#אברהם אייזן ממליץ - המלצות וביקורות פודקאסטים, סדרות, ספרות

רצועות האקטואליה לא נגמרות ונמתחות כמו מסטיק משעות הבוקר המוקדמות ועד ליומן חצות. קשה לחדש כאשר בכל שעה פוצחת הקריינית בעדכון. הצופים והשומעים עייפים ויש צורך בדרמה ובמשיכת הזמן בין פרסומת לפרסומת. כך מתבזה לה עבודת העיתונאי ורק לעיתים נדירות ישנו דיון שראוי לתשומת לב מיוחדת, לתחקיר בעל משמעות לסיקור שאינו מחזור של חדשות האתמול.  לצד כל השעמום הזה יש עדיין הבלחות רציניות שמחזירות עטרה ליושנה. עיתונאות חוקרת היורדת לשטח (לא לתחקיר בדוכן סבונים בטיילת באילת שמעלים כמה שקלים מתחת לקופה) אלא כזו שממש נוסעת מעבר לגבול בוחנת אזורי קרבות ופותחת זווית ייחודית שלא ניתן לקבל בשום דרך אחרת.   את הפוסט הבא אני מקדיש לעיתונאים שאינם חוששים שאינם משרתים את אדוניהם כעבדים נרצעים אלא רואים את שליחותם העיתונאית כחובה מוסרית וציבורית. קבלו המלצה לסרט,  שני פודקאסטים וקישור לספר שעושים כבוד למקצוע הנחבט. איתי אנגל וחברים בחזית איתי אנג'ל- העיתונאי בעל תשע הנשמות      איתי אנג'ל , עיתונאי עצמאי שעובד כחלק  מצוות תכנית הטלוויזיה, עובדה,   מביא כבר שני עשורים לצופה הישראלי את ריח הקרבות של המזרח התי

דניאל שנער, שמים אדומים, ידיעות אחרונות, 2018, 325 עמ'. קץ ההיסטוריה נבואה שלא התגשמה שנות התשעים של המאה הקודמת נשאו עימן תחושות של התחדשות ורעננות. מסך הברזל הורם, חומת ברלין נפלה מבלי שנורתה אפילו יריה אחת, הענק האדום קרס בקול ענות חלושה. הכפר הגלובלי קיבל משמעות חדשה עד לכדי כך   שהיסטוריון פרנסיס פוקיומה טבע את המושג שהפך לקאלט, קץ ההיסטוריה , עולם חדש עמד בפתח. משבי ההתרגשות לא נשארו רק באירופה, אלא כציפורים נודדות הן הגיעו למרחב המזרח התיכוני שהחל לצעוד לכיוונים של   מזרח תיכון חדש, המבוסס על שותפות אינטרסים כלכלים, המחליפים בהדרגה את הלאומנות והקנאות. במסגרת תחושת האופוריה שתוו מדינאים כמו שמעון פרס ויוסי ביילין בעידודם של מדינאים כביל קלינטון וטוני בלייר,   הוקמו שורה של מיזמים חינוכיים וכלכלים שהיו אמורים לתווך לדור הצעיר את המציאות הנרקמת לנגד עיניהם המשתאות.  אחד המיזמים שעלו לגדולה ולחיבוקו של הממסד הישראלי , זרעים של שלום, שמומן ביד נדיבה על ידי פילנתרופים וממשלת ארה"ב. נערים ונערות מהגדה המערבית, ישראל וירדן נשלחו לאגמי מרילנד על מנת להכיר, להתו

בזיכרון ההיסטורי נצרבות קטסטרופות ותרבויות של יום יום נוטות להישכח. כך בזיכרון הלאומי מבית שני נשאר החורבן והגלות, ממאות שנות התיישבות במזרח אירופה נשארו פרעות ת"ח ות"ט, ומיהדות פולין מאורעות השואה שבמחי של חמש שנים נחקקו יותר מאשר מאות שנים של יצירה יהודית ענפה כמעט בכל תחומי היצירה והכתיבה. כך גם מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2012 מוחקת בכל יום עוד דף מההיסטוריה התרבותית-חברתית של חברה כה עשירה ומגוונת מבחינה אתנית ותרבותית שבשנים האחרונות משאירה אחריה שובל של גופות, הרס ופליטים השוטפים את כל מדינות האזור. דווקא בימים אלו של סער ומדון  ישנו ערך לחזור לסוריה שלפני מלחמת האזרחים, מדינה שעל אף עוניה הכלכלי הכילה עושר תרבותי לו תרמו מוסלמים, יזדיים, אשורים, כורדים, יהודים, עלוווים ודרוזים. הסופר הגרמני-סורי, רפיק שאמי (בשמו האמיתי סוהיל פאדל )  לוקח  בספרו, "המיית הסנונית" (שוקן, 2004) את הקוראים למסע מרתק בדמשק של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. קורותיה של העיר וסמטאותיה מסופרים דרך עיניו של, לוטפי, נער עני ושחור עור  התר בסמטאות אחר פרנסה וחוויות. סי

Dhananjay Bijale -Wael Ghonim…Facebook and the Uprising in Egypt   טרדות היום יום מובילות לכך שלעיתים אירועים המתרחשים ממש מעבר לפינה תופסים את תשומת ליבי רק זמן רב  לאחר התרחשותם (אולם כמו כל היסטוריון אני מודע לכך שהווה הוא בעבר). כזה הוא הסיפור המסופר על ידי העיתונאי ההודי,  Dhananjay Bijale  , הסוקר את  מהפכת הצעירים במצרים שהיוותה חלק מהאביב הערבי שפרץ ב-2011. בשונה מספרים אחרים העוסקים בתחום ונסקרו  בבלוג ( the fires of spring , And then all hell broke loose )  ספרו של ביג'אל מתתמקד בזווית ייחודית, מקומו של המדיום האינטרנטי ובעיקר של הפייסבוק בעיצובה של המהפכה שהפילה את שלטון מובארכ בתוך 18 ימים ובשפיכות דמים קטנה יחסית. 

מונית, ח'אלד אלח'מיסי, תרגמו: עמנואל סיון ותמר הרמן, כרמל-2014, 160 עמ'.  איל שגיא ביזאוי  הראה בכתבתו ,קריאת ים סוף  (הארץ, גלריה, 14-7-2017) שבשנים האחרונות מספר הכותרים מהעולם הערבי המתורגמים לעבר ית נמצא בעליה מתמדת. אולם קריאה באותיות הקטנות העלתה ש"רבי המכר" המתורגמים נעים בין 1,000 ל-15,000 עותקים, מספר זניח בהשוואה לרבי מכר ישראלים שמכירותיהם עומדות על כ-40,000 עותקים. נתונים אלו מציבים את הספרות הערבית המתורגמת כספרות אוונגרדית הזוכה לקומץ מתעניינים ויותר מאשר שהיא מגדירה את היש היא מגדירה את שוליותה בשיח הספרותי בישראל. למרות מקומה השולי לאלו הקוראים בה מוזמנת חוויה מרתקת המזמנת הצצה אל מעבר לגבולות לשיח התקשורתי שמראה לנו את שכנינו מתוך פריזמה צרה של  הסכסוך הישראלי-פלסטיני שאין להטיל ספק בחשיבותו אך הוא בהחלט לא הרכיב המשמעותי ביותר בעיצובם של תהליכי העומק  המשנים את אזורינו לבלי הכר בשני העשורים האחרונים. כך בעודנו מתמקדים בגל הסכינאות שפקד את ישראל (בו נהרגו ישראלים בודדים)  מצרים, המעצמה הדרומית שאוכלוסייתה חצתה את סף-90 מיליון התושבים מתמו

התעניינות ולו שטחית באקטואליה מקומית מעלה שבשנים האחרונות המזרח התיכון רצוף בתהפוכות המשנות את פניו ללא הרף. שוב ושוב בעודי צופה בתמונותיהם של לוחמי דע"ש אני מהרהר בתהום שנפערה בין חזונם של פרס וחבר מרעיו האירופאים בשנות התשעים של המאה הקודמת לבין המציאות המזרח תיכונית בה משטרי הברזל פינו את מקומם ל"מדינה איסלמית", למרחצאות דמים ולשלטונות צבאיים השולטים בכוח הזרוע בתמיכתן של המעצמות. סבך המאורעות והשינויים הרבים המתחוללים במהירות מקשים על גיבושה של תמונה מקיפה ועל כן כתבות הטלוויזיה המסקרות את התהפוכות פונות לסנסציוני ופחות לזיהויים של זרמי העומק המחוללים את השינוי.   ספרה של העיתונאית והחוקרת האמריקאית - Shelly Culbertson,The fires of spring ,  מנסה לעשות סדר במאבק המתחולל כיום בין איסלמיסטים החפצים בכינונה של חליפות מוסלמית מהחידקל ועד הרי האטלס לבין כוחות החפצים בהתקרבות למערב ובהתאמת ערכיו לעולם הערבי. באמצעות עשרות ראיונות עומק שנערכו ברחבי המזרח התיכון (טורקיה, תוניס, עירק, ירדן, קטאר ומצרים) מראה המחברת שעל מנת להבין את המציאות הפוליטית הסובבת אל לנו לראות

למעלה מעשור במהדורות החדשות בטלוויזיה, בעיתונות ובעמודי האינטרנט אנו נחשפים למיליוני הפליטים המידפקים על דלתותיה של אירופה בתקווה לחיים טובים יותר. הסיפורים מורכבים וכוללים מגוון רחב של סיטואציות אנושיות החל ממהגרי עבודה, עובר למבקשי מקלט הנמלטים מאימת השלטונות ומשדות הקטל,   ולעיתיים אלו משפחות התרות אחר עתיד טוב יותר להם ולילדיהן. בכל אחד מהסיפורים מדובר על טרגדיות אנושיות המתומצתות למספר פרמים הנדחסים בין פרסומת למרכך כביסה לפרויקט מגורים בשרון. אני צופה במראות הקשים בין קיפול כביסה לניקוי הרצפה, קולט ולא קולט בעת ובעונה אחת, בוודאי לא מצליח לעבד את המראות או להפנים את עוצמת התמונות. לעיתים הטרגדיה מצליחה לחדור בשל תמונה שנחקקת בזיכרון, כמו גופתו של הילד הסורי שנמשתה מהים על ידי שוטר משמר החופים האיטלקי. תמונה זו הצליחה להעביר את הדימוי הגרפי אך לא חדרה למעמקי התודעה, אלא היא נשארה ברובד האסתטי של האומללות האנושית. בנקודה זו דווקא לספרות ישנו תפקיד משמעותי בכך שהיא מצליחה לחצות את מיצרי האדישות ולעמת אותי עם   סיפורם של הפליטים השמים את נפשם בכפם מתוך רצון להתחיל בחיים חדשים ב

יושבים על המרפסת לוגמים בירה קרירה ומנשנשים דוריטוס, מביטים על הרחוב השומם ורק רעשים של מכוניות חולפות מפיגים את הדממה הבורגנית הנחה על עיר הילדים הנסגרת בעשר. עשרים דקות מרמאללה, ארבע שעות מעמן ושבע שעות מביירות. אוקיינוס מניו-יורק, אך על הבגדים מתנוסס כיתוב באותיות לטיניות, הרדיו ממשיך לפלוט שירים באנגלית הנקטעים מעת לעת בנגיעות צרפתיות וספרדיות, מלבד יאללה הערבית אינה נשמעת. גם אתרי הבניה שהיו פעם משכנם של הפועלים הפלסטינים החליפו את צבעם וכיום נשמעת מהם יותר סינית, רומנית ורוסית מאשר ערבית. הערבית נדחקה מהמרחב החי והיא שוכנת לה במהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה  שם ניבטים מהמסכים בדרך כלל גברים מגודלי זקן, עם עיניים בורקות הנושאים נשקים מסוגים שונים בעודם תרים אחר שדות קרב וקטל, בהם יוכלו להנחיל את התבוסה הסופית לכופרים שהורידו את האסלאם מגדולתו. זו לא הפעם הראשונה שאני משקף לעצמי ולסובבי את המצב, מכיר בכך שגם עבורי מרבית האינטראקציה עם העולם הערבי מבוססת על אוסף של חוויות צבאיות, וסקירות מודיעיניות ששמעתי מקמ"ן הגדוד לאורך השנים. אך זוהי איננה גזרת גורל והחיבור למרחב

בדצמבר 2010 פרצו התקוממויות עממיות בתוניסיה , הודות לרשתות החברתיות ולכלי התקשורת מבית אלג'זירה המהומות תפסו תאוצה והכניסו לסחרור את כלל מדינות המזרח התיכון במנה שכונה לימים, האביב הערבי. בתוך שש שנים המזרח התיכון אותו הכרנו מאז שנות החמישים של המאה ה-20 חדל מלהתקיים.  מדינות הלאום כעירק, סוריה ולוב פינו את מקומן להתארגנויות שבטיות. משטרים שנראו יצבים לכאורה נפלו בתוך שבועות ספורים, ובריתות בינלאומיות התגלו כריקות מתוכן. עבור אלו  (כמוני) שאינם בקיעים בזרמי העומק המניעים את המזרח התיכון התהליך נדמה כצונמי פוליטי, המשנה סדרי עולם. אולם קוראים ומאזינים בעלי סיסמוגרפים רגישים יכלו לזהות את התנועות הטקטוניות מבעוד מועד. הרומן, בית יעקוביאן (זמורה ביתן, 2016), של הסופר המצרי, עללא אל-אסווני, הינו אחד מהקולות שיכלו לעורר נרדמים ולהוות קול המתריע על הבאות. אל-סוואני פרסם את ספרו במצרים בראשית שנות ה-2000 ומאז ספרו תורגם ללשונות רבות וזכה למספר מהדורות בשפה האנגלית. השנה בדרך לא דרך ולאחר שעורר פולמוס במצרים לגבי נטיב היחסים שעל אינטלקטואלים מצריים לקיים עם ישראל, ראה הספר אור בשפ

היסטוריונים אוהבים לחפש אירועים בציר הזמן שניתן להגדירם כנקודות תפנית. ישנם תאריכים שהפכו לסמלים מוכרים כדוגמת 1492, 1939, 1520 ועוד כהנה וכהנה. ברור שכל ניסיון למצב אירוע היסטורי בודד כנקודה ארכימדית מהווה הפשטה של תהליכים מורכבים שקשה להכניסם לסד הזמן. יחד עם זאת עיגונם של תאריכים כנקודות משען מאפשרת ולו במעט להבין את הסובב ולהכניס קצת סדר באינ-סוף פרטים שמהם ההיסטוריון תווה נרטיב קוהרנטי של סיבות ותוצאות. האירועים הפוקדים את המזרח התיכון בשני העשורים האחרונים מקשים מאוד על סימונן של נקודות תפנית מעין אלו, משום שאירוע רודף אירוע וקצב השינויים הוא כה מהיר עד שאינך מסיים לנתח אירוע אחד והשני כבר מגיח במלוא עוצמתו. במהירות שיא ספרים ומאמרים שנכתבו אך לפני שנים מעטות מאבדים מכוחם והסבריהם נמוגים בעשן משום שכוחות חדשים הגיחו לבימת ההיסטוריה ושינו את הלך ההתרחשויות מקצה אל הקצה. על מנת לעשות סדר בבלגן אני תר לאחרונה אחר ספרים שמתארים את ההתרחשויות הנגלות לנגד עיננו, מתוך פרספקטיבה היסטורית וחברתית הבוחנת שינויים ארוכי טווח. כל זאת בשפה נגישה ולא מחקרית מדי, כך הגעתי לספרו של   כתב