חפש בבלוג זה

ליעד שוהם, מספר חסוי, כנרת-זמורה ביתן, 2008


כל חובב קריאה יודע שישנם ספרים לכל אפיזודה בחיינו: חוף ים, מילואים, שירותים, טיסות, נסיעות קצרות באוטובוסים, נסיעות ארוכות, שבתות ומועדים, ערבים רגועים בבית ועוד. השבוע התוודעתי לסוגה חדשה של ספרים, ספרי צירים, ספרים אלו ניתנים לקריאה במרווחים של שש-עשר דקות בהפסקות קבועות הנעות בין דקה לדקה וחצי. ספרים אלו מאופיינים בעלילה פשוטה, במספר מועט של דמויות רדודות וסטריוטיפיות ובשפה פשוטה המזכירה אולפנים ללימוד עברית. מטרתם המרכזית היא להשאיר אותך ער, אולם ללא הפעלה של כלל המערכת המוחית. מעין מצב סטנד-ביי במחשבים, המאפשר למחשב להישאר דלוק תוך  חיסכון באנרגיה.

ספרו של ליעד שוהם, "מספר חסוי", נפל לידי ככפפה ליד בדיוק עשרים וארבע שעות לפני שאישתי החלה לחוש בצירים. בין ציר לציר ולאחר מכן בשעות הארוכות בחדר הלידה ובחדר ההתאוששות קראתי בשקיקה את הספר שהיווה עבורי מרחב מדומיין שאיפשר לי לקחת הפסקה ולו קלה מהמציאות הסובבת. במרכז העלילה ניצב מתמחה צעיר ושאפתן הנקלע בעל כורחו לפרשיית רצח המציבה אותו במצב מסוכן. כצפוי המתמחה איננו מאבד את עשתונותיו ובאמצעות תושיה ויוזמה הוא יוצא למסע חקירה עצמאי המגולל לאורכו של הספר. בין כיבוש מיני אחד למשנהו מצליח היפיוף התל-אביבי לפצח מקרים סבוכים, שחוקרי משטרה מיומנים עמדו אל מולם פעורי פה. נופיה של תל אביב, המושגים המשפטיים והאפיזודות מחיי הצעירים החיים בה אמורים להקנות לקורא מלבד האלמנט המותחני מבט ביקורתי ומפוכח על חייהם של צעירי תל אביב העולזים והפוחזים.

ספרו של שוהם כולל מאפיינים רבים של מותחני הרצח היוצאים לאור בכריכה רכה : עלילה קצבית, שפת רחוב שאיננה דורשת מן הקורא כל מאמץ, מספר מועט של דמויות, טויסט מפתיע לקראת הסוף. אולם בשונה מספרי מתח טובים הדמויות של שוהם באנליות וחסרות מעוף, אופני הפיצוח של הפרשיות העומדות במרכז הספר הינן פשטניות וגובלות באי אמינות. התחושה היא שלמחבר אצה הדרך, הפאזל העלילתי מורכב במהירות כה רבה עד שהקורא חש שלפניו פאזל בעל עשרים חלקים הנקנה זה עתה בבאזר הסמוך למקום מגוריו. בשונה מסופרי מתח טובים (בתיה גור-רצח בחוג לספרות, סטינג לרסון- נערה עם קעקוע דרקון) הפותחים בפני הקורא עולם תוכן ההולך ונחפש לאורכה של העלילה, הדמויות והאפיזודות המתוארות על ידי שוהם ממשיכות להיות שדופות וחסרות מעוף. לכל אורכו של הספר חשתי שאת הספר הזה כבר קראתי יותר מפעם אחת, בעיקר נזכרתי בספרו של אורי אדלמן, "בסימן ונוס" ,עד לכדי כך שחשתי שלפני גירסת קאבר לספרו של אדלמן המנוח.

העדר המאמץ האינטלקטואלי והכתיבה הסמי עיתונאית, הופכים את, "מספר חסוי", למותחן ברמה נמוכה שבכל סיטואציה אחרת הייתי משליכו כלאחר יד, אולם המציאות של השבוע האחרון הפכה את הספר לנכס של ממש. מתוך כך אני ממליץ לכל מי שהולך ל"בלות" את זמנו בחדרי לידה\חדרי התאוששות\מיון\המתנות לבדיקות רפואיות להשקיע 25 ש"ח (הספר נמצא במבצעי ארבע במאה של צומת ספרים) ולהנות מיצירה ספרותית המאפשרת לשמור על עירנות במקומות נעדרי טלויזיות.

סטיג לרסון, נערה עם קעקוע דרקון, מודן, 2009


לכל משפחה יש את סודותיה. מתחת למעטה של חיוכים ומפגשים, מסתתרים על פי רוב סיפורים שכולם מעדיפים להשאיר עמוק בחשכה. טכניקות ההסתרה כה מוצלחות עד לכדי כך שפעמים רבות ישנה נטייה לראות את סביבתנו כסביבה המוקפת במשפחות מושלמות שמלבד ריבים בדבר מי יוריד את הזבל, הן חיות בהרמוניה מופלאה. הסיפורים הקשים נשארים מגולגלים בין עמודי העיתונים ובכתבות הטלויזיה, רחוקים מן הלב אך קרובים לעין. הימצאותם במרחב הוירטואלי הבלתי נגיש מאפשרת לנו להינות משני העולמות: מחד, לספק את יצר המציצנות, ומאידך לחוש בטוחים. האימה אינה מתרחשת בפתח ביתנו אלא במרחבים בלתי מוגדרים, רחוקים, בינות לשיכונים מתפוררים ומשפחות של מהגרים שאינן מתפקדות. לעומת זאת בספרו של הסופר השבדי, סטינג לרסון, נערה עם קעקוע דרקון, האימה מגיעה אל פתח הבית ומטלטת את הקורא עמוד אחר עמוד.

במרכז העלילה, ניצבות שתי דמויות: מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי בגיל העמידה המסתבך במשפט דיבה הפוגע קשות באמינותו וליסבת סאלנדר, תחקירנית צעירה החיה באזור הדמדומים שבין שיגעון לנורמאליות. השניים חוברים יחדיו לחקירת היעלמותה של נערה בת שש-עשרה, בת למשפחת תעשיינים באופן מיסתורי לפני כארבעים שנה. במהלך החקירה, נחשפים עוד ועוד פרטים בדבר משפחת ונגר השומרת באמתחתה שלדים המפתיעים את השניים. הספר הכתוב באופן קולח ומרתק מצליח לסחוף את הקורא למערבולת של התרחשויות.

לרסון מצליח לכתוב רומן בלשי המכיל בחובו את כלל המריכיבים ההופכים את "נערה עם קעקוע דרקון", לקלסיקה בלשית. הספר מכיל עלילה מגובשת, דמויות עמוקות, טוויסטים עלילתיים, נופים אפלים ומקצב עלילתי (שנשמר הודות למלאכת התרגום המצויינת של רות שפירא), כל אלה מושכים את הקורא שוב ושוב לתוך סבך העלילה. פעמים רבות הרגשתי שהעמודים עוברים מעצמם, הייתי כמהופנט, השעות נקפו ומצאתי את עצמי ממשיך לקרוא בשקיקה.

מלבד העלילה המצויינת, הספר מתאפיין באמירות חברתיות הנאמרות בו הן בגלוי והן בסתר. לרסון מנגח בספרו את הקשרים הקיימים בין אילי ההון לבין גופי התקשורת. לרסון מראה כיצד תלותם של האחרונים בכספי המפרסמים הופכת אותם לבני ערובה בידי בעלי ההון. מתוך כך, הם זונחים את תפקידם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה והאינטרס הציבורי והופכים בהדרגה לכלבי שעשועים של קבוצה מצומצמת של משפחות בעלות השפעה ההופכות אותם לכלי שרת למטרותיהם העיסקיות והחברתיות. מציאות זו מובילה לגניזתם של כתבות תחקיר בלתי נעימות, ולניתוב השיח הציבורי לאפיקים המשאירים את הציבור בתרדמתו. ביקורתו של לרסון איננה נכונה אך לשבדיה הרחוקה, מבט קצר על מפת השליטה התקשורתית בישראל מעלה תהיות רבות בקשר להקשרים המתקיימים בין בעלי ההון וגופי תקשורת מסחריים, המאכילים אותנו מדי ערב בעשרות כתבות תדמית שנועדו להרדים את החושים הביקורתיים שלנו (לדוגמא: מקרה האחים עופר ומיקי רוזנטל).

סוגיה נוספת שלרסון מעלה היא ניסיונות הטיוח וההשתקה של אירועים "לא נעימים" המתרחשים במסגרת המשפחתית. הבושה הציבורית והרצון שהכל יבוא על מקומו בשלום מובילים לא אחת להסתרתן של טרגדיות אישיות שהעדר הטיפול בהם מוביל לא פעם להתעצמותן. לתקווה שהעניינים יסתדרו מעצמם אין אחיזה במציאות, ישנם אירועים בהם יש צורך לשבור את מעטה השתיקה ולפנות לגורמי האכיפה והטיפול, לא את הכול ניתן לשמור "בתוך המשפחה".

לסיכום, "נערה עם קעקוע דרקון", הוא ספר מתח מצויין בעל אמירה חברתית המעוררת למחשבה. מקומו של הספר בראש טבלת רבי המכר לאורך תקופה ארוכה ותרגומו למספר רב של שפות, מעידים שלרסון מצא את התמהיל הנכון של ספרות מתח רלוונטית ועדכנית. כמה חבל שלרסון לא זכה להינות מתהילתו ובטרם ראו ספריו אור הוא נפטר.  מומלץ בחום!

לקריאת ביקורת על הספר השני בטרילוגויה, "הנערה ששיחקה באש", הקש כאן.


מדשדש באחו- סיפור של מסע שורשים שלא צלח




אהרון אפלפלד, פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005
סצנת התיירות הולכת ומתרחבת בהדרגה ואנו מגלים עוד ועוד טיולים ההופכים למעין תמרורי סימון במסלול החיים: טיולי בר/בת מצווה ליורו דיסני, טיול לפני גיוס לאמסטרדם או יוון, טיול לאחר גיוס לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, טיול ירח דבש לטורקיה  ולסיום טיולי שורשים הבאים להציב אותנו אל מול אתרי מורשת שהולכים ומתעמעמים במרוצת השנים. טיולי השורשים אינם בהכרח טיולי נוסטלגיה משום שמרבית משתתפיהם נולדו בארץ ולכן המסע לנחלת אבותיהם איננה פורטת על מיתרים נוסטלגים. כמו כן במרבית המקומות התשתית התיירותית רק בחיתוליה, כך שגם חוויה של נופש איננה מוזמנת למטיילי השורשים, אם כן מהו הכוח המניע אנשים לארוז מזוודה ולכתת את רגליהם בכפרים נידחים הפרוסים ברחבי מזרח אירופה?
אהרון אפלפד בספרו, "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005), מנסה להתחקות אחר שאלה זו באמצעות תיאור מסע השורשים של יעקב פיין לכפר הולדת הוריו הנמצא אי שם בפולין. פיין, סוחר תל אביבי אמיד בשנות השישים של חייו, יוצא למסע שורשים בלא ידיעה ברורה מה ברצונו למצוא בכפר שהיהודים שגרו בו ברחו או נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הגעתו למחוזות הכפריים נחשף הגיבור לנופי הילדות  של הוריו:  שדות מוריקים, יערות רבי הוד, נהר שוצף וניחוחות של תבואה. חיותו של הטבע עומדת בסתירה לדממתה של הקהילה היהודית המשגשגת שנמחתה באחת על ידי הנאצים ועוזריהם. מאלף שנות קיומיה נשארו אך מצבות המשובצות כאבני שפה בכיכר המרכזית של הכפר. המתיחות בין ססגוניותו של הטבע ודממת המתים מהווה ציר מכונן אשר עליו משתית אפלפלד את עלילת ספרו. השדות המוריקים מסתירים בורות הריגה ובתי הכפר השלווים טומנים בחובם סודות של הסגרה ואדישות אשר איפשרו למעשי הרצח להתקיים תחת שמי הכפר התכולים.
מלבד הציר הריאלי, העלילה שמתווה אפלפלד מנסה להתחקות אחר תודעתם של בני הכפר. לכל אורכו של הסיפור מנסה, פיין, להתחקות אחר תפיסת עולמם של בני הכפר שבמחוזותיהם חיו יהודים במשך מאות בשנים. לצורך כך הוא מקיים עשרות שיחות עם תושבי הכפר. כסוקר נאמן של לשכת הלמ"ס פיין מעלה בפניהם שאלות בבית המרזח, בשדות ובבתיהם. התשובות שאפלפלד שם בפיהם כאילו לקוחות ממחברת הדרכה של מדריך לא מיומן בתנועות הנוער החולוציות של שנות החמישים. כך למשל, האמרה: ידוע שעשיו שונא ליעקב אמורה להעיד על כך ששנאת הגויים היא הכרח קיומי (כמה סימבולי שלגיבור הספר קוראים יעקב). כמו כן, אפלפלד טוען שהשנאה הפולנית מושתת על מאות שנים של חינוך נוצרי פרמיטיבי שמצביע על כך שהיהודים רצחו את בן האלוהים ועל כן עליהם להיענש. לדידו, הפולנים הינם עם פרימיטיבי ועילג שעם מותם של היהודים נכנס למעין קיפאון. אל מול גלי השנאה, עומד פיין איתן ומראה לאיכרים הנבערים שגם היהודים הם בני אדם בעלי רגשות היכולים לעמוד על כבודם.
העימות המתמיד אל מול האיכרים משיב את פיין אל עברו הצבאי הטומן בחובו לילות של מארבים, צעדות עם חגור מלא והיתקלויות הירואיות. ההקשר בין הפסיביות היהודית של הקורבנות מחד והאקטיביזים הצבאי של יעקב הישראלי מאידך, מדגישה עד כמה ספרו של אפלפלד מתרפק על הנרטיב הציוני שנרקם בארץ בשנות החמישים והשישים. מדי פעם מצליח אפלפלד לצאת מהשבלוניות הדידקטית המחלקת את העולם לטובים ורעים, אמיצים וחלשים ולתאר רגעים אנושיים אותנטים. אולם רגעים אלו כה נדירים עד שלאורך הקריאה כמעט ולא ניתן להבחין בהם.
מלבד המפגש עם האיכרים ואורחות חייהם, מתוודע פיין לאיכרה פולניה,מגדה. עד מהרה  הוא מגלה  שהאיכרה עבת הבשר הכירה את הוריו ומשפחתו עוד מלפני המלחמה. השהייה במחיצתה פותחת בפניו צוהר לעולמם שהיה מודחק במשך שנים רבות. כמיהתו של יעקב להתחבר לעברו מובילה אותו לזרועותיה הפתוחות. סיפור האהבה בין השניים נראה בנקודה מסויימת כניסיון להנכחת העבר בהווה, כלומר, הרומן ביניהם מהווה ניסיון להיטמעות טוטאלית של המבקר במציאות בה הוא חולף. רצונו של אפלפלד לקשר בין השניים נראה כתפירה ספרותית גסה ולא מלוטשת, מה שהופך את סיפור האהבה לאסופה של משפטים לא מגובשים, שאין בהם לא תשוקה, לא רומנטיקה ובוודאי לא הבנה הדדית.
לסיכום, אין ספק שרכיבי היסוד של הרומן הינם מרתקים: שיבה לכפר ילדותם של הוריך, הפער הבין דורי המתקיים בין דור הפליטים לילדיהם הצברים, המפגש המחודש עם האוכלוסייה הפולנית ורומן בין שני אנשים מבוגרים המעוניינים להפיח חיים בחייהם המדשדשים. אולם, התוצאה הינה מאכזבת, הדיאלוגים שדופים, דידקטיים ומתוך כך לא אמינים, הדמויות סטריוטיפיות והעלילה מדשדשת כמו פרה פולנית הלועסת לאיטה בשדה האספספת. אני ממליץ למי שחפץ בסיפורי התחקות של בני הדור השני והשלישי לדלג על ספרו של אפלפלד ולפנות לספריהם של דניאל מנדלסון, האבודים, (ידיעות אחרונות, 2008) או לספרה של ליזי דורון, ויום אחד עוד ניפגש, (כתר, 2010).