כשהצדק מפנה את מקומו לאינטרסים פוליטיים


רוברט האריס, קצין ומרגל  (An Officer and Spay)
ב-1895 אלפרד דרייפוס, סרן צעיר בחיל התותחנים של הצבא הצרפתי נכלא בעוון בגידה. המודיעין הצבאי מגובה בראיות נסיבתיות מצביע עליו כמרגל גרמני שפעל במשך שנים  במסדרונות המטה הכללי. ההקשרים בין הראיות הנסיבתיות לבין אלפרד נטווים במיומנות על ידי שורה של פוליטיקאים ואנשי צבא שהפרופיל הביוגרפי של אלפרד מתאים לתפיסותיהם החברתיות והתרבותיות. לדידם אך טבעי שיהודי בן לחבל אלזס (שתושביו מדברים גרמנית ושהשליטה הפוליטית עליהם נעה ונדה בין גרמניה לצרפת), יגלם את דמות המרגל הערמומי התר  אחר סודותיה של צרפת בעבור בצע כסף. הודות לתקשורת ההמונים שהלה לעשות שימוש בריאנוע וצילום בעיתונים, הפרשיה זכתה לתהודה תקשורתית רחבה. פוליטיקאים מימין ומשמאל ניצלו אותה על מנת לנגח איש את מחנה רעהו, וראו בפרשה הזדמנות לעיסוק בשאלות רחבות יותר כדוגמת: מקומם של היהודים בחברה האזרחית ומעמדו של הצבא אל מול המערכת הפוליטית והמשפטית.
יכולותיה הכלכליות של משפחת דרייפוס ואינטרסים פוליטיים מימין ומשמאל  סייעו לפרשה להמשיך ולהעסיק את הציבור הצרפתי גם לאחר הרשעתו של דרייפוס והגלייתו "לאי השדים". העיסוק החוזר ונשנה בסיפור עוררו את סקרנותו של מפקד המודיעין הצבאי, ז'ורז' פיקאר, שהחל לחקור את הפרשיה באופן עצמאי. התנגדותם של בכירי המערכת לפתיחת החקירה מחדש המריצה את הקצין החרוץ להמשיך ולתור אחר ראיות חדשות, שהעלו ספקות בגירסתם הרשמית של ראשי הצבא.  חקירתו העלתה שאת האצבע  המאשימה יש להפנות כלפי קצין מיוחס בשם, פרדינד אסטהרזי, שגם הוא שירת בחיל התותחנים וחייו הנהנתים הובילו אותו לזרועותיהם של הגרמנים. על אף אוסף הראיות המצביעות על אשמתו של אסטהרזי וחפותו של דרייפוס גם במשפט החוזר שהתקיים ארבע שנים לאחר ההרשעה הראשונה, נמצא דרייפוס אשם. אולם בשל לחץ פוליטי בינ-לאומי הוא זוכה על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית. רק כעשור לאחר הפרשיה זוכה דרייפוס באופן מלא ושב לשורותיו של הצבא בדרגת רב סרן.



דרמה היסטורית ופוליטית זו זכתה לעיסוק אינטנסיבי על ידי היסטוריונים אך עד כמה שידוע לי ההד הפרוזאי שלה היה מינורי. ספרו של  הסופר הבריטי, רוברט האריס (Robert Harris), קצין ומרגל (זמורה ביתן, 2015) משנה את המשוואה בכך שהוא מספר את פרשיית דרייפוס כמותחן סוחף דרך עיניו של זורז' פיקאר, השם את עתיד הקריירה הצבאית שלו על הכף על מנת לחשוף את האמת שמאחורי עלילת דרייפוס. חיפושיו העיקשים מגלים בכל צעד ושעל, רמיה ואחיזת עינים בה לקחו חלק ראשי הצבא, פוליטיקאים ופרקליטים וכל זאת מתוך רצון לשמור על תדמיתם החיובית של קציני הצבא והאצולה הישנה. במאמציהם הם מסתבכים בפקעת של שקרים הגוררת בסופו של דבר את כלל המערכת הפוליטית בצרפת לכאוס ולנפילתו של השלטון.
האריס הוא סופר מיומן המתמחה בכתיבת רומנים היסטוריים המציגים לקורא לצד עלילה קצבית ומתפתחת צוהר לתקופה בהיסטוריה. כך ספריו משייטים בין תקופות היסטוריות שונות החל מימי האימפריה הרומית ועד לפיצוחו של קוד האניגמה במלחמת העולם השניה. אין זה פשוט לנוע בין תקופות כה מגוונות, אך האריס מצליח לנווט בבטחה בין כתיבה קולחת לתחקיר מעמיק המאפשר לקורא לצלול לתוך נבכי התקופה. כך בעת הקריאה בספרו, קצין ומרגל,  הרגשתי שאני מטלטל בספינת נוסעים בין תוניס למרסיי, מתכבד ביין איכותי בשיחות סלון פריזאיות בהן צמד נגנים מנעים את זמנה של הבורגנות המקומית, ומתרוצץ במסדרונות השלטון בין משרדי המטה הכללי למשרד ההגנה. מיומנותו הגבוהה הפכה פרשיה היסטורית שהחלה להישכח לחוויה ספרותית מהמעלה הראשונה שיכולה להנעים את זמנם הן של חובבי פרוזה והן של חובבי מותחנים.
על אף שנאלצתי לקורא את הספר בהפסקות יחסית גדולות, נשביתי בכוח סיפרו של האריס הטווה עלילה מרתקת שציידה אותי בידע היסטורי, בעניין ובעיקר בחוויה נהדרת של התנתקות מהכאן והעכשיו וצלילה במעמקי ההיסטוריה. אין ספק שסופר המצליח לקחת את קוראיו למסע מעין זה ולהשיבם מסופקים ומרוצים גם בנקודת הסיום המגיעה לאחר כ-500 עמודים המטלטלים בפריז של סוף המאה ה-19,  ראוי להוקרה והכרה. זהו ספר נהדר שאני ממליץ עליו בחום.
הערה לסיום, היסטוריוגרפיה הציונית ניכסה לעצמה את סיפורו של הסרן הצעיר על מנת להראות שרעיון ההשתלבות היהודית בחברה האירופאית נידון לכישלון ועל כן גם על יהודי מערב אירופה לבחור באופציה הציונית.  כמו כמקרים אחרים האידיאולוגיה לא נתנה לעובדות לבלבל אותה. לכל אורך משפטו ובאופן מפתיע גם לאחר הרשעתו, דרייפוס היה פטריוט צרפתי שראה את נאמנותו הלאומית כבסיס האיתן לזהותו האישית. הוא לא התבטא בזכות הציונות שבאותה העת הייתה תנועה זניחה בפוליטיקה היהודית, ולא ראה ביצירתה של יישות לאומית יהודית מטרה בעלת משמעות. הפער האדיר בין פעולותיו ואמירותיו לבין ההיסטוריוגרפיה הציונית שעיצבה את דמותו, היא עדות נוספת לקשר הרופף המתקיים בין אידיאולוגיות (לאומיות, כלכליות, דתיות) לבין אמיתות היסטוריות. על כן פעמים רבות בעודנו קוראים את דברי ימי ההיסטוריה אנו למעשה מתוודעים יותר על המציאות החברתית-פוליטית של הכותבים ופחות של מושאי מחקרם.

רוברט האריס, קצין ומרגל, מאנגלית: גיל שמר, זמורה ביתן, 2015, 447 עמודים.

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

דרשנות מרקסיסטית- אנטי גלובליזציה בעידן בקפטיליזם העכשווי

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001

זיכרונות מארץ אבודה

מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית