו את מקומם בתוך חודשים ספורים לקנאות אסלאמית שהוחלפה על ידי דיקטטורה צבאית שממשיכה לשלוט במצרים באמצעות "תקנות חירום"? כיצד חזונו הדמוקרטי של אובמה המשווה את המוחים לאבות המייסדים של אמריקה, נגוז במהירות בה עלה משאיר אחריו עננות של עשן ואנדרלמוסיה.

באותה העת בה ההמונים הציפו את רחובותיה של  קהיר, גם בישראל התחוללה מחאה בסדר גודל משמעותי. לפי ההערכות 500,000 ישראלים יצאו לרחובות, לצד בימות דיון התקיימו הופעות של מיטב האומנים והמחאה בעיקר קיבלה גוון בורגני. ככזו יכלו השלטונות למסמס אותה בכלים שמדברים אל בורגנות שאינה סובלת מרעב או מאחוזי אבטלה מרקיעי שחקים, אלא חפצה להרחיב את הכנסתה על מנת לנפוש בחו"ל. בצר לה הממשלה בראשותו של, בנימין נתניהו, הקימה שתי  וועדת האחת למיגור העוני והשניה להוזלת "יוקר המחיה" בראשותו של עמנואל טרכטנברג. כצפוי הדו"ח להטבת חייה של הבורגנות, דו"ח טרכטנברג, זכה להתייחסות רחבה והמלצותיו הניתנות ליישום מידי אומצו על ידי הממשלה. כך התבשרנו על  ההקצאות הכספיות למימון צהרונים, על הקמת בתי הספר של החופש הגדול בבתי הספר היסודיים, העל קיומה של  רפורמה בשירותי הסלולר, ועל הרחבת מכסות הדיור לזוגות צעירים באזור המרכז. במהירות בה עלתה כך ירדה המחאה מהכותרות, מערסלת את הציבור בוועדות ובהחלטות ובשלושה-ארבעה פוליטיקאים חברתיים שהצליחו לרכב על הגל ולהיכנס לכנסת ישראל.  בשונה ממצרים תחושת הייאוש לא הייתה מספיק עמוקה לכן "מחאת האוהלים" הישראלים הסתיימה בבתי הקפה שבסמיכות לשדרות רוטשילד ולא בכינונו של סדר פוליטי חדש. מלבד זאת הסיפור המשותף שעודנו אורג בין שבטי ישראל והחשש מפני האיום הקיומי הנמצא מעבר לגבול, עודנו חזק דיו על מנת לשמור על תחושת שותפות הגורל המונעת מיחידים והמונים לפנות כנגד השלטון. אולם השחיתות הפושה, הפוליטיקה המגזרית המשסה אלו באלו ובניית המשק כמרחב המאפשר למעטים להתעשר על חשבונם של רבים בהחלט תורמים בכל יום להתערערותו של הסדר הקיים ולכינונו של חוסר שקט שעלול להוביל לאובדנה של הסולידריות המאחדת.


"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות"


השימוש בתובנותיהם של ילדים על מנת להעביר ביקורת חברתית על עולם המבוגרים מהווה תחבולה  ספרותית עתיקת יומין עדות לה מצויה בשפע בספרות התלמודית שנכתבה לפני כ-1,500 שנה, בה רבנים נשואי פנים אלו תינוקות של בית רבן על מנת שיפסקו להם את פסוקם. על פי רוב במילים קצרות הילידים הצליחו לאגד רעיונות כבדי משקל שבדרך כלל הודחקו לקרן זווית בשל חששם של המבוגרים לתוצאות אמירותיהם לאמונתם, למעמדם החברתי ואף לחייהם.  טכניקה זו קנתה לה אחיזה לא רק במסורותיה של הכתיבה העברית אלא ניתן למצוא אותה גם בספרות בת ימנו בה הילדים חושפים במבטיהם החקרנים את כוחות העומק של החברה בה הם חיים.
בטכניקה זו השתמשה גם  הסופרת האמריקאית הידועה, נל הרפר לי, בספרה "אל תיגע בזמיר" (To kill Mocking bird )  שראה אור בארה"ב בראשית שנות ה-60 עת מאבקי השחורים והלבנים הגיעו לנקודת רתיחה בעקבות הויכוח הנוקב בדבר הפרדה בין שחורים ולבנים בדרומה של ארה"ב. 

הספר מתאר קורותיה של העיירה הדמיונית ,מוקום, הממוקמת בדרומה של ארה"ב בתקופת המשבר הכלכלי הגדול שהכה ללא רחם בלבנים ושחורים כאחד. סיפורה של העיירה מתגולל מפיה של, סקאוט (צופה באנגלית), ילדה יתומה בת שמונה המבלה את ימיה יחד עם אחיה ג'ים בינות לחצר האחורית, בית העץ שבקצה הגינה ובתי השכנים המעוטרים בערוגות פרחים ובעובדי שירות שחומי עור. האווירה האידילית מופרת כאשר גבר שחור מואשם באונס של נערה לבנה קשת יום. אביה, פינץ' אטיקוס העוסק בעריכת דין ובייצוגו של המחוז בפרלמנט המקומי מונה  לייצג את הנאשם ובכך יוצא למעשה למאבק כנגד הנורמות החברתיות המקובלות בעיירה. מאבקו של האב על שמירתן של עקרונות המשפט והצדק כדוגמת: שוויון בפני החוק וחזקת החפות עומדים בהתנגשות לנורמות המקובלות החפצות דווקא בנטילת החוק לידיים ובשמירה על ההגמוניה הלבנה. נקודת מבטה הייחודית של הילדה מאפשרת לסופרת לבחון את ההתנגשות בין שני מערכות הערכים בצורה אמיצה שאינה מאפשרת למבוגרים לטשטשם במילים גבוהות או בקלישאות חסרות פשר. פעם אחר פעם בשאלות תם מצליחה הילדה להעמיד את המבוגרים במבוכה ולחשוף את הפערים העמוקים הקיימים בין דיבוריהם המליציים המעוגנים במוסר נוצרי לבין מציאות חייהם בה יחסי הכוחות החברתיים המכופפים את הנורמות לשמירתה של ההגמוניה המקובלת.
חתירתה אחר מובנם העמוק של המושגים העומדים בבסיסה של החברה.  הצריכה את המבוגרים להתמודד עם הסתירות העומדות בבסיס התנהגותם. כיצד הם יכולים לדבר על צדק בעוד שחבר המושבעים מרשיע את הנאשם וזאת לאחר שהובהר למעלה מכל ספק סביר שהטענות נגדו שקריות? מדוע למרות שהשחורים מהווים רוב באוכלוסייה אין להם ייצוג בקרב גורמי השלטון וקובעי דעת הקהל? שאלות אלו נשארות פתוחות ומדממות לאורכו של הסיפור שבסופו של דבר נחתם במעין צדק פואטי, הנכפה על המציאות המעוצבת על ידי בני אדם שאינם תרים בהכרח אחר צדק. מתווה סיפורי זה משקף תפיסה תיאולוגית נוצרית-פרוטסטנטית הרואה בסדר האלוהי גזרת גורל שמעשיו של האדם אינם משפיעים עליו, אלא למראית עין בלבד. מימושה של התכנית האלוהית היא זו המהווה הוכחה לצדק הגומל לרשע כגמולו עוד בעולם הזה וצדיקותו של הצדיק עומדת לו הן לעולם הזה והן לעולם הבא. 
העלילה מתמקדת  בחשיפתן של התנועות הטקטוניות המעצבות את החברה אותה היא מתארת. אך בסופו של דבר היא מכירה בכוחה  המוגבל ליצירתו של שינוי חברתי על כן בצר פה היא מציגה שני נתיבים של התמודדות עם המציאות הצבועה והאכזרית. האחד, פניה למעשים קטנים שאינם דורשים מהפכות חברתיות כדוגמת הקראת סיפורים לזקנה ערירית הנמצאת על סף העולם הבא, מתן הגנה משפטית לנאשם. השנייה, התרחקות והסתגרות תוך הקטנת המפגש עם האוכלוסייה הסובבת (מהלך אותו סיגלה המחברת בארוחות חיה שהתאפיינו בהתבודדות והתרחקות מתמדת מאור הזרקורים וזאת לעומת האהדה הרבה בה התקבלה יצירתה הן בארה"ב והן מחוצה לה).
כך בין בריחה להקרבה מציגה המחברת דרך ביניים של מעורבות המכירה במוגבלויותיה. זוהי כתיבה אנטי מהפכנית  מובהקת שאימוצה על ידי הממסד הפוליטי והספרותי אינה מפתיעה. לדעתי חיבוק הדוב שקיבלה היצירה מצוי בכך שהחיבור כולל את נוסחת הקסם הקוסמת לאליטות השליטות משחר ימי ההיסטוריה. מחד הצגת העוולות החברתיות ומאידך היעדר קריאה לביצוען של מהפכות גדולות אלא לכינון של  תהליכי שינוי המשמרים את הסדר הקיים עם הוצאת קיטור מעת לעת.
מילה אחרונה על התרגום, לצערי מבלי משים הגעתי למהדורה הראשונה של הספר וזאת משום שהוצאת "עם עובד" הוציאה את הסיפור במהדורה מחודשת ב-2010 אך במהדורה זו רק החליפה את הכריכה בעוד שהספר כלל את תרגומו המיושן של צבי ארד (כיום ישנה מהדורה עם תרגום מחודש שראתה אור ב-2015) תרגומו של ארד אינו מצליח לשמור על שפתם הייחודית של ילדים בגילאי היסוד  ובכך הוא מחמיץ את ההישג הספרותי המרכזי של הספר המצוי ביכולת לתאר מציאות מורכבת מנקודת מבטם של ילדים רכים. השפה המליצית בה בחר ארד הקשתה עלי מאוד ולמעשה פעם אחר פעם כמעט והתייאשתי מהקריאה אולם בשל המוניטין הרב שצבר החיבור והסקרנות שאחזה בי לאחר הקריאה בספרה השני, ניצב  כל הלילות (עם עובד, 2015) , עזרתי כוחות פעם אחר פעם וזאת על מנת להגיע לקו הסיום. מדהים עד כמה תרגום קלוקל יכול לפגוע בהנאת הקריאה עד לכדי כך שהיצירה מקורית פשוט נדחקת לקרן זווית.  
לסיכום, "אל תיגע בזמיר", הינו ספר מעניין המשלב בצורה מיטבית בין רומן התבגרות לבין מניפסט חברתי. הכתיבה הקולחת והשילוב בין עולם הילדים לעולם המבוגרים יצר  קונפליקט שהלך והתעצם ככל שהתפתחה העלילה ונוספו לה עוד ממדים שהעצימו אותה עד לסופה המפתיע שדמה יותר לספרות מתח קצבית. מבחינה חברתית נדמה שהיום שישים שנה לאחר כתיבתו  הפתרונות המוצעים על ידי המחברת נדמים יותר כבריחה והסתגרות מאשר כקריאה לשינוי חברתי רדיקאלי, בכך נשאר החיבור כחיבור בורגני המשאיר את הקוראים באזור הנוחות המשמר את הסדר הקיים תוך הסתפקות בשינויים מינוריים בלבד.

נל הפרר לי, אל תיגע בזמיר, עם עובד, 20100 תרגם מאנגלית: צבי ארד
נל הרפר לי, אל תיגע בזמיר, משכל, 2015. תרגם מאנגלית:מיכל אלפון 

להתעורר מתרדמה דוגמטית-מחשבות חדשות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני


הנרצחים מובאים לבית עולמם בעוד שהרשתות החברתיות וערוצי החדשות גועשים בתובנות ובפרשנויות. פוליטיקאים ומומחים שונים מימין ומשמאל חוזרים על היגדים שחוקים שאינם תורמים להבנת המציאות:"הכל בגלל הכיבוש" מטיחים  משמאל, "הפרדה עכשיו" תובע המרכז , "עונש מוות למחבלים ונקיטת יד קשה" זועקים מהימין. כל אחד מהדוברים  דומה לשחקן הקורא את תפקידו במופע תסכיתים מבוים.  
שיח ציבורי זה המאופיין בהתלהמות ,חוסר מעוף וכשלים הלוגיים הולך ומתקבע ולכדי מערך טיעונים שהדוברים מאמצים על חיקם ולו רק בגלל שהם משתייכים למחנה פוליטי מסוים.  השמאלן רואה לעצמו חובה להסכים לליברליות, חילוניות, לאקטיבזם שיפוטי, לנסיגה מהשטחים ולמערכת כלכלית סוציאליסטית. לעומתו איש הימין דוגל בדעות נגדיות ועל כן מאמץ לחיקו  דעות שמרניות, מסורתיות ודחייה מוחלטת של פשרה טריטוריאלית. עצם כתיבתה של רשימת המכולת השטחית הזו יוצרת בי אי נוחות רבה, משום שהיא מעידה על רדידותו של השיח הפוליטי והחלוקה הדיכוטומית שהוא מקיים, חלוקה שאינה משקפת נאמנה את המציאות הפוליטית בישראל. 
לשמחתי גם מבעד לשטחיות מבליחים מעת לעת ספרים המצליחים להוות קרן אור בערפל הדוגמטי, ולהאיר פינות חדשות בשיח הפוליטי בישראל. הפעם  לרגל שנת היובל למלחמת ששת הימים בחרתי בשלושה ספרים הפותחים צוהר להבנה מורכבת יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 
"1967 – והארץ שינתה פניה" מאת  תום שגב  (כתר, 2005).  ספרו של שגב העיתונאי משלב בין כתיבה עיתונאית לבין מחקר אקדמי מעמיק. בכך הוא מאפשר לקורא לעבור ביעף בין דרמות מורטות עצבים בקבינט, סערות פוליטיות במזנון הכנסת, תיאורי קרבות ולקינוח חוויות של חיילים בתקופת ההמתנה הארוכה.  
 "תרפ"ט- שנת האפס בסכסוך הישראלי ערבי" (כתר, 2013) מאת המזרחן הלל כהן. בספרו מצליח כהן לבסס טענות מחקריות כבדות משקל  הנשענות על מקורות מחקריים מגוונים, למרות העושר הרב הודות לשפתו  הבהירה הוא מצליח לאפשר גם להדיוטות לחוש בנוח ולא לטבוע בין ים הפרטים.  
 אל מול שני החוקרים ניצב ספרו של מיכה גודמן, "מלכוד 67" (זמורה ביתן, 2017) . כפילוסוף המביט בהיסטוריה של הרעיונות הוא משתמש בהתפתחויות ההיסטוריות ככלי להתחקות אחר זרמי העומק האינטלקטואלים המעצבים את הסכסוך מימין ומשמאל תוך הצבת שאלות על האופנים בהם יש לחשוב על הסכסוך אם ברצונו להגיע לפתרונו. 
הקריאה בשלושת הספרים השונים זה מזה בסגנונם אפשרה לי להביט בסכסוך המדמם מכיוונים שונים ובכך לראות היבטים שונים שפעמים במבט חד ממדי נעלמים מן העין. את התובנות השונות מיקדתי לשלושה תחומים: ראשיתו של הסכסוך, מקומו של הנרטיב הפנים ישראלי בעיצובו והכיוונים הריאלים לפתרונו. 

הסיפור אינו מתחיל בכיבושה של הגדה המערבית ורצועת עזה 

 ספרו של הלל כהן ממוטט לחלוטין את הטיעון הגורס שהמאבק הפלסטיני שעון על  הפסקת הכיבוש הישראלי מ-1967 בשטחי יהודה ושומרון . כהן, מראה  באופן שיטתי תוך הסתמכות על מגוון רחב של מקורות  שראשית המאבק  בין הלאומיות הפלסטינית והלאומיות הציונית מצוי בשנות העשרים של המאה ה-20, בימים שלאחר התפרקותה של האימפריה העות'מנית שפינתה את מקומה למדינות לאום  שצצו  כעשבים שוטים מעיראק ועד למצרים . בנקודת שבר זו התנגשו שתי תנועות לאומיות שחפצו באותה פיסת קרקע, שתיהן נישאות על כפי הלאומיות החדשה ובתמיכת המעצמות שחילקו ביניהן את הפגר הטורקי לקבוצות אינטרס בכסות לאומית כזו או אחרת. לשיטתו, מאורעות תרפ"ט  (1929) אינן פרעות שבוצעו על ידי המונים משולהבים שכל חפצם היה לבזוז ולהרוג (כפי שהציגה אותם ההיסטוריוגרפיה הציונית), אלא היווה זה מאבק לאומי שנוצקו בו גם אינטרסים לאומיים ודתיים. יהיו מי שינסו לראות בטבח היהודים ביטוי לאנטישמיות, אך גם כאן השימוש במושג רק מרחיק מהבנת המורכבות הפוליטית ואמצעות הסתרתה בטיעונים תיאולוגיים הנמצאים מעל לזמן ולמרחב. לעומת זאת דווקא הצבתן של המאורעות בהקשרן ההיסטורי-פוליטי מאפשר למצוא פתרונות הלקוחים מארגז הכלים הפוליטי וזאת לעומת הצבת השיח בהקשרו התיאולוגי המקשה מאוד על יצירתה של מסגרת דיון פרקטית.
במאבק  לכינונו של בית לאומי  בארץ ישראל\פלסטינה הייתה ידה של הציונות  על העליונה. מערכה אחר מערכה נפגשו התנועות לקרבות עקובים מדם: במאורעות תרפ"ט (1929),  במרד הערבי הגדול (1936), בתוכנית החלוקה (1947-1949) וב-1967 לאחר כיבושה של הגדה מכוחותיו של המלך הירדני שדיכא במשך שנים וביד קשה את הלאומיות הפלסטינית שלא זכתה להכרה בממלכתו. פעם אחר פעם תנועה הלאומית הפלסטינית עברה  מהפסד חלקי לתבוסה עד למציאות בה מרבית הפלסטינים נאלצו לגלות ממולדתם, לאבד את אדמותיהם ובעיקר לאבד את ההגמוניה התרבותית-פוליטית שהייתה מנת חלקם מאות בשנים.
מחקרו של כהן חידד עבורי את התובנה הבאה: יישוב הסכסוך אינו מצוי בנסיגה לקווי גבול כאלו ואחרים, אלא במציאת פתרון לקיומן של שתי תנועות שוות המעוניינות במימוש שאיפותיהם הלאומיות. ההכרה בכך ששתי התנועות צמחו זו לצד זו בראשיתה המאה העשרים, שומטת את הקרקע מתחת לטענותיהם של פוליטיקאים כיום מהימין ובעבר מהשמאל הפרגמטי (מפא"י) השוללים את עצם קיומה של לאומיות פלסטינית. מלבד האמת ההיסטורית, אימוץ ההכרה ההדדית בזכותן של שתי התנועות להכרה עצמית סוללת את הדרך להסדר פוליטי המבוסס על זכויות פוליטיות (בנקודה זו ניתן לצמצם את ההכרה לזכויות פוליטיות בלבד ובכך למעשה להימנע ממלכוד תיאולוגי בו נתונים חלקים מהנהגה היהודית והפלסטינית).

הכיבוש אינו מהווה קו שבר במוסריותה של החברה הישראלית 

ספרו של  תום שגב  וצפייה בסרט, "שיח לוחמים הסלילים הגנוזים",(מור לושי, 2016)  מקשים מאוד על קבלתה של הטענה, "הכיבוש מהווה קו פרשת מים בחוסנה המוסרי של ישראל". בשתי היצירות  ניתן לראות שהשחתת המידות לא חיכתה לשנות הכיבוש הארוכות ולעלייתן של אליטות חדשות שיובילו את ההתיישבות בשטחים שנכבשו. גירוש אוכלוסייה אזרחית, הוצאות להורג של אזרחים ושבויים, בזיזה של בתים ומשקים התחוללו כבר בימיה הראשונים של מלחמת ששת הימים  ובחודשים שלאחריה. מעשים אלו לא בוצעו על ידי מתנחלים או חיילים למודי כיבוש אלא על  ידי טובי בניה של המדינה, שלא נצרכו  ללהט משיחי פונדמנטליסטי מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק או ל"מנטליות מזרח תיכונית". מעשיהם ינקו מרוח ציבורית  שהייתה מוכרת להם מסיפורי מפקדיהם שהשתתפו במלחמת 1948 ועיצבו את השיח של הצבר הלוחם בראשית דור המדינה (בני מוריס,1948 , עם עובד 2010). 
הזעזוע שפקד את בני הקיבוצים שהשתתפו בלחימה ובמעשי הגירוש שלאחריהם תועדו בספר הקנוני, "שיח לוחמים". אולם גם ספר זה הרצוף בחיבוטי נפש של צעירים המוטלים ללהט הקרב  צונזר ונערך על מנת שיתאים לנרטיב, "יפי הבלורית והטוהר". רק לאחרונה הודות ליציאת הסרט, "שיח לוחמים הסלילים הגנוזים", התגלה  עד כמה רחוקה המציאות הברוטלית ששרה בשטח לשיח המתקרבן שתועד לאורכה של המהדורה המצונזרת.
הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, טען שכאשר אנו נתקלים בנרטיב עלינו לשאול שתי שאלות מרכזיות: האחת, את מי  הנרטיב במתכונתו משרת מבחינת יחסי הכוח החברתיים? השנייה, את סיפורם של מי הוא אינו מספר כלומר מיהם המושתקים שהשתקת סיפורם מכונן למעשה את יחסי הכוח הרצויים? אם נחזור לנרטיב המעוניין ליצור דיכוטומיה ברורה בין "ארץ ישראל הטובה והישנה" לבין "ישראל המושחתת שלאחר הכיבוש", נגלה שזהו נרטיב המסופר על ידי קבוצה חברתית שאיבדה את ההגמוניה הפוליטית שלה ב-1977, אך עדיין שימרה מוקדי כוח בתקשורת, בספרות ובמערכת החינוך. בשיח שעוצב על ידה העבר נצבע בצבעים עזים של עזרה הדדית, מוסריות חברתית וצבאית בעוד שההווה נדמה כרמיסה של זכויות, כלהט משיחי דתי וכמרחב אלים המאפשר גזל ועושק. הנרטיב המטיל את אשמת דרדורה המוסרי של המדינה על אלו ש"גזלו" את השלטון  סופר פעמים רבות וסייע ביצירת מיצג בה האליטה הישנה קשורה לערכים האירופאים הנאורים בעוד האליטה החדשה מושתת על  מנטליות "מזרח תיכונית" ולהט משיחי.  במערכת הבחירות האחרונה  היה זה, איש התרבות, יאיר גרבוז, שנשא בעול ויצר את הדיכוטומיה  בין נאורים לחשוכים, אך זהו דפוס קבוע בו כל מערכת בחירות ניצב אומן תורן המחזיק את הדגל המאפשר למחנה להרגיש טוב ומוסרי  בעודו מאבד את השלטון.
אל מול השיח הטהרני שמובילים פוליטיקאים ובעיקר אנשי תרבות ותקשורת משמאל, ניצב נרטיב נגדי שגם הוא מושתת על שקרים וחצאי אמיתות. זהו נרטיב ימני המתאר את אנשי השמאל כאסופה של בוגדים החותרים תחת קיומה של החברה והמדינה ועל כן יש לאתרם ולהוקיעם. פוליטיקאים תאבי לייקים ואומנים חפצי קהל מעוררים את השיח המתלהם הזה ברשתות החברתיות ומעל גלי השידור. התלהמותם של ראש הממשלה ושרים בכירים כנגד קהלים רחבים בחברה הישראלית, מעודדים את הקצנתו של השיח הפוליטי וביצירתם של נרטיבים שאין ביניהם ובין האמת דבר. כאשר תכליתם המרכזית היא ללכד את שורות המנה באמצעות פחד ושנאה לאחר.
ההישענות על שיח טהרני משמאל ולאומני מימין,  יוצרים מתרסים הפוגעים בלכידותה של החברה. נטישתם של נרטיבים מתלהמים מעין אלו יוכלו לסייע ביצירתה של הידברות ובניה של מרחבים משותפים של שיח המהווה את הבסיס לחברה בת קיימא.



בסיסו של הפתרון מצוי בפרגמטיזם אינטלקטואלי  ולא בקנאות אידאולוגית

ספרו של גודמן, מלכוד 67,  מצליח להתעלות מעל לפוליטיקה המתלהמת אל שחקי ההיסטוריה של הרעיונות. נקודת המבט המחודשת מצליחה להראות את ההתנגשות בין שיח הזכויות הליברלי המושתת על ערכים אוניברסליים בו מחזיק מחנה השמאל לבין התפיסה השמרנית המאפיינת את מחנה הימין המשלבת ריאליזם פוליטי מבית מדרשו של ז'בוטינסקי ולהט משיחי מבית מדרשם של בוגרי חוג מרכז הרב.
במיומנות יוצאת דופן מפשט גודמן את התיאוריות הגדולות ומציבן בקונטקסט עכשווי המאפשר גם לקורא שאינו מצוי בנבכי הפילוסופיה המדינית לחוש בנוח בקריאתו. מסקנתו העיקרית היא, קנאות (דתית\ אידאולוגית) לא תאפשר מציאה של פתרון בר קיימא בו יתקיימו חיים משותפים הן עם הפלסטינים והן עם שאר חלקי העם היהודי המתגוררים בין הירדן לים. על כן הדרך לפתרון מצויה בפניה  לשיח פרגמטי שאיפשר את הקמתה של מדינת ישראל  ובכינונו של בית לאומי למילוני יהודים מהתפוצות. השיח הפרגמטי יצריך את השמאל לזנוח את מודל השלום האירופאי, כפי שנרקם בחלומותיהם של שמעון פרס והנשיא האמריקאי,ביל קלינטון. חזון גרס שכלכלה וקידמה הטכנולוגית יגברו על פני האמונות הדתיות והמסורות השבטיות. מאידך הימין יצטרך להכיר בכך שחלום ארץ ישראל השלמה בה מוכלת ריבונות יהודית בין הירדן לים אינה אפשרית אם ברצונו להמשיך ולקיים מדינה דמוקרטית המשתייכת לאתוס הליברלי של מדינות המערב. 
הפרגמטיזם אינו זונח את החזון האוטופי אלא הוא משהה אותו לטובת חיי המעשה, כך יכולה להתקיים לצד הפשרה כמיהה למציאות אוטופית של "מלכות שמיים בה מוקם בית שלישי" או "מדינת כל אזרחיה" אלו ואלו יכולים להוות אידיאל רעיוני אך במציאות הפרקטית ישנו צורך בפשרה ובקבלת הדין שהמציאות הפוליטית והחברתית היא בבואה של מאבק תמידי בין פרקסיס לתיאוריה, בין הרצוי למצוי. כאשר ההיסטוריה מלמדת שכל ניסיון לחבר בכוח בין השניים מסתיים בנהרות של דם, ביזע ובדמעות. ועל כן דווקא שימורו של המתח הוא אשר מוביל למתיחות היוצרת והמפרה המניע את המציאות לשינוי מתמיד. 
גודמן מראה בצורה מרתקת  שאיננו  חיים במציאות של שחור ולבן: צדיקים ורשעים, פטריוטים ימניים ושמאלנים בוגדים. המציאות החברתית ומתוך כך השיח הפוליטי מורכבים יותר, ולכן כל ניסיון לרדד אותה או להכניס אותה לתבניות בינאריות נדון לכישלון. הפתרון מצוי דווקא בחיפוש אחר המקום בו אין צדק מוחלט אלא פשרה היודעת להתקיים במתיחויות המתקיימות בעולם שאינו נגאל. 

מקום בו אנו צודקים (יהודה עמיחי)

                                                      מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.