מי מספר את הסיפור?


אסף ענברי, הטנק, ידיעות אחרונות, 2018
חברה מושתת על נרטיבים, סיפורים מכוננים, שמאגדים את הפרטים שלכאורה הקשר בניהם רופף. סיפורים טובים, מוציאים אנשים ממיטות חמימות אל שדות קרב קרים ורווי דם, הם מאפשרים למנהיגים להיבחר ולמוסדות שלטונים לשלוט במיליונים. ובצד החיובי הם נותנים אפשרות לכונן חברה פועלת, יוצרת המוציאה את היחיד מבדידותו ומקנה לו חיים גשמים ובעלי משמעות. בילדותי חשבתי שסיפורי אגדות נועדו לילדים ושאנשים מבוגרים מאמינים בעובדות, ככל שהתבגרתי הבנתי שאגדות הילדים הם רק הפרומו לאגדות האמיתיות המאפשרות לחברה להתקיים ולכן כל דור בודה את אגדותיו על מנת לקדם את מטרותיו. בכל דרמה משטרתית או סדרת ריגול  הגיבור יוצא למשימתו עם טיפ זהב ,"תשקר הכי קרוב לאמת ותשזור לאורכה של העדות עובדות אמיתיות". עצה זו משרתת את כותבי המיתוסים כבר אלפי שנים והיא לא פסחה על סיפורו של הטנק הסורי שנעצר בשעריה של דגניה ב-20 במאי 1948. אין חולק על כך שטנק סורי נבלם על ידי מגינים יהודים, אולם מי עצר את הטנק? זהו כבר סיפור אחר שלכל בעל אינטרס יש את סיפורו.
בספרו האחרון, הטנק, איש הרוח והסופר בין קיבוץ אפיקים, אסף ענברי, יוצא למסע גילוי פרוזאי בעקבות התעלומה שפתרונה אינו נראה בעין כבר 7 עשורים.  הספר מביא את סיפורם של ארבעת האנשים הטוענים שבגופם בלמו את הטנק הסורי שהמטיר אש וגופרית על המגינים שהיו חמושים ברובים, רימונים ובקבוקי מולוטוב בהכנה עצמית.
דוד זרחי שהגיע מסוריה עם אימו האלמנה וחי בחיפה שהגיע עם כוחות התגבור. שלום הוכבאום, פליט ברגן בלזן איש הלולים של הקיבוץ שלצד תושייתו בתחום הסילו (תערובות לחיות) נלחם בינות לתעלות. שלמה אנשל ויצחק עשת,  לוחמי גולני ששירתו בצבא הבריטי כאנשי  הבריגדא היהודית ונשלח לדגניה בשל יכולותיהם כמפעילי נשק נ"ט. ולקינוח אל"מ בורקה בר-לב שבאותם ימים הגיע כמפקד כוח תגבור של גדנ"עים על מנת לעצור את ההתקפה הסורית.  כולם היו אז גברים צעירים בשנות העשרים שמאז המשיכו בנתיבים שונים המציגים את התפתחותה של החברה הישראלית בעשורים הראשונים של מדינת ישראל.
בכישרונו הרב מצליח ענברי לא רק להביא את סיפורם אלא לתאר באמצעותו שתי תקופות בעלות משמעות קיומית לתנועה הקיבוצית. האחת, מלחמת העצמאות ותפקידם של הקיבוצים בכינונה של המדינה היהודית שבדרך. השנייה, מלחמת יום הכיפורים שמהווה קול מבשר לשקיעתה של התנועה ושל באי כוחה הפוליטיים במפא"י. הפסיחה בין 1948 ל-1973, יוצרת מומנטום מרתק שבו העבר מתכתב עם ההווה, היכולת של ענברי לשמור על השפה הייחודית של כל תקופנה וכל גיבור מקנה לספר אמינות רבה ולמעשה היא לוקחת את הקורא למסע בין תקופות ובין ציבורים שונים שכל אחד מהם מנסה לכונן את הנרטיב הייחודי שלו שיקנה לו מקום של כבוד בסיפור הציוני.
כבספרו, הביתה (ידיעות אחרונות, 2009), גם בספרו הנוכחי לצד הדמויות הראשיות ענברי הוסיף דמויות ושמות  למכביר דבר המקשה מאוד על הבנת ההקשרים השונים. יחד עם זאת משום שכתיבתו קולחת שטף הקריאה נמשך וזאת על אף שלא היה לי ברור עד הסוף מי זה יוסקה, ומי זה שלום? נהניתי מהמלל  המערסל. 
ספרו של ענברי מביא עימו מעבר לעלילה עצמה את סיפורן של תקופות היסטוריות  מנקודת מבט ביקורתית אך חומלת ואוהבת. השילוב בין עובדות היסטוריות לבין יכולת פרוזאית מרשימה יוצרת איזון בין ההכרה עם נרטיבים שונים לבין עלילה סוחפת ומעניינת. בהחלט ספר מומלץ אך נראה לי שאם ענברי חפץ להמשיך וליצור עליו לצאת מאזור הנוחות שיצר לעצמו בשני הספרים האחרונים שכתב ולצאת לאופני כתיבה חדשים.
מבחינה היסטורית גם התחקיר המעמיק שעומד מאחורי הספר (שבע שנים!) אינו מביא תשובה חד משמעית לגבי זהותו של משמיד הטנק. נראה שאת מיתוס דגניה עיצבו אינטרסים פוליטיים וחברתיים שהשתמשו בעובדות ההיסטוריות ככלי למימוש מאווים חינוכיים ולאומיים שלא נתנו לעובדות לבלבל אותם. כרגע ממרחק הזמן קשה לאמר מה היה בקרב דגניה אך אפשר לאמר בוודאות שגם סיפור זה  נושא עימו מטען כבד של השכחה והאדרה שנועדו להשיג מטרות רחבות בהרבה מעצירתו של טנק סורי.
השנים חלפו האליטות התחלפו וכרגע גיבורי הקיבוץ שנישאו על כפיים מפנים את מקומם לגיבורים חדשים בני הציונות הדתית הנושאים כיום את סיפורם של נערי  מלח הארץ המגירים את דמם על הגנת העם והמולדת. מתן פרס ישראל למרים פרץ, אשת חינוך, בת הציונות הדתית, אם שכולה ששכלה את שני בניה במלחמות ישראל  מהווה הוכחה נוספת לשינוי בו חותם ענברי את ספרו:
"ראשוני המקימים שהייתה בהם רוח הקימו את המפעל הגדול הזה. ברוח אמונם העז עצרו בידיים את הטנקים הסוריים. היום, עם הצבא הכי חזק, עם חיל האוויר הכי טוב, אנחנו בורחים. כי אין אמונה, אין רוח. האמונה והרוח נמצאים בציבור המאמינים. הארץ הזו שייכת להם" (271).
חילופי אליטות מביאות סיפורי גבורה חדשים, שמאפשרים לציבור להתאחד סביב צדקת דרכו. ככל שתרד קרנם של חלוצי דגניה ילך סיפורם וידהה בארכיונים בעוד שסיפורים חדשים יכשירו את ליבותיהם של דורות חדשים של לוחמים שיצאו להגן על ארצם. באלו ואלו  הצרכים הפוליטיים יאפשרו פרשנות מחודשת לעובדות ולמשקלן וכל זאת על מנת לכונן את הסדר החברתי המיוחל בו חפצים פרנסי הדור.
אסף ענברי, הטנק, ידיעות אחרונות, 2018 271 עמ'
לכתבה בערוץ 2 על הטנק של דגניה


תגובות

רשומות פופולריות

"החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות" (ג'ון לנון)

פלנטה אחרת?

ישנם חטאים שיום הכיפורים אינו מכפר בעבורם

מי יודע מה ילד יום?

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

קרירות מחשמלת

מירה מגן, כפתורים רכוסים היטב, כתר, 1994