מי יודע מה ילד יום?

הייתה זו שנת 42, נלה ביילסקי, מצרפתית גבי סילון, הוצאת חרגול, 2013, 156 עמודים.

הקשרים בין חזית לעורף במצבי מלחמה תמיד מורכבים, ועל אחת כמה וכמה כאשר המרחק בין שוחות החזית לבין בתי הקפה בעורף גדלים. לא חסרים סיפורים על הפער העצום שחוו הלוחמים בעת חופשותיהם, עשרות קילומטרים בודדים והינה מתקיימת לה מציאות אחרת שאין בה זכר לריחות ולמראות של שדות הקטל. ספרה של הסופרת הרוסית-צרפתית, נלה ביילסקי, הייתה זו שנת 42 (חרגול, 2013) מגולל את סיפורן של שלוש דמויות המנסות לחיות מבלי לחוש את איימי המלחמה אך זו מגיחה לחייהם ואינה מאפשרת להדחקה להתקיים.

סרן קארל באצינגר, המוצב בפריס במפקדת הוורמכט בתפקיד של מגשר עם בין הצבא לאוכלוסייה, נהנה ממנעמיה של העיר הוא קורא, הולך לקונצרטים ומבלה בסלונים של אנשי החברה הגבוה וזאת לעומת פעילותו בשעות עבודתו  בהן הוא צופה בהוצאות להורג ומתרגם מכתבים של הנידונים לקרוביהם. הפער בין שיחות הסלון על מאכלים ותרבות לבין שגרת יומו מקשה עליו והוא רוצה לשוב ולהיות חייל בכל רמ"ח אבריו, ועל כן מבקש העברה לחזית המזרחית. אולם הצבא שהוא מגלה במזרח רחוק מהדימוי אותו הוא זכר מימי בחרותו בעת היותו חייל מעוטר הלוחם במלחמתה של גרמניה בשנות מלחמת העולם הראשונה. הרציחות והברוטאליות כלפי האוכלוסיה המקומית משפיעים על בריאותו המדרדרת, גופו מגיב כבסיפורי המקרא לזוועות והוא מתכסה במחלות עור שונות ומשונות. פרק אחר פרק אנו נחשפים  לאופני התמודדותו של הקצין הוותיק החוזה בפניה החדשות של גרמניה המשתנה לנגד עיניו.

הדמות השניה, האנס בלינברג, קצין האוויריה אינה נוקטת בהדחקה אלא היא  פונה לפעולה אקטיבית כנגד השלטונות הנאציים ובאי כוחם בשטח. תוך סיכון עצמי מובהק האנס מרגל לטובת ברה"מ כחלק מרשת ריגול הנפרסת לכל אורכה של היבשת. מידת ההקרבה העצמית אינה פוסחת על אישתו שגם היא נוקט בפעולה ותוך סיכון אישי מובהק, מסתירה חברה יהודיה מהמבורג בבית הקיץ של המשפחה. בעוד באנציגר מתייפח ,מתפייט בשירה ומשגל את עצמו לדעת בחברה הגבוהה של פריז, האנס בילינברג, פועל ומסכן את משפחתו עד לסוף הטראגי והבלתי נמנע. שני המודלים השונים נפגשים להרף עין ליום של בילוי משותף ברחבי העיר הכבושה, והמפגש ביניהם יוצר דו שיח חמקמק החושף בפני באנצינגר שחבר ילדותו שייך לרשת ריגול מסועפת הפועלת ברחבי אירופה.

אל מול שתי הדמויות הגרמניות נחתם הספר בסיפורה של קטיה, רופאה סובייטית שלאחר מעצרו של בעלה בעוון חתרנות אנטי-רבולוציונרית וחשיבה בורגנית, חוזרת מבית סבה וסבתה לעיר הולדתה קייב. השיבה לנופי ילדותה והמפגש המחודש עם אביה שאיבד את שפיותו יוצרים מפגש מעניין בין עבר-הווה וכמיהה לעתיד. הצורך בשמירה על חזות איתנה אל מול אביה השרוי בעולם של הזיות המנותק מהמציאות, מצריך את קטיה וחברותיה ליצור מציאות אלטרנטיבית המדחיקה את המלחמה אל מחוץ לבית ולרחוב. אולם למלחמה חוקים משלה, וכך לאחר פלישת הגרמנים ביוני1941 ורציחתם של יהודי העיר באוגוסט 1941, קיים קושי משמעותי בשמירה על החזות הנינוחה  וזאת על אף ניחוח העוגות, הלחמים והתפאורה שנשארה כשהייתה אך ללא השחקנים שנלקחו ונורו בבורות ההריגה מחוץ לעיר, המעטה השברירי עומד בסכנה.

המפגשים בין הדמויות הינם חטופים ועל אף שהן משפיעות זו על זו באופנים לא צפויים, עיקר הסיפור אינו נסוב סביב הקשר ביניהן, אלא דווקא באופני ההתמודדות של כל אחת  מהן עם הכאוס הסובב. ההתחקות יוצרת פרוזה רגישה ומעניינת הבוחנת את ההשפעה של הזוועות על מצבם הנפשי ותפיסתן העצמית של הדמויות הן כלפי עצמן והן כלפי הסובב אותן.

לאורך הקריאה חשתי אי נוחות מהאמפטיה שמפגינה המחברת כלפי הקצין באנצינגר. האופן בו הוא מתואר הזכיר לי את הניסיונות של הנרטיב הגרמני ליצור הפרדה בין הנאצים לבין הוורמכט (הצבא הגרמני), הפרדה שהמחקר ההיסטורי דוחה כבר שנים (למי שמתעניין מומלץ לקרוא את הספר, חיילים, המראה את המעורבות הגבוה של חיילי הוורמכט במעשי הזוועה הן כלפי יהודים והם כלפי אוכלוסיות אזרחיות אחרות לאורך המלחמה). מלבד זאת ייתכן שהקצין הרגיש לוקח את המראות לעמקי נשמתו אך הוא אינו פועל ואינו עושה דבר. בכך התנהגותו מהווה תזכורת למורכבות האנושית ולפער המתקיים בין עולם אינטלקטואלי עשיר  לבין נקיטה של מעשה מוסרי. הפער בין עולמו רב הממדים לבין חוסר המעש בו בוא בוחר פעם אחר פעם, מציבים מראה קשה אל מול  המודל של קצין וג'נטלמן שמהווה אבן יסוד בתפיסה הגרמנית של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כקורא אינטנסיבי של פרוזה העוסקת בתקופה, לא מצאתי בספרה של ביילסקי חידוש אומנותי בעל משמעות ועל כן ניתן לצרף את יצירתה ליצירות אחרות המספרות את סיפורם של חיילים גרמנים הנפגשים עם האוכלוסיה הנכבשת ומפתחים עימה מערכת יחסיים מורכבת. סופרת גולה אחרת שהגיע לצרפת מברה"מ, אירן נימרובסקי, מצליחה ביצירתה "סוויטה צרפתית" לרקום עלילה הקושרת בין השניים בצורה אמינה, עמוקה ומשמעותית יותר. על כן אם אתם בוחרים בין השניים פסחו על ביילסקי ופנו לנימרובסקי, אולם אם כבר התחלתם לקרוא את, "הייתה זו שנת 42", כדאי לצלוח אותו עד סופו ולהתוודע לפיתולי העלילה המשביחות את הסיפור.

עם סיומו של הספר נזכרתי בקטע מברכות השחר שמשקף את תחושותיי לגבי מעשה האדם, והיכולת שלו לעמוד בפרץ ביום פקודה:

" וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא. וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוֹן. וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְאַל יִשְׁלוֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע. וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים...."

יסוד היסודות הוא לא להגיע למצב של ניסיון למנוע אותו מבעוד מועד, והדרך לכך טמונה בהתרחקות מהרע כבר בשלביו הראשונים ופניה למעשים טובים שאינם באים באופן טבעי אלא הם צריכים תרגול והתכווננות, בלעדיהם המדרון הוא חלקלק. כאשר הסערה כבר  מתחילה רק מתי מעט יכולים לעמוד בפרץ בעוד שהרוב נשטפים בנהרות של דם, זעם ורוע.