אין זה סוד שתהליך ההורות כרוך, בצד השמחה וההתרגשות, באינספור חששות ופחדים. האחריות המוטלת על כתפי ההורים החל מרגע ההפריה הולכת וגדלה ככל שנוקפים הימים. בתחילה, המיקוד מושם על תחומים של דאגה פיזית: שינה, אוכל וחימום נאות אך עד מהרה נוסף נדבך לא פחות חשוב, האחריות על חוסנו הנפשי של הרך הנולד. האם להלביש בצבעים גבריים (שחור, כחול) או אולי לפרוץ את המסגרות המקובלות ולתת לעצמך חירות אומנותית? לאיזה תכנים לחשוף את הפעוט, והאם הטלוויזה הדולקת תגרום לכך שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז, יכשל בלימודיו ויפנה לכיתה מקדמת שתצייד אותו בתעודה מקצועית שתסלול את חייו לעולמים.....וואי, איזה פחד!.....הצורך שלי בשקט רגעי, בכמה דקות של מנוחה, סלל את דרכו של הילד להיות ניצב בשוליה של החברה. המחשבות רודפות אותי: ללא רחם: אני מתיישב כבד נשימה מגודל האחריות, את רקותיי מפלחת הידיעה הבלתי ניתנת לערעור שהילד שלי, מחמל נפשי, שמעיר אותי בלילות ללא אבחנה ילחש לי בזעם בעוד פחות מעשור, "אבא אני שונא אותך, לא עשית כלום בשבילי". כלום? אני אשאל מבועת, כלום!!!! חצוף קטן, מי החליף לך חיתולים?! מי נ
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.