חפש בבלוג זה

נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה


עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, עם עובד, 1983, 191 עמ'
הספר, "פה ושם בארץ ישראל" (עם עובד,1983)  שנכתב על ידי הסופר המוערך ועטור הפרסים, עמוס עוז, ראה אור בימים בהם סערה החברה הישראלית בעקבות שורה של אירועים חברתיים שאיימו לפורר את המרקם החברתי העדין שנוצר במשך שלושים שנות המדינה. 1982 הייתה שנה שמלבד הגחתי לאוויר העולם אופיינה בהפגנות סוערות כנגד ההתבססות הישראלית בבוץ הלבנוני,  המאבקים סביב הסכם השלום עם מצרים ופינויו של חבל ימי  ותהליכי האמריקניזציה שהחלו לכרסם בנרטיב הציוני המכווין את הרבים להגשים את ייעודם באמצעות מילוי משימות לאומיות. תחושת אובדן  הדרך שאפפה את האליטות הישנות התחלפה בתחושת שיכרון וכוח של בני האליטות החדשות שלא יצאו מהיכלי האוניברסיטה והפלחה אלא מאולמות הלימוד של ישיבת "מרכז הרב" וגבעות הטרשים של השומרון ומשכונות המצוקה הפזורות ברחבי הארץ.
תחושת המפנה הובילה סופרים לזנוח את שולחנות הכתיבה הנוחים ולפנות לעיסוק מעמיק בסובב אותם.  דוד גרוסמן הוציא לאור את ספרו "הזמן הצהוב" שכלל את רשימותיו עת יצא לנדוד ברחבי הגדה המערבית בניסיון  לתמלל את הנרטיב הפלסטיני שעוד בקושי נישא על שפתי התקשורת הישראלית. א.ב יהושוע בחר בכתיבה מסאית שיצאה לאור כמקבץ של חמש מסות הדנות ביהדות וציונות. ועמוס עוז פתח במסע ראיונות בקרב ציבורים שונים הפרוסים על פני הארץ.  כל אחד מהם העלאה את דבריו על הכתב מתוך תפיסה שלספרות ולסופרים ישנו מקום משמעותי בעיצובו של השיח הציבורי. ההקשר הפוליטי היה עבורם מילוי של צו מוסרי שהלך בעקבות קריאתו של סארטר למימושו של המעשה הפוליטי באמצעות הכתיבה.
בשליחותו של עיתון הפועלים, דבר, יצא עוז חמוש ברשמקול, עט וחבילת סיגריות  להכיר את הקולות המושתקים של החברה הישראלית. בסדרה של דיאלוגים הביא המחבר בפני קוראיו שלל סיפורים אנושיים  היוצרים פסיפס עשיר של זהויות הפוגשות זו את זו (בין כהתנגשות ובין ככוחות המעצימים זה את זה), כך מופיעים יחדיו  בני עיירות הפיתוח בבית שמש, המתנחלים בעופרה, בני ההתיישבות העובדת, עיתונאים ערבים בירושלים ועוד. כל קבוצה וסיפוריה, כל קבוצה ומצוקתיה ואתגריה.  
למרות מרחק הזמן מיום צאתו לאור התובנות שעלו  מהמונולוגים והדיאלוגים המובאים בספר  לא קהו. הם ממשיכים להיות רלוונטיים גם דור וחצי לאחר כתיבתם, כנבואה  הניתנת לדורות.  בעיקר עשו עלי רושם הפרקים: "העלבון והזעם" הדן בבית שמש, ו"ויכוח על החיים ועל המוות" המתארים את הדיון של עוז בן האליטה הישנה עם מתנחלי עופרה המייצגים את האליטות החדשות שהחלו לעלות לאחר מלחמת ששת הימים. שני הפרקים מהווים הצצה להלכי הרוח שמשפיעים על החברה עד ימנו. בדברים המובאים טמונים היסודות המסבירים בצורה טובה כיצד משמר הימין את כוחו מאז שנת 1977 (עם הפסקות קלות) ומדוע מצליחים הדתיים הלאומיים להוות מצפן לשיח הערכי בו שמאלני מהווה מילה נרדפת לנהנתן, ליברלי המנותק מכל מורשת וערך.  
לצערי, על אף התמורות הרבות במציאות הכלכלית והפוליטית העוטפת את מדינת ישראל זרמי העומק המתוארים בספר נשארו כשהיו. כלומר, תהליכי הסקטורליזציה והניכור ממשיכים במלוא עוזם  כאשר כל קבוצה ושבט פונים למימוש חזונם מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות של החלטותיהם  על כלל הציבור. למרות היעדרותו של שינוי מהותי ,המשכיות המגמות המתוארות בספר  נוסכת בי  תחושה של אופטימיות ושביעות רצון  משום שלמרות המחלוקות שהלכו והתעצמו לא נפתחה  מלחמת אזרחים והסולידריות החברתית המשיכה להתקיים לנוכח אתגרים פנימיים וחיצוניים. אם כן, על אף הרצון  לחשיפתו של  הסיפור שמאחורי ההתרחשויות עדיין  רב הנסתר על הגלוי וזאת משום שהסיפור המשותף הרוקם את כלל השותפים יחדיו ומונע מהם להחריב את הבית טרם סופר.
אני מאמין שכל עוד המתווה שהציב עוז תמשיך ללוות אותנו, אזי מעיין היצירה והחיות לא יבש אלא הוא ממשיך לפעפע ולהרוות את הדיונים זהות ואחריות, דיונים המקנים לחברה הישראלית את הייחודיות הויטאלית החיונית להישרדותה. 
"צויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לשם פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה" (עמ' 110)

אופטימיות מדודה זוהרת באפלה


הסופר המצרי, עלאא אל אסוואני,, פרץ לתודעה  הישראלית לאחר שספרו, "בית יעקוביאן", תורגם לפני כשנתיים לעברית וזכה להצלחה מרשימה בקרב קהל הקוראים. התקבלותו התאפשרה הודות לשילוב שבין רמתו הספרותית לבין צאתו לאור בימי הסער של ה"אביב הערבי" בו נפלו בזה אחר זה מרבית  המשטרים ששלטו במזרח התיכון בחצי השני של המאה ה-20. האהדה הרבה בה התקבלה יצירתו הובילה את הוצאת, כנרת זמורה ביתן, לתרגם גם את יצירתו המוקדמת,  מועדון המכוניות של מצרים, שראה אור לראשונה ב-2013 ועתה תורגם והודפס  להנאתו של הקורא העברי.
הימים המתוארים בספר  לוקחים את הקוראים  אל  ימיו של המלך פארוק, ששלט במצרים ובסודאן בחסדי הקולוניאליזם הבריטי שהשתלט על המזרח התיכון לאחר קריסתה של האימפריה העות'מנית. העלילה מגוללת כיצד  לצד פריחתו של מעמד מיוחסים שנהנו מתגמוליהם של אנשי השלטון הבריטים, נאנק המון העם ממציאות כלכלית וחברתית קשה הכוללת עוני ובערות. צוהר למציאות חיים זו נפתח על ידי המחבר באמצעות סיפורה של  משפחה מצרית עמידה היורדת מנכסיה ומאלצת להגר מבית האחוזה לכרך הקהירי הסואן. בצר לו אבי המשפחה הופך לעוזר מחסנאי במועדון המכוניות המלכותי, המהווה בפועל מועדון לציבור מצומצם של גברים מיוחסים המנצלים את המרחב לחיזוק של קשרים עיסקיים, לשתייה ולהימורים.  נוחתים על האב ובני ביתו משברים נוספים המטלטלים את עולמם ובוחנים את עמידותם הערכית. ההתמודדויות השונות מתוארות מנקודות מבט מתחלפות של בני הבית ובכך למעשה אנו מקבלים תמונה פנורמית הסוקרת את העליות ובעיקר המורדות הנקרות במסלול חייהם של בני הבית.
כדרכו, אסוואני, יוצר את דמויותיו בחן המאפשר לקורא להזדהות עימן. כך חשתי את אכזבתה של סאלחה בת המשפחה שנדחפת לנישואים עם נרקומן אלים. את כאביו של כאמל הנקרע בין היותו סטודנט למשפטים לבין מציאות חייו כפקיד זוטר במחסן המכוניות. את כמיהתו של מוחמד, רפה השכל , לצאת ממציאות חייו הקשה גם במחיר מכירת גופו לאלמנות מזדקנות הרואות בו נער שעשועים. הקשיים הרבים אל מולם ניצבות הדמויות אינם מרפים את ידיהם של  בני המשפחה שבהנהגת האם מחפשים שוב ושוב פכים קטנים של אופטימיות במציאות הסובבת. הפער בין המציאות האכזרית המכה בכל פה לבין עולמם הפנימי של הדמויות מדגיש  מסר הומניסטי המראה כיצד בני האדם יכולים לבור את דרכם. מי לדרך של אכזריות ומדון ומי לדרך של עזרה וחמלה. פעמים החלוקה הדיכוטומית בה נוקט המחבר מובילה לפשטנות ולהיעדר עומק של הדמויות ההופכות לפלקטיות (רוע צרוב מחד ותמימות רודפת שלום מאידך), מגמה זו פוגעת בעומקה של העלילה, אך יחד עם זאת הרגש והדרמה שכה חיוניים לרומן עב כרס בן 527 עמודים נשמרים מהעמוד הראשון ועד האחרון.
על אף ריבוי הדמויות ונקודות המבט הרומן נקרא בשטף ובהנאה, שאפשרו לי לצלול בנהר ההיסטוריה ולהביט בקהיר של ימי משטר הבובות המלוכני. אין ספק שהנחשלות שהשאירו העות'מניים במשך ימי גסיסתה של האימפריה והחמדנות הבריטית שראתה בשטחי המזרח התיכון כלי למימוש מאוויים אימפריאליסטיים  עדיין נותנים את אותותיהם במרחבי המזרח התיכון גם בימנו אנו. קידומן של אליטות מיוחסות בעיראק, ירדן, מצרים , סוריה וערב הסעודית  שצברו עושר ונכסים על חשבונם של נתינים חסרי כל עודנה מהווה מאיץ עיקרי לאי השקט החברתי המצית תבערה מטהרן ועד קהיר. כחובב היסטוריה מעניין לראות כיצד שורשי התופעות אל מולם אנו ניצבים כיום נטועים כה עמוק במציאות החברתית של ראשית המאה העשרים. אין ספק שלא רק ידם של  האירופאים שהינדסו את החברות שסביבנו במעל, אולם לצד הקדמה הטכנולוגית הן קיבעו סדרים חברתיים דכאניים הרחוקים שנות אור משיח הזכויות המלבב שהתנהל בשטחם. ועל כן יש להם אחריות ישירה למציאות אל מולה אנו נאלצים להתמודד כיום, כאשר משטרים וקבוצות מנצלים את אי השקט החברתי על מנת לצבור כוח פוליטי, כלכלי וצבאי. 
לסיכום על אף שהספר אינו מסתיים במתק שפתיים הוליוודי, מנצנצות בו תקוות של  התחדשות ופיוס. בימים אלו בהם עננים שחורים וקודרים מאיימים בהמטרת אש וגופרית יש בכך משום נחמה שהגורל אינו כתוב בהכרח אלא יש בכוחן של דמויות הלוקחות את גורלן בידן לעצבו ולשנותו.
עלאא אל-אסוואני, מועדון המכוניות של מצרים, תרגמה מערבית-ברוריה הורוביץ, טובי- כנרת זמורה ביתן, 2017, 526 עמודים.