האם ההתחדשות העירונית רואה את האנשים השקופים? בתי יוקרה ובוטיק צצים בעשורים האחרונים בתל אביב כפטריות לאחר הגשם משכונת נווה צדק בדרום לחוף הצוק בצפון. אחדים מתנשאים לגבהים מהם ניתן לראות את הים מכל מרפסת מבלי לשאוף את צחנת האגזוזים, ואחרים שומרים על קו עיצובי אותנטי המדבר עם הלבנט אך יחד עם זאת מאפשר ניתוק מההמון באמצעות שערים וחלונות חד צדדים. אנשי החוץ פולשים למרחבי הזכוכית והבטון בתור נותני שירותים: מנקים, סדרנים, מוכרנים, שליחים ועוד כהנה וכהנה. עולמם נשאר חתום, בלתי מושג ומנוכר ובכך כבשני צירים מקבילים הם מתקיימים זה לצד זה, כאשר רק לכאורה יש ביניהם קשר של ממש. הסוציולוג הפולני, זיגמונט באומן תיאר בספרו, מודרניות נזילה (מאגנס, 2007), את אותם נותני שירותים כאנשים שקופים (הרבה לפני שאריה-מכלוף דרעי הפך אותם לחלק ממסע בחירות מתוזמר). כאשר אל מולם מתגבש מעמד אקס טריטוריאלי שאינו משתייך למרקם החיים הגאוגרפי בו הוא חי. לטענתו, הפער בין השקופים הנטועים במרחב לבין בעלי ההון שהופכים לאזרחי העולם, יוצר מציאות של ניכור העלולה להיות נפיצה ובוודאי הרסנית לתחושת הלכידות החברתית בד
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.