כחובב ספרות שוב ושוב אני מוטרד מהשאלה, האם לספרות ישנה תכלית חברתית או שמא היא מהוה אומנות המספק הנאה אסתטית ותו-לו? הודות לקורס בנושא, הפילוסופיה של האסתטיקה, בהוראתו של ד"ר עדיו גייגר נחשפתי למגוון רחב הוגים שהוטרדו משאלה זו וניסו לתת לה מענה מתוך ההקשרים התרבותיים והפוליטיים במסגרתם הם פעלו. החל מהמדינה של אפלטון בה האומנות שימשה ככלי ליצירתו של סדר חברתי. דרך הוגי האידיאליזם הגרמני שזיהו בהן את התגלמות ההרמוניה בין התיאוריה לבין המעשה. וחותם בספרו רחב היריעה של הפילוסוף הצרפתי, ז'אן פול סארטר, הספרות מהי? שזיהה בספרות זרז לפעולות פוליטיות הבאות לשחרר את האדם מהדיכוי הטוטליטארי. כלומר לא כביטוי לאידיאל שהוגשם אלא כקטליזטור ליצירתו. על אף שהתרחקתי ממסדרונות החוג לפילוסופיה עדיין מעת לעת אני נהנה להיחשף להוגים המעשירים את עולמי. לאחרונה אני עסוק בהגותו של הפילוסוף והתיאולוג היהודי, עקיבא ארנסט סימון, שהתמודד בין היתר עם שאלה זו אך מזווית חינוכית הומניסטית: "המשוררים הגדולים נושאים את לפיד האור והחופש, אך לא כאידיאולוגים של הערכים הללו. הם מקדמי
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.