#אברהם אייזן ממליץ - המלצות וביקורות פודקאסטים, סדרות, ספרות

דניאל שנער, שמים אדומים, ידיעות אחרונות, 2018, 325 עמ'. קץ ההיסטוריה נבואה שלא התגשמה שנות התשעים של המאה הקודמת נשאו עימן תחושות של התחדשות ורעננות. מסך הברזל הורם, חומת ברלין נפלה מבלי שנורתה אפילו יריה אחת, הענק האדום קרס בקול ענות חלושה. הכפר הגלובלי קיבל משמעות חדשה עד לכדי כך   שהיסטוריון פרנסיס פוקיומה טבע את המושג שהפך לקאלט, קץ ההיסטוריה , עולם חדש עמד בפתח. משבי ההתרגשות לא נשארו רק באירופה, אלא כציפורים נודדות הן הגיעו למרחב המזרח התיכוני שהחל לצעוד לכיוונים של   מזרח תיכון חדש, המבוסס על שותפות אינטרסים כלכלים, המחליפים בהדרגה את הלאומנות והקנאות. במסגרת תחושת האופוריה שתוו מדינאים כמו שמעון פרס ויוסי ביילין בעידודם של מדינאים כביל קלינטון וטוני בלייר,   הוקמו שורה של מיזמים חינוכיים וכלכלים שהיו אמורים לתווך לדור הצעיר את המציאות הנרקמת לנגד עיניהם המשתאות.  אחד המיזמים שעלו לגדולה ולחיבוקו של הממסד הישראלי , זרעים של שלום, שמומן ביד נדיבה על ידי פילנתרופים וממשלת ארה"ב. נערים ונערות מהגדה המערבית, ישראל וירדן נשלחו לאגמי מרילנד על מנת להכיר, להתו

היינריך בל, הגנרל עמד על הגבעה, תרגם מגרמנית-רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1997, 218 עמ', לפני כשבוע סיימתי שירות מילואים בן חודש ימים, בכל פעם שאני לובש מדים אני נדהם לראות באיזו מהירות אני משיל מעלי את חזותי האזרחית ודפוסים ישנים של תנועות גוף, מחוות ודיבור שבים ועולים כאילו לא חלפו להם השנים. החוויה הצבאית כה חקוקה בהווייתי שיש צורך רק בנעליים כבדות, ריח של נשק ומשב של זיעה גברית כדי להשיב אותי עשורים לאחור ולהפוך אותי   שוב לחייל. כחלק מהמסע שערכתי בזמן חזרתי לקרוא בספרים שהילכו עלי קסם בתקופת שירותי הצבאי או מייד עם סיומו (עברו כבר למעלה מ15 שנה אז הזיכרון קצת התעמעם לו). באותם ימים בראשית שנות האלפיים חווית הקריאה שלי נחלקה בין רצון להתחקות אחר חוויותיהם הצבאיות של חיילים שלחמו בחזית לבין רצון להתעלות מעל הקלישאות של הסתערנו, כבשנו ולפנות לממד העמוק יותר של הנפש הנזרקת מעולמה לתוך שדות הקטל על מראותיהם. מהסוגה הראשונה אני זוכר בעיקר שני ספרים שהשפיעו עלי רבות. הראשון, "החיים בקבר" ( עם עובד,1997) מאת הסופר היווני סטראטיס מיריביליס, המספר את סיפורם של חיילים י

הפיתוי להיות מאושרים- לורנצו מרונה, תרגמה מאיטלקית: יערית   טאובר כתר, 2018, 248 עמ' בחודש האחרון אני משרת בשירות מילואים, לצד הרטוריקה המשפחתית והעוטפת הצבא פועל באופן מודע למחיקתו של הסובייקט ולהפיכתו   לחלק מקבוצה ממושמעת המוכוונת למילוי משימות. המדים, השפה והפקודות כולם אמצעים ההופכים את היחיד לעוד בורג במערכת המהווה כלי שרת בידי המדינה. מדהים כיצד מחיקת הזהות האישית הינה מהירה, שעות בודדות ואישיות מורכבת הופכת לשורה ברשימת שמירה. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בספרו, לפקח ולהעניש, הראה שתהליכים אלו אינם ייחודים לצבא אלא הם מאפיינים מערכות גדולות והיררכיות   כמו בתי חולים, בתי ספר ובתי סוהר. לעומת המוסדות המשקיעים את מיטב מרצם בטשטושה של הזהות הסובייקטיבית הספרות באה להציל את הסובייקט מההמון. במילותיה היא לוקחת נפשות עלומות ונותנת בהן שם עולם בין הדפים הכרוכים, בהם הם מקבלים ממדים סובייקטיבים הכוללים: שם, ערכים, זהות ומעשים הנרשמים בציפורן של ברזל. ככל שהספרות משובחת יותר כך היא מצליחה לכונן דמויות בעלות ייחודיות   שגם אם חייהם מתנהלים באפרוריות יום יומית, הם מקבלים צבע ומש

גיל אילוטוביץ, אוכלי הגחלים, עם עובד, 2009, 286 עמ' ההתמודדות עם מחנות המוות שהוקמו על ידי הגרמנים ועוזריהם ברחבי פולין פערה תהום בין היסטוריונים, סופרים ופילוסופים המנסים במילותיהם להסביר את המאורעות שהפכו מזמן למיתוס החורג מהמרחב ההיסטורי.  שתי אסכולות מרכזיות ניצבות זו מול זו. האחת רואה בשואה אירוע החורג מהסדר האנושי, ועל כן יש לראות בה, "פלנטה אחרת". דוברה המוכר ביותר של תפיסה זו הוא המשורר האידי,יחיאל די-נור (קצטניק) שעדותו הדרמטית במשפט אייכמן הפכה לנקודת משען ביחס של החברה הישראלית לשואה ולנוראותיה:          " אושוויץ היתה פלנטה אחרת (...)."אין הזמן שם כפי שהוא כאן על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה מספר". באסכולה השניה ניצב הסופר האיטלקי-יהודי, פרימו לוי, שדווקא הדגיש את הממד האנושי בהתרחשויות. לא פלנטה אחרת אלא הקצנה ש

מילן קונדרה, ההנאה שבאיטיות, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה ביתן, 1995 מזמן הטלפון הנייד לא משמש רק לקיום שיחות, למעשה רק חלק מזערי מהשימושים שאנו מבצעים בו מוקדשים לשיח, מרבית הזמן מופנת לאינספור שימושים נוספים כמו: קריאת חדשות, עדכונים בפייסבוק, משחקים, שמיעת מוזיקה, צילום, ביצוע תשלומים, בקיצור עולם ומלואו. מלבד היוזמות שלנו המכשיר גם דוחף לנו עדכונים והתראות וכך אנו מסתובבים בין הודעה להודעה בחשש מתמיד שמשהו מסעיר מתקיים ואני מחמיצים אותו. אצלנו בבית ואני מאמין שבעוד בתים רבים, המאבק על שעות מסך הוא אחד מהמאבקים המתישים ביננו לבין ילדותינו. אך מה לי להלין עליהן, כאשר גם אני לא מצליח להתנתק מהמכשיר, בארוחות אני ממש נאבק עם עצמי שלא להסתכל בפייד המתמלא. לפני מספר שנים היינו באילת וישב לצדנו בארוחת הבוקר   גבר   שכל הארוחה הסתכל בנייד, היינו בשוק מהגסות לא עברו חמש שנים והוא נדמה בעיני כמבשרו של עידן חדש. עידן בו עיריות ועמותות יוצאות בקמפיינים המדגישות את הצורך בקשר אישי ובהתנקות מהמסכים.   גדולתם של פילוסופים וסופרים מהמעלה הראשונה שהם מצליחים ביצירותיהם להגביה עוף ולר

אודסה סטאר, הרמן קוך, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטיין, כתר, 2014, 295 עמודים בין כסה לעשור, יום הכיפורים בפתחנו ועמו שאלות על נפש האדם. ידוע שיום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם לאלוהיו בעוד שהחטאים שאנו צוברים כנגד זולתנו תלויים ועומדים עד לפיוס המיוחל. לא יעזרו תפילות, צומות ונתינת צדקה רק פעולה ישירה אל מול הנפגע יכולה לשפר במעט את מקומו של הפוגע, בעומדו בפני בית דין של מעלה. זוהי תפיסה אתית ברורה המטילה את האחריות על הפוגע ורואה בו אחראי הן על החטא והן על הכפרה. מעשינו הם אלו העומדים ותלויים, בעוד שצפונות הלב ידועות רק ליושב במרומים. הפער בין מחשבה והרהורי חטא לבין מעשים איננו גדול כפי שאנו נוטים לדמיין ועל כן ידעו חכמינו להטיל סייגים גם על המחשבות, וזאת על מנת שהאדם באשר הוא לא יסמוך על עצמו יתר על המידה וימעד בהופכו הרהורים למעשים. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, "אודסה סטאר" (כתר, 2012), מדבר בדיוק על החציה הקלה שבין מחשבות המקננות בנפש כל אחד ואחת מאיתנו למעשים שרק מעטים נוקטים. המדרון החלקלק בו ניצב פרד, גבר פריבילגי בן כ-50 המתגורר באחד מהפרברים הסת

הייתה זו שנת 42, נלה ביילסקי, מצרפתית גבי סילון, הוצאת חרגול, 2013, 156 עמודים. הקשרים בין חזית לעורף במצבי מלחמה תמיד מורכבים, ועל אחת כמה וכמה כאשר המרחק בין שוחות החזית לבין בתי הקפה בעורף גדלים. לא חסרים סיפורים על הפער העצום שחוו הלוחמים בעת חופשותיהם, עשרות קילומטרים בודדים והינה מתקיימת לה מציאות אחרת שאין בה זכר לריחות ולמראות של שדות הקטל. ספרה של הסופרת הרוסית-צרפתית, נלה ביילסקי, הייתה זו שנת 42 (חרגול, 2013) מגולל את סיפורן של שלוש דמויות המנסות לחיות מבלי לחוש את איימי המלחמה אך זו מגיחה לחייהם ואינה מאפשרת להדחקה להתקיים. סרן קארל באצינגר, המוצב בפריס במפקדת הוורמכט בתפקיד של מגשר עם בין הצבא לאוכלוסייה, נהנה ממנעמיה של העיר הוא קורא, הולך לקונצרטים ומבלה בסלונים של אנשי החברה הגבוה וזאת לעומת פעילותו בשעות עבודתו   בהן הוא צופה בהוצאות להורג ומתרגם מכתבים של הנידונים לקרוביהם. הפער בין שיחות הסלון על מאכלים ותרבות לבין שגרת יומו מקשה עליו והוא רוצה לשוב ולהיות חייל בכל רמ"ח אבריו, ועל כן מבקש העברה לחזית המזרחית. אולם הצבא שהוא מגלה במזרח רחוק מהדימוי או

ישי שריד, מפלצת הזיכרון, עם עובד, 2017, 136 עמ' בשבתות הקיץ החמימות והארוכות הרבתי להוריד ממדף הספרים את האינציקלופדיה של השואה ולדפדף בה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. על אף העניין שגיליתי בתחום והעיסוק האינטנסיבי בו בביתנו   כאשר החל הגיוס למשלחת הבית ספרית לפולין, החלטתי שלא להצטרף לקרנבל המוות. לא הבנתי כיצד מבט על צריפים וגדרות ישפרו את הבנתי לגבי שנות השמד, כיצד הליכה ברחובות שוממים שהיהודים נעקרו מהם יפתחו צוהר לזהותי היהודית. כך כאשר המשלחת התארגנה לה ליציאה נשאבתי לחוויות נעורים והחוויה פסחה מעלי, אלו שיצאו שבו וציינו שהיה מטלטל ומשמעותי, ואלו שנשארו בארץ הקודש משכו כתף והמשיכו בחדוות הנעורים שלהם. על אף שהמסע היווה   פסגה התבגרותית בחיי תלמידי החטיבה העליונה, כתלמידים במערכת החינוך הישראלית העיסוק בנרטיב הציוני של השואה היה חלק   בלתי נפרד מתהליכים העיצוב שהמערכת העבירה אותנו מגן הילדים ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב. מיום שאני זוכר את עצמי כתלמיד ולאחר מכן כמורה יום הזיכרון, לשואה ולגבורה, נותב להנחלת תפיסה שטחית המציגה את הדיכוטומיה בין היהודי הגלותי הצועד כ

אנדרה נהר, זהותנו היהודית, תרגם מצרפתית: עזריה שמואלי, ראובן מס, 1994, 120 עמ'. אי שם בשיעורי החינוך של שלהי כיתה י"ב, זכורים לי דברי מורי:  "שנת המכינה המחברת בין ימי התיכון העליזים לשירות הצבאי היא שנה של עיצוב זהות, בה תבחרו את הנתיב הזהותי שיעצב את חייכם".  מאז אותו שיעור   עברו אי אלו שנים ולמרות חיפושים אינטנסיביים אני עדיין תר אחר זהותי. הודות להוגים אקזיסטציאלים כניטשה וסארטר אליהם התוודעתי בימי התואר הראשון ולאחרונה לספריו של הפסיכולוג ואיש הרוח קארלו שטרנגר התחדדה בי ההבנה   שתהליכי העיצוב אינם מסתיימים לעולם אלא הם מהווים חוויה אקזיסטצינלאיסית בה היחיד מעצב את אישיותו כיצירה אומנותית ההולכת ומקבלת רבדים נוספים בכל שלב בחייו. ההכרה בכך שמדובר בתהליך המושפע מהמפגש המתמיד שלי עם סביבתי האינטלקטואלית והחברתית, מעודדת אותי להרחיב את מעגלי ההתנסות ולחפש אחר רשמיהם של אחרים המתעדים את מסעותיהם הזהותיים בין אם בפרוזה, בשירה או בכתיבה עיונית המדגישה את המפגש האישי של הכותבים עם הטקסטים עימם הם מתדיינים.   ספרו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אנדרה נהר , &quo

עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, עם עובד, 1983, 191 עמ' הספר, "פה ושם בארץ ישראל" (עם עובד,1983)   שנכתב על ידי הסופר המוערך ועטור הפרסים, עמוס עוז, ראה אור בימים בהם סערה החברה הישראלית בעקבות שורה של אירועים חברתיים שאיימו לפורר את המרקם החברתי העדין שנוצר במשך שלושים שנות המדינה. 1982 הייתה שנה שמלבד הגחתי לאוויר העולם אופיינה בהפגנות סוערות כנגד ההתבססות הישראלית בבוץ הלבנוני,   המאבקים סביב הסכם השלום עם מצרים ופינויו של חבל ימי   ותהליכי האמריקניזציה שהחלו לכרסם בנרטיב הציוני המכווין את הרבים להגשים את ייעודם באמצעות מילוי משימות לאומיות. תחושת אובדן   הדרך שאפפה את האליטות הישנות התחלפה בתחושת שיכרון וכוח של בני האליטות החדשות שלא יצאו מהיכלי האוניברסיטה והפלחה אלא מאולמות הלימוד של ישיבת "מרכז הרב" וגבעות הטרשים של השומרון ומשכונות המצוקה הפזורות ברחבי הארץ. תחושת המפנה הובילה סופרים לזנוח את שולחנות הכתיבה הנוחים ולפנות לעיסוק מעמיק בסובב אותם.   דוד גרוסמן הוציא לאור את ספרו "הזמן הצהוב" שכלל את רשימותיו עת יצא לנדוד ברחבי