הספרות העברית משנה את פניה- תהליך מתמשך בן חמישה עשורים הייתה תקופה בה הספרות העברית ניסתה למתג את עצמה כ"תרבות גבוה", הסופרים השתמשו במילים מלאות עוצמה ורגש הלקוחות מעולם התנ"ך והספרות הרבנית, התיאורים היו ארוכים ומפורטים והמטאפורות וההקשרים האסוציאטיביים היו סבוכים ומורכבים. מתוך כך קריאתם של ספרים לא הייתה דבר שנעשה כלאחר יד, אלא היה זהו רגע תרבותי שהצריך התכווננות נפשית ואינטלקטואלית. אי שם בשנות השבעים עם כתיבם של דן בן אמוץ ואחרים החל המפנה, שפת הדיבור החלה לחדור לפנתיאון הספרותי ולהשיב לקרבו חיות ורעננות. אירועים יום יומיים המתוארים בשפה לא תקנית המאפיינת את חברת המהגרים הישראלית הבליחו מבעד לדפים סודקים את הדרת הכבוד של העולם הספרותי. במשך שלושים שנה פילסה שפת הרחוב את דרכה משוליה המודחקים של היצירה העברית לזרם המרכזי של התרבות העברית. מעולמם של הוצאות ספרים זניחות להוצאות הקנוניות של 'עם עובד' ו'כתר'. שיאו של המפנה התחולל עם זכיית ספריהם של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד,2005) וספרו של דודי בוסי , "הירח ירוק בוואד
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.