מעולם לא היה לי כלב והיחס שלי אל ההולכים על ארבע הוא בחזקת כבדהו וחשדהו. ישנן משפחות בהם הכלב הופך לבן בית נוסף, פעמים הוא מפיג בדידות ופעמים הופך למעין תא וידויים נייד שאל מולו משתפכים רגשית ובעיניו מלאות ההבעה מוצאים נחמה ועצה. אלו המחוברים לכלביהם בקשר בל יינתק ומשקיעים בהם ובמחלותיהם מאות ואלפי שקלים יטענו, "עד שאין לך לא תבין". מעין כת סגורה של יודעי ח"ן שראו את נצנוצי הגאולה ואינם מוכנים לחלוק את רגעי ההארה עם סביבתם. ייתכן שהידיעה שתרם נגאלתי,מהווה את אחת הסיבות לכך שהטרנד הספרותי המציב במרכזה של היצירה הספרותית כלבים התרים אחר גורלם פחות מדבר אלי. ביצירה העברית נחקק בזיכרון בעיקר ש"י עגנון שביצירתו "תמול שלשלום" (שוקן, 1945) המתארת את חייהם של בני העלייה השנייה הוצב הכלב,"בלק", כדמות משנית המהלכת בין הדמויות וטווה ביניהם קשרים שונים. הפניה אל עבר הבלתי אנושי פתחה לעגנון מרחב יצירתי חדש בו הוא יכל להתבטא מבלי להיות מוגבל למגבלות אנוש או לגבולותיה של העלילה הלינארית הנעה על צירי זמן ומרחב מוגדרים. עד כמה שידוע לי מעת הגחתו של בלק לא
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.