מהפכה בהפתעה- סיפורה של המהפכה המצרית מעמוד פייסבוק לכיכר תח'ריר



טרדות היום יום מובילות לכך שלעיתים אירועים המתרחשים ממש מעבר לפינה תופסים את תשומת ליבי רק זמן רב  לאחר התרחשותם (אולם כמו כל היסטוריון אני מודע לכך שהווה הוא בעבר). כזה הוא הסיפור המסופר על ידי , Dhananjay Bijale , הסוקר את מהפכת הצעירים במצרים שהתחוללה בראשית 2011. בשונה מספרים אחרים שעוסקים בתחום ונסקרו בבלוג (the fires of spring,And then all hell broke loose)  ספרו של ביג'אל מתתמקד בזווית ייחודית,מקומו של המדיום האינטרנטי ובעיקר של הפייסבוק בעיצובה של המהפכה שהפילה את שלטון מובארכ בתוך 18 ימים ובשפיכות דמים קטנה יחסית. 
תחילתו של הסיפור ביוני 2011  כאשר קבוצה של צעירים ישבה באינטרנט קפה באלכסנדריה. את שלוות הגלישה פילחו  שוטרים בבגדים אזרחים שנכנסו וביקשו  מהנוכחים להציג   את תעודות הזהות שלהם. אחד הבחורים סירב ובעקבות סירובו נגרר באלימות  אל מחוץ לחנות, ברחוב הוא מוכה באכזריות עד אובדן הכרה, בעלפונו הוא נזרק לרכב משטרתי  שם נמשכת מסכת ההתעללויות עד  למותו. אירועים מעין אלו  לא היו נדירים במצרים אך הפעם צעיר מצרי העובד בגוגל העולמית ומתגורר בדובאי,  וואיל רונים, החליט לפתוח דף פייסבוק לזכרו של ההרוג. הדף,כולנו מוחמד חלד סעיד, התמקד בתיסכול לנוכח האלימות המשטרתית המופעלת באופן שרירותי ומציבה למעשה צעירים רבים כפסע לפני המוות.תוך ימים מעטים זכה הדף לעשרות אלפי עוקבים וסביבו התפתח דיון ער סביב הבעיות החברתיות והפוליטיות שהטרידו את עשרות אלפי צעירים שחשו שמדינתם אינה משרתת אותם ואינה מציבה להם אופק אופטימי של קידמה, תקווה ושגשוג כלכלי.  
לאחר שישה חודשים בהם המשטרה עסקה בטיוח ובהשקטת המוחים האינטרנטיים, יצא וואיל רונים בקריאה לחברי הדף  לצאת למחאה ציבורית כנגד האלימות הפושה. ב-25 בינואר 2011 לאחר תפילות יום השישי אלפים נענו לקריאה ויצאו לרחובות. המוחים לא הסתפקו במחאה כנגד האלימות המשטרתית אלא הם ניצלו את ההזדמנות להבעת תסכולם לנוכח המציאות החברתית במצרים שכללה: עוני, נפוטיזם, אבטלה גואה והיעדר חלחול של הצמיחה הכלכלית להמוני  המצרים ששכרם עמד על -2$ ליום.
רשויות השלטון שלא היו מורגלות למחאות רחבות היקף לא זיהו את החידוש הטמון בהפגנות של סוף ינואר 2011, ועל כן הן פעילו למיגורן באמצעים שהיו מוכרים להם מימים ימימה: חסימת גישה לאינטרנט, החשכת  בלוגים, ביצוע מעצרים (כולל מעצר של וואהיל רונים שהגיע למצרים), נקיטת אלימות באמצעות שוטרי חרש שהטילו את אימתם על מנהיגי המוחים. פעולות הממשלה רק ליבו את התסכול הציבורי שהלך והתעצם הודות לפרסומים הרבים שהתקיימו בזמן אמת  ברשתות החברתיות ובערוצי  החדשות הזרות שהביאו את דרישות המוחים לכל בית ולכל מכשיר סלולרי המחובר לרשת. הסיקור האוהד ותחושת הסולידריות שנרקמה ברחובות הובילה להצטרפותם של מאות אלפים שהקשיחו את תביעות  המוחים שהעלו  עוד ועוד טענות שהסתכמו לבסוף ברצון בהחלפה מוחלטת של ראשי השלטון.

אל מול ההתעוררות הפנים מצרית, העולם לא נשאר באדישותו וכך לצד המוחים התייצבו כבר בשלבים הראשונים מדינות המערב ובראשן ארה"ב. הללו ראו בהפגנות הזדמנות לשינוי ולקידומם של ערכים מערבים של חילון, דמוקרטיה וקפיטליזם. כדרכו הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, נסחף אחר הרטוריקה הליברלית  ומבלי להעמיק בהשלכות רחבות ההיקף למעשיו  זנח את בן בריתו, חוסני מובארכ, ופרס את חסותו על המפגינים הצעירים שכיסו את כיכר תח'ריר. בהודעה ברורה לעיתונות הוא פנה למובארכ להקשיב לתביעות ההמונים ולפתוח בערוץ הידברות לטובת קיומו של תהליך בחירות ולביטולם של צווי החירום בהם נשלטה מצרים במשך עשרות בשנים. מצבה הכלכלי העגום של מצרים והסיוע האמריקאי הן בתחום המזון והן מבחינה צבאית הפכו את בקשתו המנומסת של הנשיא האמריקאי לתביעה שקשה לסרב לה. מעבר ללחץ הבינ"ל הסיקור האוהד של הרשתות הזרות, וההימנעות של כוחות הצבא לדכא את המפגינים ביד קשה  היוו  רוח גבית לאלפי המוחים שהפגינו כנגד השלטון בכל רחבי מצרים.

המפגינים הצעירים שגדשו את הרחובות בינואר 2011, ראו ביציאה לרחובות  קריאת תיגר כנגד הסדר הקיים ופתיחת פתח לשינוי המציאות החברתית השוררת. המדיום האינטרנטי שעד כה היווה מרחב לשיח פוליטי לא מצונזר פינה את מקומו להתקהלויות בכיכרות שבהם החליפו צעירים דעות בנושאים שונים ומגוונים: חופש ביטוי, מקומה של האישה בחברה הערבית המתחדשת ואופנים לפיתוח כלכלי. בימות מאולתרות נתנו פתח לסטודנטים ופועלים להתוודע לרעיונות, ללבן סוגיות ובעיקר ליצור סולידריות. הודות לרשתות ולסיקור האוהד הרעיונות חלחלו במהירות בכל רחבי מצרים.  בנקודה זו שיטפון המידע לא היה ניתן לעצירה, ולסחף הפטריוטי  הצטרפו למחאה מנהיגים פוליטיים, סופרים ומובילי דעת קהל. בתוך ימים ספורים גל המחאות שטף את מצרים, עד לכדי כך שהשלטון הבין שעליו להיענות לדרישות המפגינים. בתחילה ניסה הנשיא לדחות את רוע הגזרה באמצעות פניה  לבחירות. אולם  משהתרחבו המהומות ותמיכת הצבא ומדינות המערב התערערה התחדדה בו ההכרה שלא ניתן למצוא דרך ביניים מלבד התפטרות לאלתר.
לאחר שמונה עשר  ימים של מחאות בהם השתתפו מאות אלפי צעירים מצרים הודיע הנשיא המצרי, חוסני מובארכ, על העברת מושכות השלטון לידי מפקד הצבא, טנטאוי, שיחזיק בהן עד לקיומן של בחירות כלליות. עם ההגעה לבחירות כלליות חזון הדמוקרטיה של המפגינים הצעירים התנפץ עם עלייתם של  "האחים המוסלמים", ובחירת העומד בראשם, מוחמד מורסי, לנשיאה של מצרים. קבוצה זו שהייתה מאורגנת בפריסה ארצית הודות לרשת של איממים ומוסדות צדקה תפסה את רסן השלטון שהופל בשמם של הערכים הליברלים להם בזו מורסי וחבורתו. את מקומו של שיח הזכויות המערבי הם שאפו להחליף  בשותפות מוסלמית שתתפרס מטורקיה ועד ריאד, בקבלתם של חוקי השריעה כחוקי המדינה ובהשלטת שלטון ברזל ומפוקח על המוני המצרים. כעבור שנתיים  הצבא שחש שהסדר החברתי-כלכלי נשמט מתחת לרגליו ביצע הפיכה. בסיומה הוגדרו מורסי ותומכיו כפושעים שיש להוקיעם אל מחוץ לחוק. את מקומם תפסה ההנהגה הצבאית בראשותו של הגנרל, אסיסי, שהחזיר את פירמידת הכוחות לקדמותה תוך שהוא דואג לבעלי אינטרס מבית ומבחוץ.   
לאורכה של הקריאה נדהמתי לראות כיצד פעם נוספת קומץ  של  מאות אלפי מפגינים (ביחס לאוכלוסיית מצרים המונה למעלה מ- 80 מיליון מדובר על פחות מאחוז) בני המעמד הבינוני  הרותמים למאבקם  את המעמדות הנמוכים מצליחים בזכות נחישות ונכונות להקרבה (במהומות נהרגו כ-1,000 צעירים)  להפיל שלטון בן שלושים שנה הנהנה ממנגנוני ביטחון אימתניים בפריסה ארצית. פעם נוספת הוכיחה  ההיסטוריה שמערכות הנדמות מבחוץ  כבעלות יציבות שאינה ניתנת לערעור אלא באמצעות מלחמה עקובה מדם (צ'וצ'סקו ברומניה, המפלגה הקומוניסטית בגרמניה המזרחית) נופלות תוך מספר ימים ברגע שהן מאבדות את הלגיטימיות שלהן בציבור ומחסום הפחד שריתק את ההמונים מוסר. המהפכה המצרית לא הובלה על ידי ארגון מוסדר בעל היררכיה אלא על ידי שותפויות שנוצרו אד-הוק של יחידים שהתאגדו יחדיו והצליחו בתוך מספר ימים לסחוף ההמונים.  כמו בדף תגבות בפייסבוק המוחים ידעו היכן הם מתחילים אך ההמון המגיב עיצב בתגובותיו את הדף כראות עיניו, והמרחק בין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום הייתה עצומה. עדות לכך ניתן לראות בראיונות הראשונים עם ווהיל שלמעשה היה המום מפרץ המאורעות ומשובל הגופות שבו נשטפה קאהיר, וכל זאת מדף פייסבוק שציפה לעורר הדים בגבולות המוכרים של השיח הפוליטי במצרים. 
לקוראים כמוני שאינם מכירים את מהפכת הלוטוס לעומק הספר נשאר כאפרטיף, מעורר תיאבון, בלבד. תחושת ההחמצה נובעת מכך שהספר נעדר ממקורות ראשוניים משמעותיים, התחקיר רשלני  והניתוחים הכלכליים מלאים בסתירות ועל כן נדמים במקרה הטוב לערך מויקופדיה ובמקרה הרע כאסופה של מאמרי עיתונות שנקראו כלאחר יד. חסרונות אלו  ממקמים אותו  ברמה של עיתונאות בינונית המצליחה מדי פעם לעורר עניין, אך בהחלט לא לתת הסבר מקיף ומלומד על ההתרחשויות.  אני עדיין מחפש ספר יותר מעמיק שיוכל להקנות לי פרספקטיבה  רחבה על ההתרחשויות, והסבר מלומד מדוע גלי החופש  של "מהפכת הפייסבוק" החליפו את מקומם בתוך חודשים ספורים לקנאות אסלאמית שהוחלפה על ידי דיקטטורה צבאית שממשיכה לשלוט במצרים באמצעות "תקנות חירום"? כיצד חזונו הדמוקרטי של אובמה המשווה את המוחים לאבות המייסדים של אמריקה, נגוז במהירות בה עלה משאיר אחריו עננות של עשן ואנדרלמוסיה.

באותה העת בה ההמונים הציפו את רחובותיה של  קהיר, גם בישראל התחוללה מחאה בסדר גודל משמעותי. לפי ההערכות 500,000 ישראלים יצאו לרחובות, לצד בימות דיון התקיימו הופעות של מיטב האומנים והמחאה בעיקר קיבלה גוון בורגני. ככזו יכלו השלטונות למסמס אותה בכלים שמדברים אל בורגנות שאינה סובלת מרעב או מאחוזי אבטלה מרקיעי שחקים, אלא חפצה להרחיב את הכנסתה על מנת לנפוש בחו"ל. בצר לה הממשלה בראשותו של, בנימין נתניהו, הקימה שתי  וועדת האחת למיגור העוני והשניה להוזלת "יוקר המחיה" בראשותו של עמנואל טרכטנברג. כצפוי הדו"ח להטבת חייה של הבורגנות, דו"ח טרכטנברג, זכה להתייחסות רחבה והמלצותיו הניתנות ליישום מידי אומצו על ידי הממשלה. כך התבשרנו על  ההקצאות הכספיות למימון צהרונים, על הקמת בתי הספר של החופש הגדול בבתי הספר היסודיים, העל קיומה של  רפורמה בשירותי הסלולר, ועל הרחבת מכסות הדיור לזוגות צעירים באזור המרכז. במהירות בה עלתה כך ירדה המחאה מהכותרות, מערסלת את הציבור בוועדות ובהחלטות ובשלושה-ארבעה פוליטיקאים חברתיים שהצליחו לרכב על הגל ולהיכנס לכנסת ישראל.  בשונה ממצרים תחושת הייאוש לא הייתה מספיק עמוקה לכן "מחאת האוהלים" הישראלים הסתיימה בבתי הקפה שבסמיכות לשדרות רוטשילד ולא בכינונו של סדר פוליטי חדש. מלבד זאת הסיפור המשותף שעודנו אורג בין שבטי ישראל והחשש מפני האיום הקיומי הנמצא מעבר לגבול, עודנו חזק דיו על מנת לשמור על תחושת שותפות הגורל המונעת מיחידים והמונים לפנות כנגד השלטון. אולם השחיתות הפושה, הפוליטיקה המגזרית המשסה אלו באלו ובניית המשק כמרחב המאפשר למעטים להתעשר על חשבונם של רבים בהחלט תורמים בכל יום להתערערותו של הסדר הקיים ולכינונו של חוסר שקט שעלול להוביל לאובדנה של הסולידריות המאחדת.


תגובות

רשומות פופולריות

אופטימיות מדודה זוהרת באפלה

כל משפחה אומללה בדרכה

נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה

מי מספר את הסיפור?

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר

זהות במשבר- כשהפרוורטי מאתגר את הנורמאלי- פיליפ רות יוצא למסע זהות