דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2010

ליעד שוהם, מספר חסוי, כנרת-זמורה ביתן, 2008

כל חובב קריאה יודע שישנם ספרים לכל אפיזודה בחיינו: חוף ים, מילואים, שירותים, טיסות, נסיעות קצרות באוטובוסים, נסיעות ארוכות, שבתות ומועדים, ערבים רגועים בבית ועוד. השבוע התוודעתי לסוגה חדשה של ספרים, ספרי צירים, ספרים אלו ניתנים לקריאה במרווחים של שש-עשר דקות בהפסקות קבועות הנעות בין דקה לדקה וחצי. ספרים אלו מאופיינים בעלילה פשוטה, במספר מועט של דמויות רדודות וסטריוטיפיות ובשפה פשוטה המזכירה אולפנים ללימוד עברית. מטרתם המרכזית היא להשאיר אותך ער, אולם ללא הפעלה של כלל המערכת המוחית. מעין מצב סטנד-ביי במחשבים, המאפשר למחשב להישאר דלוק תוך  חיסכון באנרגיה. ספרו של ליעד שוהם, "מספר חסוי", נפל לידי ככפפה ליד בדיוק עשרים וארבע שעות לפני שאישתי החלה לחוש בצירים. בין ציר לציר ולאחר מכן בשעות הארוכות בחדר הלידה ובחדר ההתאוששות קראתי בשקיקה את הספר שהיווה עבורי מרחב מדומיין שאיפשר לי לקחת הפסקה ולו קלה מהמציאות הסובבת. במרכז העלילה ניצב מתמחה צעיר ושאפתן הנקלע בעל כורחו לפרשיית רצח המציבה אותו במצב מסוכן. כצפוי המתמחה איננו מאבד את עשתונותיו ובאמצעות תושיה ויוזמה הוא יוצא

סטיג לרסון, נערה עם קעקוע דרקון, מודן, 2009

לכל משפחה יש את סודותיה. מתחת למעטה של חיוכים ומפגשים, מסתתרים על פי רוב סיפורים שכולם מעדיפים להשאיר עמוק בחשכה. טכניקות ההסתרה כה מוצלחות עד לכדי כך שפעמים רבות ישנה נטייה לראות את סביבתנו כסביבה המוקפת במשפחות מושלמות שמלבד ריבים בדבר מי יוריד את הזבל, הן חיות בהרמוניה מופלאה. הסיפורים הקשים נשארים מגולגלים בין עמודי העיתונים ובכתבות הטלויזיה, רחוקים מן הלב אך קרובים לעין. הימצאותם במרחב הוירטואלי הבלתי נגיש מאפשרת לנו להינות משני העולמות: מחד, לספק את יצר המציצנות, ומאידך לחוש בטוחים. האימה אינה מתרחשת בפתח ביתנו אלא במרחבים בלתי מוגדרים, רחוקים, בינות לשיכונים מתפוררים ומשפחות של מהגרים שאינן מתפקדות. לעומת זאת בספרו של הסופר השבדי, סטינג לרסון, נערה עם קעקוע דרקון , האימה מגיעה אל פתח הבית ומטלטת את הקורא עמוד אחר עמוד. במרכז העלילה, ניצבות שתי דמויות: מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי בגיל העמידה המסתבך במשפט דיבה הפוגע קשות באמינותו וליסבת סאלנדר, תחקירנית צעירה החיה באזור הדמדומים שבין שיגעון לנורמאליות. השניים חוברים יחדיו לחקירת היעלמותה של נערה בת שש-עשרה, בת למשפחת תעשיי

מדשדש באחו- סיפור של מסע שורשים שלא צלח

אהרון אפלפלד, פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005 סצנת התיירות הולכת ומתרחבת בהדרגה ואנו מגלים עוד ועוד טיולים ההופכים למעין תמרורי סימון במסלול החיים: טיולי בר/בת מצווה ליורו דיסני, טיול לפני גיוס לאמסטרדם או יוון, טיול לאחר גיוס לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, טיול ירח דבש לטורקיה  ולסיום טיולי שורשים הבאים להציב אותנו אל מול אתרי מורשת שהולכים ומתעמעמים במרוצת השנים. טיולי השורשים אינם בהכרח טיולי נוסטלגיה משום שמרבית משתתפיהם נולדו בארץ ולכן המסע לנחלת אבותיהם איננה פורטת על מיתרים נוסטלגים. כמו כן במרבית המקומות התשתית התיירותית רק בחיתוליה, כך שגם חוויה של נופש איננה מוזמנת למטיילי השורשים, אם כן מהו הכוח המניע אנשים לארוז מזוודה ולכתת את רגליהם בכפרים נידחים הפרוסים ברחבי מזרח אירופה? אהרון אפלפד בספרו , "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005), מנסה להתחקות אחר שאלה זו באמצעות תיאור מסע השורשים של יעקב פיין לכפר הולדת הוריו הנמצא אי שם בפולין. פיין, סוחר תל אביבי אמיד בשנות השישים של חייו, יוצא למסע שורשים בלא ידיעה ברורה מה ברצונו למצוא בכפר שהיהודים שגרו בו ברחו או נרצחו במהלך

יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי , כתר, 2010

כבר זמן רב יאיר לפיד הינו אחד הפרצופים המוכרים במדינה, חיוכו הכובש נשקף מבעד למסכי הטלוויזיה שבוע אחר שבוע, הגיגיו מודפסים בטור קבוע בעיתוני סוף השבוע וספריו זוכים לתהודה המקפיצה אותם הישר עם צאתם לראש טבלת רבי המכר. ללא צל של ספק- אישיות מפורסמת. אולם - על אף הפרסום כמעט ואיננו יודעים מהם דעותיו בנושאים העומדים במרכז הוויתה של החברה הישראלית.עמדותיו מוסתרות היטב בבליל אינסופי של מילים נעימות וקולחות אשר אינן מאפשרות לקורא להבין מהן דעותיו האמיתיות. הזדמנות נדירה להיכרות עם העולם התרבותי ממנו מגיע יאיר לפיד מצויה בספרו האחרון, "זיכרונות אחרי מותי-סיפורו של יוסף (טומי) לפיד". בספרו, מתחקה יאיר אחר סיפור חייו של אביו החל מילדותו בנובי-סאד הרחוקה ועד לכס שר המשפטים וסגן ראש הממשלה בישראל בראשית שנות האלפיים. הספר כתוב מנקודת מבט של האב שנלקח לישיבה של מעלה, המביט בחייו ברטרוספקטיבה משועשעת ומפוכחת. בינות לאינספור אנקדוטות, מתגבשת לעיני הקורא דמותו של לפיד האב, אושיה תרבותית שחוללה תמורה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. עד לגיל שלוש עשרה חי טומי בנינוחות יחסית בבית בורגני מת

הרמן קוך, ארוחת הערב, כתר, 2010

אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת. בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב

האנס פאלאדה, לבד בברלין, ידיעות אחרונות, 2010.

את הקלישאה הבאה אנו מרבים לומר בלי להניד עפעף: "לי זה לא יקרה". כך אנו מפטירים בעודנו לוחצים על הגז ומגבירים מהירות בכביש מהיר או בלגימת כוסית אחת יותר מדי ששולחת אותנו ישירות לתא השירותים הקרוב. התופעה המתוארת איננה מאפיינת רק יחידים אלא היא תוקפת חברות שלמות המצליחות בעזרתה להימנע מטיפול בתופעות חברתיות מטרידות. לאחרונה ישבתי עם קבוצה של בני נוער ושוחחנו על הימצאותם של צעירים ערבים בשכונה, במהלך השיחה שמעתי טענות מטענות שונות שהדירו שינה מעיני: "הם רק רוציים להשיג את הבנות שלנו", "אנחנו צריכים שכונה נקיה מערבים", "למה יהודים קונים אצל ערבים?", "ברור שאם יש לי ילד ערבי בכיתה אני לא אשב לידו". אל דאגה, אלו סתם מילים של נערים מתבגרים המחפשים קצת ביטחון בעולם כאוטי, לנו זה לא יקרה. זה קורה אצל עמים חסרי תרבות כמו הגרמנים, ההולנדים והצרפתים. שם זה יכול לקרות, אצלנו? עם מסורת דמוקרטית מפוארת כמו שלנו?! אין סיכוי. ספרו של האנס פאלאדה (רודולף דיטצן) ,"לבד בברלין", המתאר את החיים בברלין בין השנים 1944-1940, מראה איך מהר מאו

קרלו שטרנגר, אינדבידואליות הפרוייקט הבלת אפשרי, עם עובד, 1999

לפני זמן לא רב מילים כמו פסיכולוג, טיפול, או רחמנא ליצלן- פסיכיאטר, היו מלוות במבטים רבי משמעות, הנהונים כבדים וציקצוקי לשון. מופע שלם של מחוות הבאות להדגיש לבן שיחתך שהוא איננו משתתף בשיחה קלה על ענייני דיומא, אלא לפניו נגלים רזים דרזים. שיחות מעין אלו לא התקיימו באוטובוסים או בשולחנות שבת בהם השתתפו ילדים, אלא, הן נשמרו בקפידה לשיחותיהם של מבוגרים, אשר היו פותחים את דבריהם ב"שלא נדע מצרות" ולאחר מכן ממשיכים בשטף לתאר בעיניים בורקות את מסתרי נפשו של הזולת. עידן הניו-איג' מחד ועלייתן של תוכניות הריאלטי והראיונות החושפניים מאידך, הובילו לכך שההתערטלות הנפשית הופכת לכדי נורמה. החציצה בין הפרטי לציבורי היטשטשה. המרקע הטלוויזיוני, האינטרנט והעיתונים היומיים עמוסים בסיפורים אישים בהם מספרים ידוענים ושאינם ידוענים על כל פרט ופרט המרכיב על עולמם הנפשי: אישפוזים פסיכאטריים, הפרעות אכילה, טיפולים תרופתיים והתקפי חרדה הפכו להיות לחלק מאוצר המושגים בהם אנו נתקלים חדשות לבקרים. לפתע, המילים כבר לא נלחשות בהדרת כבוד אלא, הן נאמרות בקול רם וברור. בשיח הציבורי ההפרעות השונות

מירה מגן, כפתורים רכוסים היטב, כתר, 1994

חתונה, הכלה קורנת מאושר עיניו של החתן לחות מדמעות, בני המשפחה הנרגשים מוחאים כפיים בהתרגשות. אולם בינם לביני ישנה מעין מחיצת זכוכית בשבילי יום חגם הוא יום בו עלי לצאת מוקדם מהעבודה להתקלח במהירות ולטלטל את עצמי בדרכים על מנת לאכול מנת בשר בשעת לילה מאוחרת. הקולות הבוקעים מהרמקולים נשמעים כמו המהום תופים רחוק המגביר את תחושת הבידוד ביני לבין הסיטואציה החברתית המתרחשת. תחושה זו תוקפת אותי פעם אחר פעם באין ספור אירועים חברתיים בהם אני לוקח בריתות, ברי מצווה, חתונות, חנוכות בית ולווית. אירועים מעין אלו פוגשים אותי כמעט מדי יום, נקודת השיא של האחד מהווה לא פעם מטלה נוספת ביומו של הזולת. כיצד פוסחים אל מעבר למחיצת הזכוכית? כיצד נותנים לרגשות לחדור את מסך הברזל ולעורר את הנשמה השקועה בשגרת יומה? מירה מגן מתמודדת עם מצבו הבדידותי של האדם בספרה, "כפתורים רכוסים היטב", המאגד שניים עשר סיפורים קצרים המאכלסים מגוון רחב של דמויות החיים בצילה של הבדידות הקיומית. בספרה בחרה מגן לספר את סיטואציות חברתיות מתוך נקודת מבן של דמויות שקולם בדרך כלל לא זוכה להישמע: רווקות דתיות, חוזרים בת

ליזי דורון, ויום אחד עוד ניפגש, כתר, 2010.

מאז הסתלקותו של סבי עליו השלום נמצאת אמי במרוץ אחר הזמן. תעודות מן העבר נמצאות בזה אחר זה, יומנים מצהיבים זוכים לראות אור יום וסיפורה של משפחתי הולך ונחשף. שתיקתם הרועמת של דור הסבים מתחלפת בשטף אינסופי של מידע המצטבר במהירות שיא. הניסיון להתחקות אחר סיפורם האישי של בני המשפחה שהוכחדו בשואה. מהווה ניסיון למצוא את המקום האישי והאינטימי בתוך הקטסטרופה הלאומית. ספרו המונטומנטאלי של דניאל מנדלסון "האבודים" מהווה מעין סנונית מבשרת של ז'אנר החיפוש. ספרה של ליזי דורון, "ויום אחד עוד ניפגש" מצטרף לגל ספרותי זה המנסה לספר בעת ובעונה אחת הן את סיפורם של הניצולים והן את סיפורם של ילדיהם שגדלו בצילו של העבר שכביכול נשאר מאחור. במרכזו של הספר ניצבת בת דמותה של המחברת, אישה בשנות החמישים לחיה, העוסקת בכתיבה. עולמה של הגיבורה סב במידה רבה סביב עברה. שוב ושוב היא מנסה לפענח שאלה המטרידה אותה מיום שעמדה על דעתה, מיהו אביה? לאורכו של הספר מתוארים שני נתיבי חיפוש המצטלבים זה בזה. הנתיב האחד נע לאורכם של שנות החמישים, במסגרתו מתוארים נסיונותיה של ילדה בגילאי הגן ו

עונת החתונות, האם אזכה לפזז באשכנזית?

 עונת החתונות חוזרת ובגדול, אולמות השמחות שהיו שוממים בחודש ספטמבר שבים להמות בחוגגים, הרחבות גדושות בדודות מפזזות והמשחטות שבות לעבוד במלוא המרץ על מנת להשביע את רעבונם של המוזמנים. מלבד הנסיעות לאולמות מרוחקים, כתיבת צ'קים, הנעות אברים ושיחות המנסות להתגבר על ווליום מטורף, חתונות הן זמן מצוין לצפות בתהליכי העומק המעצבים את החברה הישראלית. במידה מסויימת, חתונה היא כמו מרכך כביסה מרוכז במיוחד: יש לך מספר רב של פעולות במוצר אחד. בחתונה אפשר לצפות ביחסים בין הורים וילדים, בקונפליקטים משפחתיים, בסטטוסים חברתיים ובמפגשים בין תרבותיים המדגישים פעם נוספת את המציאות האקלקטית בה אנו חיים. כשיהודית רביץ הייתה סמל לשחרור מגדרי כשאחי הגדול התחתן, אי שם בשנות התשעים, אולם האירועים בבית הכנסת הגדול היה נחשב לשיא הפאר. להקה חיננית ניגנה מוזיקה חסידית והאורחים הסתובבו במעגלים שהפיקו אנרגיה שיכלה בקלות לפתור את המשבר בשוק החשמל הישראלי. לקראת סופה של החתונה (23:30 לכל המאוחר) המוזיקה החסידית התחלפה בשירה הפראי של יהודית רביץ "בוא לריו" ובני הישיבה עם חולצותיהם הלבנות חבשו על ראשיהם כו

סייד קשוע, גוף שני יחיד, כתר, 2010

מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? דתי או חילוני? שאלות אלו הנשאלות לרוב במעגלי הנערים והנערות המתכנסים בשלישי ובשבת במסגרת פעולות תנועת הנוער, שבות ועולות לאורך נתיבי החיים. ישנם רבים החושבים ששאלות אלו שייכות לגיל הנעורים בלב, ועל כן, עם בואה של ההתבגרות וההתברגנות ניתן להשאירן מאחור ולצעוד קוממיות אל עבר המנוחה והנחלה המחביאה בצילה את הזהות המוגמרת אשר איננה נצרכת לשאול את עצמה שוב ושוב מהן מרכיביה. אולם, למעשה, מבט מפוכח על חיינו מראה שזהותנו מתעצבת ללא הרף בהתאם לנסיבות, לאנשים עימם אנו נפגשים ולחוויות אותן אנו חווים. ולכן, שאלות אלו ממשיכות ללוות אותנו במשך כל חיינו הבוגרים. סייד קשוע, החי על התפר שבין החברה היהודית לחברה הערבית, פותח ביצירותיו (סדרת הטלויזיה-"עבודה ערבית", טור שבועי בעיתון הארץ, שלושה רומנים) פתח למפגש המתחולל בין מגוון רחב של זהויות הנפגשות יחדיו במרחב הגיאוגרפי שבין הירדן והים. בספרו האחרון ,"גוף שני יחיד" , שוזר קשוע בין שני סיפורי זהות שלכאורה אינם קשורים זה בזה. האחד, סיפורו של אמיר להב עובד סוציאלי ערבי, המגיע לירושלים מג'לגוליה. הנ

לו מרינוף, אפלטון במקום פרוזק- שימוש בתובנות הפילוסופיה לפתרון בעיות היום יום, כתר, 2004

מי שעוקב אחר הפוסטים המפורסמים על ידי יכול לראות כיצד לאחרונה אני מגלה עניין בקשר שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה. הקריאה האינטנסיבית בכתביו של קרלו שטרנגר עוררו את סקרנותי בכל הקשור לייעוץ פילוסופי. שיטוט באינטרנט הוביל אותי לספרו של לו מרינוף, "אפלטון במקום פרוזק" (כתר,2004), אשר נחשב לאחד מספרי הבסיס בתחום הייעוץ הפילוסופי שהחל להתגבש לכדי אסכולה בשלושת העשורים האחרונים. הידיעה שאני נמצא לפני חופשה המאפשרת קריאה אינטנסיבית במהדורה המתורגמת של ספרו הקנתה לי תחושה שאני עומד להכיר לעומקה דיספלינה חדשה ומרתקת. בחלקו הראשון של הספר, מציג מרינוף את ההבדלים הקיימים בין הייעוץ הפסיכואנליטי לבין הייעוץ הפילוסופי . לדידו, בעוד שהייעוץ הפסיכולוגי מתמקד בחשיפת הרבדים השונים של ה"אני" באמצעות התעמקות בעבר, הפילוסופיה הייעוצית מתבוננת אל עֶבר ההווה והעתיד. המודל הטיפולי אותו מציע מרינוף מורכב מחמישה שלבים: 1) זיהוי הבעיה 2) זיהוי הרגש 3) ניתוח חלופות 4) בחינת התמונה הרחבה תוך גיבוש השקפה פילוסופית 5) השגת איזון. בחלקו השני של הספר חושף מרינוף בפני הקורא שורה של דילמות קיו

אורי אדלמן, בסימן ונוס, כתר, 2000

המבצעים המרובים בחנויות הספרים הובילו להתפשטותה של תופעת "אוגרי הספרים". האוגרים הם אנשים הקונים עוד ועוד ספרים שככל הנראה לא יפתחו לעולם. דפי ספריהם ממשיכים להיות דבוקים זה לזה חודשים ושנים מיום קנייתם, מחכים לגואל המתעכב לו אי שם. יום חסדם הוא בדרך כלל בפסח עת הם מוצאים אחר כבוד מהמדפים המאובקים וזוכים ללטיפה מתנצלת ולניעור שאמור להחזיר להם את זיק נעוריהם. סילדתי מתופעה זו מובילה אותי לדון את הספרים שבספריתי לכף חובה: או שאני קורא בהם או שאני מוציאם אחר כבוד לחנות יד שניה או חלילה לגריסה. רומן המתח  מאת   אורי אדלמן ז" ל, "בסימן ונוס" (כתר, 2000), מונח מזה שנים בספרייתי ועד כה נתתי לו להתייבש על המדף. אולם משום שלאחרונה אני מרשה לעצמי לקרוא ללא יסורי מצפון מותחנים קלילים שאינם דנים בהכרח בטבעו של המין האנושי, הרשתי לעצמי להתחיל ולקרוא בספרו. מותחן בלב הכרך התל אביבי במרכז  רומן המתח  ניצבות שלוש דמויות מרכזיות: יואב, סטודנט למשפטים התר אחר ריגושים בעיר הגדולה. נוגה, צעירה שהתחתנה עם מיליונר על מנת להנעים את ימיה ולהימלט מהשיגרה הקיבוצית. ליאורה, שותפתו

אותה אהבה כמעט, מירי רוזובסקי, זמורה ביתן, 2005

זה עתה הסתיימו להם הימים הנוראים. כל אחת ואחד מאיתנו ניצב אל מול נוראותיו: מפגשים מתארכים עם חברים מהעבר, ארוחות משפחתיות מרובות משתתפים, שעות ארוכות בבתי הכנסת, פקקי תנועה משתרכים, מסלולי טיולים גדושים במטיילים... אלו מאיתנו שזכו, הצליחו להרים את מבטם מעבר לסיטואציות החברתיות והמשפחתיות ולהרחיק אל מעבר לקונקרטי אל עבר שאלות יסוד המנחות את חיינו: מהם יעדינו לשנה החדשה? באילו תחומים עלינו להשתפר? עד כמה אנו בני חורין לחיות את חיינו בדרך בה אנו מעוניינים? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מגיחות לתודעה בין שלל האירועים הטכניים הפזורים לאורכם של הימים הנוראים. בין ארוחה לארוחה בין קימה לישיבה בבית הכנסת, השאלות מהדהדות ומחכות לתשובה. ספרה של מירי רוזובסקי, "אותה האהבה, כמעט", מאפשר לקורא לשוב ולהתעמק בשאלות יסוד אלו. אולם, בשונה מספרות פילוסופית המצריכה התמודדות תיאורטית ומפותלת, ספרה של רוזובסקי מעלה את השאלות באמצעות התחקות אחר חברותן של שלוש חברות המפלסות להן את דרכן מימי התיכון "העליזים" ועד להיותם אימהות צעירות. השלוש: שלומקיץ, נעמה ובלי (ענבל) נפגשות אי שם בשנות השבעים

קרלו שטרנגר, העצמי כפרוייקט עיצוב, עם עובד-ספריית אפיקים,2005

כל מי שנחשף ללימודים אקדמאים ודאי שם לב לכך שכל דיספלינה מנסה לבצר את הידע שברשותה באמצעות הבנייתם של שפה ומושגים המשאירים את הקורא המשכיל אל מחוץ למעגל הידע הנוצר במסגרתם. השיח האלטיסטי המתגבש באקדמיה מקנה לסטודנט תחושה שהוא חבר במסדר יוקרתי שרק מעטים יכולים לחזות באוצרותיו. ככל שעובר הזמן כך מוטמעת בו שפתם הייחודית של חברי המנזר, המאופיינת במגוון רחב של מילים לועזיות ובמונחים שאיש מלבדם איננו מכיר. הבעת התמהון העולה על פני חבריו (אשר אף הם משתמשים בז'רגונים ייחודים שאומצו על ידם במסדרים אחרים) נוסכת בו תחושה של עוצמה. הוא יחיד ומיוחד, שפתו כה עשירה עד שאיש אינו יכול להבינו. תחושה עמומה של עונג מציפה אותו, הוא הופך לאינטלקטואל. מי שראה את הסרט, שם הורד , המבוסס על ספרו של אוברטו אקו היה רוצה להאמין שההדרה מהידע נשארה אי שם במנזרים של ימי הביניים. אך כל מ שמסתובב במסדרונותיהם של המוסדות האקדמיים שלנו יודע, שרוח התקופה של הדרה וצמצום עודנה פושה גם כאן בראשית המאה ה-21.  לצערי אף אני לקחתי חלק בתהליך זה, שתקתי שתיקות מלאות חשיבות, המהמתי מושגים באנגלית ובגרמנית שהכרתי רק במעט ובעיקר

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת, זמורה ביתן, 2009.

בדרך כלל אני לא חסיד של סיפורים קצרים, אני מעדיף רומנים בהם הדמויות נבנות עמוד אחר עמוד. אולם יחד עם זאת סקרנותי התעוררה לנוכח ספרו החדש של אמנון רובינשטיין (המוכר יותר כמשפטן וכפוליטיקאי ופחות כסופר, למרות שזהו ספרו הרביעי), "כניסה נפרדת" . חשבתי שיהיה מעניין לראות כיצר אדם בעל ניסיון עשיר ומגוון כשל רובינשטיין יתאר את החברה הישראלית של ראשית שנות האלפיים. הספר, "כניסה נפרדת", מורכב משמונה עשר סיפורים קצרים המגוללים מגוון רחב של אירועים המתרחשים בפינות שונות של ההוויה הישראלית. סטודנט ערבי השוכר חדר בדירתה של קשישה ערירית בראשית ימיה של האינתיפאדה השניה. אב גרוש המבקר את ילדיו. אשה החושדת שנסיעותיו של בעלה מהוות אך כסות לבגידותיו. גיבור מלחמה המנסה להתחקות אחר עקבותיו של חייל אלמוני ועוד מגוון רחב של אירועים וגיבורים המאכלסים את חיי היום יום בישראל. תחומי הכתיבה המרובים של רובינשטיין ראויים לציון, וזאת משום שכל אדם שניסה את כוחו בכתיבה יודע עד כמה קשה להיכנס לעולמם של הדמויות המרכיבות את הסיפור. הדבר קשה על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בסיפורים קצרים אשר בכל אחד ו

ברנהארד שלינק, סוף שבוע אחד, כנרת-זמורה ביתן, 2010

בשנות נעורי צבעתי את התרבות וההיסטוריה הגרמנית בצבעי המפלגה הנאציונאל סוציאליסטית. השפה הגרמנית בה כתבו היינה ושילר נשמעה לי כאוסף רנדומאלי של פקודות הניתכות בזעם. תרבות בת מאות שנים נמחקה ואת מקומה תפסה פרספקטיבה מצומצמת של שתים עשרה שנותיו של השלטון הנאצי. תפיסה זו שלטה בעולמי עד שהתחלתי את לימודי במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. במהלך לימודי התוודעתי לפילוסופים כקאנט והגל, הוקסמתי מהאפוטימיות שנישאה בכתיבהם של הוגי האידיאליזים הגרמני שהאמינו באמת ובתמים שרוח הנאורות תוכל לשחרר את האדם מכבלי הבורות ולחולל שינוי במציאות הפוליטית. התפכחתי מאידיאל החופש של הנאורות באמצעות כתביהם של חברי אסכולת פרנקפורט. העושר התרבותי שאיננו קשור כלל ועיקר לאנטישמיות, לחוקים מגבילים ולרציחות המוניות עורר את סקרנותי. וכך בהדרגה התחלתי לצרוך תרבות גרמנית: ספרי פרוזה, מוזיקה פופולרית וקולנוע. במסגרת זו התוודעתי לסופר הגרמני, ברנהארד שלינק מחבר הספרים, נער קריאה , (זמורה ביתן, 1998) וסוף שבוע אחד (זמורה ביתן, 2010). בספרו האחרון מתאר שלינק מערכת היחסים בין עשרה חברים לספסל הלימודים הנפגשים בבית

פאולו ג'ורדנו, בדידותם של המספרים הראשוניים, כתר 2010

שעות הפנאי המעטות, המחירים האטרקטיבים והמבחר העצום הופכים את חווית הקניה לחוויה מורכבת בה אתה חש בפספוס מתמיד. מלבד עזרתן של מוכרות חינניות שבדרך כלל ממליצות על פי שיעורי העמלות הניתנות להם, ניצבים לעזרתך מדורי הספרות ורשימת רבי המכר הפותחים בפניך חלונות לעידכונים האחרונים בעולם הספרות. כך הגעתי לספרו של פאולו ג'ורדנו, בדידותם של המספרים הראשונים , המככב כבר מספר שבועות ברשימת רבי המכר בישראל. במרכז ו של הרומן ניצבות שתי דמויות מתיה ואליצ'ה החיות את החיים במעין ריחוק מתמיד. המקנה להם נקודת מבט ייחודית על המציאות. ג'ורדנו מוליך את הקורא לאורך ציר הזמן, אשר ראשיתו בנקודת פתיחה בה כל אחת מהדמויות מתעצבת כדמות עצמאית ואחריתו בפגישתם של שתי הדמויות כמבוגרים. לאורך הדרך נפגש הקורא עם שלל אירועים חברתיים (חתונה, מסיבות, ארוחות ערב) בהם מתפקדים השניים כנוכחים נפקדים. כלומר מוגבלותם החברתית איננה מאפשרת להם לנהוג באופן המקובל, ולכן סיטואציות חברתיות שאינן זוכות בדרך כלל להתייחסות מקבלות פרשנות חדשה ומעניינת, המציבה את הקורא לא פעם בתחושה של מבוכה. נדבך נוסף הזוכה להדגשה בספרו

קרלו שטרנגר, אני פרויקט מיתוג- אינדבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי,כינרת-זמורה ביתן, 2010

מה לך ולפילוסופיה? במבט לאחור קצת קשה לי להסביר מדוע בחרתי לפנות לאחר שירותי הצבאי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה. האמת, עד לאוניברסיטה כמעט ולא קראתי ספרות פילוסופית וידיעותי בדבר המקצוע בו אני הולך להשקיע שלוש שנים מחיי היו בגדר כותרות. התקופה של תחילת הלימודים זכורה לי בעיקר כתקופה של הלם תרבותי, שמות מונחים ואינספור מושגים ושאלות שכלל לא עלו על דעתי סחררו את ראשי. חלק ניכר מהשיעורים ניתחו עלי כממטרים עזים המציפים את הקרקע ואינם נקלטים בה. למען האמת רק לקראת סוף לימודי התחלתי לחוש שעולם הדעת הפילוסופי אליו נחשפתי אכן מעצב את תפיסת עולמי. כיום שלוש שנים לאחר סיום התואר כאשר אני מביט לאחור אני נדהם לראות עד כמה תפיסת עולמי עוצבה והושפעה על ידי ההרצאות והספרים שקראתי במחלקה לפילוסופיה. לצערי במציאות חיי אין לי את הפנאי הנפשי לשוב ולהתעמק בדיונים פילוסופים המצריכים התנתקות מהכאן והעכשיו ופניה אל עבר מציאות קצת יותר אבסטרקטית. קרלו שטרנגר נע בין המיקרו למאקרו בבהירות מרשימה ספרו של הפסיכולוג והפילוסוף קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג", הצליח לחבר בין חיי היום יומיים לבין מ

מירי רוזובסקי, כל הדרך הביתה, עם עובד, 2001

אל יצירותיה של מירי רוזובסקי התוודעי לפני כשנה בספרה המצויין, "פעם בחיים" (כנרת, זמורה-ביתן, 2009) בו מתוארים חייהם של בני משפחה הניצבים אל מול חזרתו המפתיעה של האב שנטש לפני שנים רבות. שיבתו של האב מעוררת משנתם זכרונות ישנים המעצבים במידה רבה את ההווה. מלאכת המופת בה מתוארות הדמויות מקנה לכתיבתה של רוזובסקי אמינות ההופכת את ספרה ליצירה ספרותית מצויינות המשלבת עלילה סוחפת והתבוננות עמוקה על החיים המשפחתיים. הרושם העז שהותבע בי בעקבות הקריאה ב "בפעם בחיים", הוביל אותי לחפש יצירות נוספות פרי עטה של המחברת. ביום חמישי האחרון נפלה בידי ההזדמנות לרכוש את ספרה הראשון שראה אור בדפוס, "כל הדרך הביתה". בשונה משני ספריה האחרים ספרה מהווה אסופה של סיפורים קצרים ועל כן הוא שונה במהותו מרומנים בהם ניתנים לקורא מאות עמודים בהם הוא יכול לבנות מערכת יחסים ענפה עם הדמויות. הסיפורים הקצרים עובדים על עיקרון של התאהבות מיידית. או שהניצוץ בעיניים נדלק או שאתה מסיים את הסיפור במעין תחושה עמומה ולא ברורה המתקשה להסביר מה בדיוק עברת בדקות האחרונות. לשמחתי הרבה מרבית הסיפור

רון קורי, הכול משנה, ידיעות אחרונות, 2009

במרכז ספרו של רון קורי, "הכול משנה", ניצבת משפחה לא מתפקדת החיה בשולי החברה. האב, ג'וני, שויתר על קריירת בייסבול מצליחה לטובת שירות בויטנאם בה איבד חלק מידו הימנית. האם, המכורה לטיפה המרה, והבנים, רודני וג'וניור, הנצבים במרכזה של העלילה. הגיבור המרכזי הינו ג'וניור, ילד מחונן החוזה את סוף העולם. יכולותיו הבלתי רגילות פותחות בפניו נקודות מבט מגוונות על הסובבים אותו וכך אירועים שונים מקבלים באמצעותו פרשנויות בלתי שיגרתיות. יחד עם זאת, קצת מפתיע שילד מחונן שהמספר ממקם אותו כאחד מארבעת האנשים החכמים החיים על פני כדור הארץ, מפיק תובנות כל כך באנליות על המציאות. לאורך העלילה חשתי לא פעם אבוד. הקפיצות הלא מוסברות בזמן במקום ונקודת המבט שבה מסופרת העלילה הופכים את הספר לאסופה של סיפוריים אשר אינם מתגבשים לכדי עלילה רציפה בה הדמויות מקבלות עומק. יחד עם זאת, הסיפורים האקראים היו מעניינים ומושכים. כמו כן, הודות לתרגום המצויין של דנה אלעזר הלוי, היה לי קשה להניח את הספר מהיד. אפשר לומר שספרו של קורי מהווה טיוטא מצויינת וניתן לשער שליטוש ועריכה נוספת היו יוכלים להפוך את הח