סיפורי ריגול ומשחקי זהויות היוו לאורך השנים כר פורה ליצירת מותחנים, וסרטי פעולה. זאת משום שההכרה שישנם אנשים המהלכים ביננו ולמעשה מנהלים חיים מקבילים תחת זהויות אחרות במרחבים שונים אכן מסעירה את הדימיון. לא עוד אנשים המהלכים בבוקר ליום עבודה נורמטיבי ושבים לבתים לעת ערב, אלא לוחמי צללים הנעים במהירות מיעד ליעד בחתירה אחר פיענוח תעלומות נסתרות, כאשר באמתחתם צדקת הדרך ותחושה של שליחות. המיתוס הזה על "לוחמי הצללים" מאפשר לנו לפתח דימויים רומנטיים על דמותם של הלוחמים הללו, הפועלים ללא לעות למימושן של מטרות נעלות. האמת ככל הנראה רחוקה מאוד מהדימוי המצ'ואיסטי שקיבל ביסוס וחיזוק מסרטי ג'ימס בונד ודומיו שקעקעו בדימיוננו את הדימוי חף הפגמים של איש הריגול המסוקס. בחופשתי האחרונה נחשפתי דווקא לשתי יצירות המנסות להראות את המורכבות העומדת מאחורי דימויים הזוהר של לוחמי הצללים. היצירה הראשונה הינה יצירתו של איש המוסד לשעבר, מישקה בן דוד, "תחנה סופית אלג'יר" (ידיעות אחרונות,2012) . במרכז הספר ניצב מיקי שמחוני, אומן ולוחם שבעקבות אירוע טרומאטי מתגייס לשורות הי
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.